"סיפורים שאנו מספרים": איך פגשתי את אמא, גרסת המציאות

הסרט של שרה פולי על הטלנובלה הפרטית של משפחתה מרגש ועשוי מצויין, אבל מפספס את המטרה אותה הוא מנסה להשיג

ליאה לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאה לוין, עכבר העיר

דמיינו את עצמכם מושיבים כל אחד מבני המשפחה שלכם מול המצלמה, ומבקשים מהם לספק את גרסתם הפרטית למאורע משותף. נגיד סעודת ראש השנה האחרונה. האוכל אותו אוכל, השולחן אותו שולחן, וכולם ישבו סביבו יחד. ובכל זאת, צופה חיצוני שיקשיב בנפרד לכל אחד מתיאורי הארוחה, ספק אם יבין שכולם מדברים על אותו הגפילטע. זה מה שעשתה שרה פולי עם משפחתה בסרטה החדש, שמגיע לארץ בדיליי קל. "סיפורים שאנו מספרים" מתיימר לפצח את האופן בו מתהווה נרטיב משפחתי ולבדוק עד כמה מה שאנחנו חושבים על העבר שלנו ושל הורינו באמת חופף עם המציאות – במידה ובכלל אפשר להתחקות אחריה.

"סיפורים שאנו מספרים" - מועדי הקרנההמשפחה של פולי, חשוב להדגיש, היא לא המשפחה הממוצעת. אביה מייקל היה בצעירותו שחקן תיאטרון בטורונטו, יבשושי למדי במציאות אך מלא כריזמה על הבמה. אמה דיאן, מעין גרסה קנדית לנסיכה דיאנה, הייתה יפהפייה שופעת חיים שהתאהבה בפרסונה הבימתית של מייקל פולי – טיפוס שונה למדי מהאדם שהיה באמת. השנים חלפו, ילדים נולדו, ומייקל נטש את המשחק לטובת משרה קלישאתית אך יציבה כסוכן ביטוח. המתבונן מהצד יתקשה להבין מה האישה התוססת עושה עם הגבר האפרורי, והשאלה העסיקה גם את אחיה של שרה.הנסיכה דיאן שרה, בת זקונים לא מתוכננת, הייתה בת 11 כשדיאן נפטרה מסרטן. על אף קרבתה הגדולה לאביה, הבדיחה המשפחתית הקבועה הייתה שחיצונית, הילדה היפה עם השיער האדמוני לא דומה כלל וכלל לאביה, ואולי זה לא סתם. הסיבה לספק: דיאן נכנסה להריון בתקופה בה שיחקה בהפקה בעיר הגדולה מונטריאול, והשמועות לחששו על רומן מזדמן. בסוף שנות ה-20 לחייה, פולי, כמיטב המסורת המשפחתית, הייתה לשחקנית מוכרת  (המותחן "גו", "החיים שלי בלעדי" ועוד), ולבמאית שביימה את ג'ולי כריסטי ב"הרחק ממנה" ובהמשך גם את מישל ויליאמס וסת' רוגן ב"הואלס האחרון". באותה התקופה היא גם ביקשה לראשונה מכל אחד מבני משפחתה וחבריה הקרובים של אמה להתיישב מול המצלמה, ולספר מההתחלה ועל הסוף את גרסתם הפרטית לסיפור של דיאן – מההכרות עם מייקל ועד למותה בטרם עת, בהתעכב על התקופה אותה בילתה בנפרד מבעלה. משפחה לא בוחרים, לצלם אותם דווקא כן. "סיפורים שאנו מספרים" - טריילר:

לכאורה מדובר בסרט דוקומנטרי לכל דבר, משובץ תמונות, קטעי וידאו משפחתיים (אחד מתחביביו המועטים של מייקל היה לצלם את אשתו האנרגטית במצלמת סופר 8), וצילומי ארכיון מההצגות ותוכניות הטלוויזיה בהן השתתפו הוריה של פולי. אבל קטעים שנראים אותנטיים להפליא מתגלים כמבוימים לעילא, הטוויסטים העלילתיים מזכירים סבוניה איכותית במיוחד, והאיכויות הדרמטיות של המשתתפים – בעיקר מייקל שובה הלב והאחים האסתטיים באופן מעורר קנאה, שבהחלט בורכו בכישורי המשחק של הוריהם –  משתווים לכל הפחות לאלו של שחקנים מקצועיים.  רק בשביל לקבל חיבוק שש שנים אחרי תחילת הצילומים, "סיפורים שאנו מספרים" הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה 2012, בו גם זכה. בהמשך היה לבחירה הרשמית בפסטיבל טורונטו וסאנדנס. את הזכיות אפשר לזקוף ליכולתה המרשימה של פולי לשחק עם העדויות המשפחתיות באופן שמבנה באופן מיטבי את המתח והדרמה, מספק אתנחתאות קומיות בדיוק במקומות הנכונים (חכו לסצנה בה מככב זבוב), ויוצר מניפולציות רגשיות שיעוררו גם בנונשלנטי שבצופים חשק עז לקום מהכסא ולחבק כמה מהדמויות שעל המסך, בעיקר את אבא פולי. אז "סיפורים שאנו מספרים" הוא סרט רגיש, מרגש ואפילו מרתק, שמציג באופן כנה ולא מתגונן תמונות מחיי נישואים, עם פסקול יפהפה ומשתתפים שמוכנים לשפוך קבל עם ועדה את הקישקס המשפחתיים. אבל פולי ניסתה לעשות יותר מלספר לעולם את הסיפור הפתלתל של משפחתה. היא ניסתה ליצור סרט על האופן שבו אנו מספרים לעצמנו את סיפורי חיינו. וכאן העניינים קצת מתפספסים. כי בכסות הניסיון לתת לכל אחד לספר את הסיפור שלו, נראה שפולי ניסתה נואשות להרכיב סיפור משפחתי קוהרנטי, נרטיב אחיד שיונצח לעד בסרט קולנוע – אולי כדי להשקיט אחת ולתמיד את אינספור האופציות לאמת שבוודאי התרוצצו ללא מנוח במוחה שלה. במקום לתת יחס שווה באמת לכל אחת מהגרסאות של כל אחד מהמספרים, לפולי יש אג'נדה ברורה למדי. כי בסרט הזה יש צודקים ויש טועים, יש טובים ויש טובים פחות, ובהחלט יש זיכרונות מסוימים שראוי להנציח יותר מאחרים. גם אם מדובר במהלך מכוון, זה המקום בו הסרט נופל למלכודת ממנה הוא ניסה להימנע.

למרות שהסרט מדבר עליה לא פחות מאשר על דיאן אמה, פולי עצמה כמעט ולא נחשפת מול המצלמה. ובכל זאת, בסופו ברור איך היא הייתה רוצה שנזכור את אמה, ואיזה סיפור אחד ויחיד היא רוצה לספר לעצמה ולעולם. וזה, כמה מפתיע, לא בהכרח הסיפור שהתרחש במציאות. אבל יותר מהכל, "סיפורים שאנו מספרים" מאתגר את גבולות הקולנוע הדוקומנטרי ועושה חשק להצטייד במצלמה, ללכת לבית ההורים, ולשאול את אבא: "אז איך פגשת את אמא?". 

"סיפורים שאנו מספרים" - מועדי הקרנה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ