"בית לחם": בנאלי, מרשים ומרגיז גם יחד

הסרט המדובר "בית לחם" מרשים בתור יצירת ביכורים ומצליח לעצבן ימנים ושמאלנים כאחד, אבל נופל לבנאליות ומתקשה לעמוד בציפיות. את ההצגה גונב שחקן אנונימי, שהופך לנבל-העל המפתיע של השנה

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

עוד לפני שראיתם אותו, בטח שמעתם על הסרט "בית לחם". ואם שמעתם, אלה בטח היו דברים סותרים. יש מי שמאשימים את הסרט בימניות, ויש הטוענים שמדובר בעוד יצירה שמאלנית. יכול מאוד להיות שכל אדם בעל זהות פוליטית ימצא את עצמו מזדהה או נרגז, לבחירתו. אך זהו סיכון שוודאי היה ידוע ליוצרים בבואם לנסות וליצור סרט מורכב, שמציג את שני הצדדים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמעט וללא רעים וטובים מובהקים. וכמו כל סרט שמקוטלג מיד כפוליטי, על איכותו הקולנועית של הסרט מדברים, אם בכלל, רק אחרי הדיון על הסכסוך. אבל מה שבאמת מרתק בהקשר של "בית לחם" היא העובדה שבשנה כל-כך מעניינת ומגוונת לקולנוע הישראלי, דווקא הוא הפך לפייבוריט לזכייה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, עם סך כולל של 12 מועמדויות. רק במוצאי שבת נדע האם הגשים את התחזית בטקס עצמו. ואז יוכל להיזכר בהיסטוריה כסרט הבינוני שניצח את כל השאר.

"בית לחם" - כל הפרטים ומועדי הקרנות

מערכת היחסים המרכזית בסרט היא זו שבין סנפור (שאדי מרעי), פלסטיני צעיר שכבר מגיל 15 גודל וטופח על-ידי השב"כ להיות מקור, לבין המפעיל הישראלי שלו, רזי (צחי הלוי). סנפור לא נבחר באקראי, אלא מכיוון שאחיו הבכור הינו מפקד בכיר בגדודי חללי אל-אקצא והשב"כ מקווה למנוע פיגועים עתידיים בעזרת המודיעין שסנפור יספק. אך סנפור כבר מבוגר מספיק כדי לשחק אותה סוכן כפול, ויחליף נאמנויות במהלך הסרט, עד שייאלץ לבחור סופית בין משפחתו לבין מי שהפך עבורו לסוג של אבא חורג. ובינתיים, בצד השני של המחסום, רזי המפעיל מזניח את משפחתו ומתמכר לעבודה, בזמן שהקשר שלו עם סנפור הופך לאינטימי עד כדי שיבוש שיקול הדעת.

בחירתו של סנפור. "בית לחם" - טריילר:

ארוכה הדרך לאוסקר זהו סרטו הארוך הראשון של יובל אדלר, על-פי תסריט שכתב במשותף עם העיתונאי הוותיק עלי ואקד. ייתכן ושיתוף הפעולה ביניהם, בתוספת העובדה ששם הסרט הוא כשם מקום ההתרחשות, הוא שגרר השוואות מוקדמות ל"עג'מי". סרטם של ירון שני וסכנדר קובטי אכן הצליח להתברג לחמישיית הסרטים הטובים ביותר בשפה זרה ולייצג את ישראל בטקס האוסקר, אך אם לנבא את סיכוייו של "בית לחם" – קיים חשש שהוא לא ישחזר את ההישג. מצד שני, מי יודע? לנחש האם סרט כזה או אחר יצליח להגיע עד האוסקר זו מלאכה לא פחות עמומה ובלתי אפשרית מלשכנע צופים ישראלים ללכת לקולנוע כדי לראות עוד סרט על הסכסוך.

שיטת שכנוע אחת היא להתהדר בפסטיבלים, והסרט אכן הוקרן, בין היתר, בפסטיבל ונציה האחרון, שם אף זכה במסגרת בה התחרה ("ימי ונציה"). אופציית שיווק נוספת היא למכור את הסרט בתור כל דבר מלבד "סרט סכסוך". ולכן, כבר נתנו ל"בית לחם" כל תואר אפשרי: אמרו עליו שהוא מותחן, שהוא בכלל בנוי כמו סרט אקשן, או שזהותו האמיתית היא אפיזודת פשע רבת משתתפים ונפתולים. אבל אם להצטרף למשחק הקטלוגים, בעיניי בכלל מדובר בדרמת טלוויזיה, לא רעה אך גם לא מאוד משמעותית.

לסרט לא חסרות מעלות והוא בהחלט מכיל כמה רגעים חזקים, בין אם סצנת אקשן בודדה אך עשויה לעילא, או כמה קטעים של אבסורד קומי בצד הפלסטיני. בכלל, “בית לחם" מרבה להציג את המתחולל ברשות הפלסטינית כמעין רפובליקת בננות שבה ארגוני טרור מתנהלים כמו משפחות פשע. יש להניח שמכאן זכה להיקרא "ימני". את ישראל אנחנו כמעט ולא רואים מלבד משרדי השב"כ, שמרגישים כמו כל משרד אחר בו נתקלתם בחייכם, רק עם קצת יותר לחץ וצלצולי טלפון. כך יוצא שהצד המעניין והמגוון יותר בסרט הוא בהכרח הצד הפלסטיני, וכנראה שמכאן הרוויח את חיצי הביקורת הקבועים על היותו "שמאלני". אבל, כאמור, זהותו פוליטית אינה מה שחשוב.

מחכה לספין-אוף. הייתאם עומארי בתפקיד בדאווי, "בית לחם". (צילום: ורד אדיר)

הרשע המפתיע של השנה

מה שכן חשוב, הן כמה מעידות הקשורות לפן הקולנועי. לדוגמה, קושי קיצוני להזדהות עם שני הצדדים והגיבורים המייצגים אותם. בגלל שכל מה שדרמטי בסרט בנוי על מערכת היחסים בין רזי לסנפור, במידה שהם, או הקשר ביניהם, כושלים מלייצר עניין, ייתכן שתישארו מחוץ לתמונה. לדאבוני, זה בדיוק מה שקרה לי. הלוי מגלם את דמותו של רזי באגרסיביות המוכרת לעייפה של הגבר הישראלי בקולנוע, אבל מתקשה להביע את הרגשות המורכבים שדמותו אמורה לייצג. אדם שמשליך את משפחתו שלו הצידה כדי להגן על מקור, ובשלב מסויים עושה את אותו הדבר גם לגבי ביטחון המדינה, הוא לא אדם שקל להזדהות איתו. שלא לדבר על נטייתה המניפולטיבית של הדמות לעשות עיניים לפלסטינים אקראיים, ברגעים תלושים למדי. מרעי, סוג של שיה לבוף הפלסטיני אם תרצו, צריך לגלם תפקיד מסובך מדי לגילו ולניסיונו. על הקהל לאהוב אותו ברגע אחד, לשנוא באחר ולהבין אותו לאורך כל הדרך. האופן בו השחקן מבצע את תפקידו הוא שמירה על פנים והתנהגות אחידות יחסית, של נער מבולבל הנקלע לסיטואציה הגדולה עליו בכמה מידות. זה לא מתאים לכל סצנה.

אגב, שני השחקנים מועמדים לפרס אופיר, כך שהדעה הרווחת היא שהם דווקא מצטיינים במילוי תפקידיהם. מי שלא מועמד, ואפילו לא נרשם כמועמד על ידי יוצרי הסרט בשלב המוקדמות, הוא הייתאם עומארי, המגלם את דמותו של “בדוואי”. מדובר בפספוס אדיר משום שעומארי מביא למסך את אחת הדמויות המפתיעות והמעולות של השנה. “בדוואי", כינוי גנאי שהופך למקור כוח, מתחיל את הסרט ממש ברקע, כבורג קטן במעין כנופיית רובאים להשכרה. ככל שהסרט מתקדם כך גם דמותו מתקדמת מן הרקע אל עבר החזית, עד שהוא הופך לנבל-על שמעביר צמרמורת בגב מחד, וממגנט אליו אהדה מאידך. רשע קולנועי קלאסי, כתוב ומבוצע ברמת דיוק ראויה לשבחים. כלומר, דווקא במקרה בו הסרט לא חשש מפני הצבה חד משמעית של דמות בצד זה או אחר של מפת הטובים והרעים, מתרחשת הצלחתו הגדולה ביותר. הצלחה הבולטת על רקע שאר הכישלונות היחסיים, בסרט שאמנם די מרשים בתור יצירת ביכורים, אבל הוא הרבה יותר מדי בנאלי מכדי להיות "הסרט הטוב של השנה".

"בית לחם" - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ