אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בירדמן": בדיחה צעקנית או פארודיה מופתית?

הסרט שמסתמן כמועמד מוביל לזכייה באוסקר סחט שבחים משתפכים מרובם המוחלט של מבקרי העולם, בעוד שמץ גלגלו עיניים בזעף. אורון שמיר מצטרף למקטרגים המועטים, ויש לו נימוקים מעניינים במיוחד

תגובות

אולי זאת בדיחה? כי אם כן, זה יכול להסביר את כל מה שקורה בעולם עם ״בירדמן״. אם הסרט הזה הוא בדיחה, אז הכל מסתדר. אם תשע המועמדויות לאוסקר (בנוסף לזכייה בפרס איגוד המפיקים ובפרס גילדת השחקנים), יסתכמו בכך שקברינטי הסרט יעלו לבמה ואז יצביעו על הקהל ויצחקו כמו גיבורי ״טיפשים בלי הפסקה״ - אז שאפו על המתיחה. אם האהבה שהוליווד מרעיפה על הסרט היא סוג של חשבון נפש הומוריסטי עם עצמה, שיבוא לידי ביטוי בהפסד צורם באוסקרים - זה קצת ציני אבל לגמרי מבדר. אם ״בירדמן״ הוא בסך הכל בדיחה, זו יכולה להיות תשובה נהדרת לשאלה מדוע הפסקול של הסרט נשמע כמו שעתיים רצופות של ״סטגדיש״, אותו קטע תיפוף שנוהג להגיע בסופה של דאחקה. אבל אם מדובר בסרט רציני לכל דבר, אז יש פה חתיכת בעיה. בעצם, אפילו אם זו קומדיה או פארודיה, לפעמים יש הרגשה שהמוצא היחיד מהסרט הזה הוא הרמת ידיים בחוסר הבנה.

» בירדמן – כל הפרטים ומועדי הקרנה

״בירדמן״ הוא שמה של דמות בדיונית, גיבור על שזכה לסרטים משלו באזור סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, והפך את השחקן מאחורי המסכה, ריגן תומפסון (מייקל קיטון), לכוכב ענק. שני עשורים לאחר מכן אנו מוצאים את ריגן מנסה לקום מהתחתית אליה נפל, ולהשתקם בעזרת בימוי הצגה - עיבוד שעשה לסיפור ״על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה?״ של ריימונד קארבר. כמה ימים לפני הבכורה בתיאטרון סיינט ג׳יימס הניו-יורקי, הכל מתחיל להתמוטט: שחקן המשנה הנוראי מושבת ובמקומו מגיע כוכב בלתי צפוי (אדוארד נורטון), שגם יוצא עם השחקנית הראשית (נעמי ווטס). שחקנית המשנה (אנדראה רייסבורו) מודיעה לבמאי-כוכב כי היא בהריון ממנו, בתו המתבגרת (אמה סטון) בדיוק יצאה מגמילה ואשתו לשעבר (איימי ריאן) קופצת לבקר בתזמון מעיק. היחיד שמנסה למנוע ממנו התמוטטות עצבים הוא המפיק של ההצגה (זאק גאליפיאנקיס), אבל הכאוס בנפשו של תומפסון רק הולך ומסתחרר סביב עצמו, במערבולת אגו שמאיימת להחריב לא רק את ההצגה שבתוך הסרט, אלא גם את הסרט עצמו.

בין חשבון נפש הומוריסטי לטרגדיה הוליוודית. "בירדמן" – טריילר:

אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא אחד הבמאים האחרונים שאפשר לצפות שיהיו חתומים על ערימת קלישאות נבובה וצעקנית, המיתמרת לגובה שיכול להימדד רק בקנה מידה של גודל האגו של יוצריה. אבל זה המצב. אחרי סרטים לא מושלמים אבל מונעים מכוח הלב והמפליאים להציג רגשות באופן קולנועי וטהור, בהם ״אהבה נושכת״, ״21 גרם״, ״בבל״ ו״ביותיפול״, מנסה הבמאי להמריא לגבהים שטרם ביקר בהם. לעניין מתגייסת  ארמדת התסריטאים החדשה של, שמחליטה למשוך על כל הידיות עד הסוף והצמדת כל הדוושות לרצפה. התוצאה היא עומס יתר של יומרנות, תכנית וצורנית, שמרסקת את איש-הציפור לקרקע עוד לפני שעזב אותה. כיוון שכמו ״עיניים גדולות״, גם "בירדמן" מכיל דמות של מבקר, הפעם מבקרת תיאטרון קטלנית (לינדזי דאנקן), בה הסרט משתלח, מפתה לשחק את התפקיד ולנהוג בו בקשיחות יתרה.

הופעות מעולות, רגעים מפוספסים

הנושא הראשון שוודאי ידברו עליו בהקשר של הסרט הוא המשחק (זה בזכות הצילום, אבל על כך בהמשך). ״בידרמן״ הוא לא רק מחווה לקריירה של מייקל קיטון (נכון שזה נורא מתוחכם כמה ש״בירדמן״ דומה ל״באטמן״?), אלא גם מחזיר אותו לתפקיד ראשי ראשון מזה שנים, ובדמות שקרובה לליבו - שחקן שגעוני ושחוק שלא רבים מאמינים בכישרונו. הוסיפו את הליהוק של נורטון, שמסתפק בפירורים כבר זמן רב, ותקבלו שתי מועמדויות לאוסקר רק על הקאמבק. הציניות נובעת מכך שיש משהו ראוותני אבל גם מאוד לא אחיד במשחק של כלל המשתתפים בסרט (להוציא את ווטס, שהיא כליל השלמות).

» המועמדים לאוסקר: המנצחים, המפסידות והסרטים שהפרו את החוקים

הטייקים הארוכים ודאי אילצו את השחקנים לזכור את השורות באופן מדוקדק ומעמיס מהרגיל, יחד עם הוראות בימוי של היכן לעמוד בחלל וכדומה. זה נראה מאולתר אבל זה ממש לא, ועל כן מפתה להתלהב. אבל מה כל זה שווה אם חצי מהזמן הם מזייפים או מגזימים? שלא לדבר על כך שחלק גדול מהרגעים האמוציונליים בסרט פשוט הולכים לאיבוד בגלל שהמצלמה עוד לא סיימה לחוג ארבע פעמים סביב האירוע. כל שחקן מקבל קלוז-אפ ומונולוג רגשני, מה שמותיר תחושה של הופעות מעולות, אבל לא מבטל את הרגעים המפוספסים.

כליל השלמות. נעמי ווטס, "בירדמן" (צילום: יח"צ)

מה שמוביל אל הצילום והעריכה, או יותר נכון היעדרה. למעט פרולוג ואפילוג, הסרט נערך כך שכמעט בלתי אפשרי לשים לב לקאטים, והתחושה היא של יצירה המוגשת לצופה בשוט אחד ארוך. לכאורה, מדובר בבחירה מובנת - הסרט עוסק בהצגת תיאטרון, שם אין קאטים, אז כך יהיה בסרט עצמו. אבל אם לגיבור אין מנוח, כך גם לקהל. העניין הוא שזה סרט קולנוע ולא הצגת תיאטרון, והחופש האמנותי שניתן למצלמה לחוג סביב השחקנים בזמן הדיאלוגים גם כשאנחנו לא על הבמה יוצר סחרחורת ובעיקר ממצה את עצמו, ולכן מהר מאוד מתחיל לשעמם.

» אוסקר 2015 - כל הכתבות

וירטואוזיות בצד, והצלם עמנואל לובצקי (״כוח משיכה״, ״הילדים של מחר״) הוא כרגע גדול הווירטואוזים בתחומו, ההחלטה הזו היא טכנית עד כדי ניכור מוחלט. היא כל כך לא משרתת את הסרט שזה מגוחך ברגעים מסוימים, למשל בהתעכבות על קיר למשך שניה אחת יותר מדי, בידיעה שלבמאי וצוותו יש כאן לאן לחתוך. איניאריטו סיפר שבשיחה עם מייק ניקולס ז״ל, בה פירט את האופן בו הוא רוצה לצלם את הסרט, אמר לו הבמאי הגדול והמנוח כי התנזרות מקאטים רק תגביר את הסיכוי לקומדיה. כמה חבל שאת השיעור הזה בחר איניאריטו לא להבין פשוטו כמשמעו. 

בנוגע לפסקול, הטענות דומות. קטעי התיפוף, שגם להם יש צידוק עלילתי מצוץ מהאצבע, בהחלט היו יכולים להביא את המלחין אנטוניו סאנצ׳ז לככב ב״וויפלאש 2: חור בראש״. אבל שוב - מה הקשר לסרט? נניח שמטרת הפסקול היא להכניס את הקהל לסערת הרגשות הפלסטיקית העוברת בראשו של הגיבור, המתקשה להכריע האם הוא אפס או לא. נשאלת השאלה - כמה פעמים אפשר לחזור על הטריק הזה? כמה מתוחכם, לדעתם של יוצרי הסרט, זה להגביר את קצב התיפוף בכל פעם שהגיבור נרעש? אפשר להמשיך עוד ועוד לגבי נדבכים קולנועיים נוספים, אבל אין צורך - גם את זה הסרט כבר עושה.

בחן את עצמך: האם אתה אפס? אדוארד נורטון ומייקל קיטון בסרט

זו לא רק דמות המבקרת הקשוחה החיצונית לסיטואציה, אלא גם קול פנימי, או אם תרצו מבקר פנימי, המלווה את הגיבור לאורך הסרט. הקול העמוק והצרוד, המזוהה עם באטמן, כלומר בירדמן, כותש לעייפה את ההערכה העצמית של הגיבור בכל כמה דקות. גם שאר הדמויות בסרט מקפידות להודיע לחברותיהן או לעצמן כמה הן פאתטיות, ובכך חוסכות את העבודה לצופים, אבל גם מעייפות אותם בבעיות של אנשים זוהרים מדי.

בעניין זה ראוי להזכיר את נושא ההזדהות עם הדמויות, שלוקח עד הקצה את הביטוי ״בעיות של לבנים/עשירים". אז מה תגידו על בעיות של שחקנים הוליוודיים לבנים ועשירים? משכנתא שניה על הבית במאליבו? הבנה שאתה כלי ריק ולא אמן אמיתי? אלה דברים שהצופה אמור לחמול על הגיבור בגינם? מובן שלא. הקהל אמור להתחבר לקונספט הבסיסי יותר של הסרט - הרצון להיות אהוב. אין דרך להסיק משהו אחר מסרט שנפתח בציטוט של ריימונד קארבר בנושא זה, ממשיך עם עיבוד למחזה העוסק באהבה כבר בכותרתו ופשוט נאמר בקול רם על ידי הדמויות שוב ושוב, בין אם על הבמה או במסדרונות. ממש כמו שהמימד של הריאליזם המאגי בסרט - המתרחש בעולם ריאליסטי אך נרמז כי לגיבור שלו יש באמת כוחות על - הוא רק ביטוי נוסף לאגו של גיבור על בעיני עצמו. אבל לפעמים הרצון להיות נאהב מוביל למקומות לא נעימים, כמו שילוב פסיבי אגרסיבי של התרפסות בפני הקהל, ואז לגלוג על טעמו.

זוהרת בחשכה. אמה סטון ב"בירדמן"

הצופה הזה הוא אני

יש משהו בסרט שמקונן על מות התרבות, על צופים המבקשים רק ספקטקל נטול עומק, ואז הלאה לארוחת ערב. אבל ספק רב אם תראו השנה סרט יותר שטחי וראוותני ללא כיסוי מ"בידרמן", שבעצמו מבקר את צופיו על כל אלה. הדבר נכון לגבי כל האלמנטים שהוזכרו לעיל, ובמיוחד בעניינה של הביקורת על עולם הביקורת, שיש בינה ובין המציאות קשר קלוש במקרה הטוב. אחת הטענות של הגיבור נגד המבקרת היא שאינה נכנסת לעומק, אלא רק מתייגת כל דבר. אבל זה בדיוק מה שהסרט עושה, בעיקר עם הדמויות שלו, שמעוצבות בצורה קלישאתית להחריד. הכל ב״בירדמן״ הוא רק כאילו. הוא כאילו עמוק משום שמוזכרים בו קארבר, שייקספיר ובעצם מי לא - אבל בלי שום סיבה אמיתית או פרשנות מעניינת לכתביהם. הוא כאילו מצחיק משום שיש בו המון בדיחות פנימיות, אבל כאלה שכל מטרתן היא התחנחנות לקהל תוך זריקת שמות של כוכבי קולנוע או סרטי עבר לחלל האוויר. 

בסופו של דבר, הטיפול המרושל של ״בירדמן״ בנושאים שמעסיקים אותו הוא כאין וכאפס לעומת חווית הצפייה. דמיינו צפייה בסרט בחברת הצופה המעצבן ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הצופה הזה, הוא ״בירדמן״ עצמו. הוא תוקע לך מרפק בצלעות בכל פעם שקורה משהו, למרות שאתה מרוכז (לאחר כל פעם כזו קצת פחות). הוא תופס את ראשך ומסובב אותו לאן שצריך להסתכל, על אף שראית טוב מאוד לבדך. הוא שואל בצעקה אם הבנת את הבדיחה, ולמרות שאתה מהנהן הוא צועק את ההסבר שלה באוזן. וכל כמה דקות הוא מבקש שתלחש לו שאתה אוהב אותו, בחוסר ביטחון שהוא כמעט תוקפני.

עף על עצמו. "בירדמן"במצב כזה, ייתכן ותצאו חבולים ומותשים מסרט שאין לו שום דבר מעניין להגיד, ולכן הוא מחפש את הדרך הכי רעשנית לחפות על כך. באופן אישי, אני לא מגיע לקולנוע כדי שיצעקו עליי, בטח שלא דברים שכל ילד יודע (קשה להיות אמן, כולם רוצים להיות אהובים, אמה סטון מדהימה, ועוד). אלא אם זה בצחוק, כלומר בבדיחות הדעת, ולכן זהו עדיין ההסבר הסביר ביותר בעיניי לאיש-העוף המוזר הזה.» בירדמן – מועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#