אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הגננת": גילוי אמיתי שאין דומה לו

אורון שמיר הצטרף לתחרות הסמויה שמקיימים בשנה האחרונה מבקרי קולנוע בעולם כולו: חלוקת סופרלטיבים לסרטו של נדב לפיד. הנה כמה נבחרים: קסום ומהפנט, תמונה שלמה של ישראליות עכשווית, הצלחה מוחלטת

תגובות

קשה לאסוף את כל המחשבות והרגשות שמציף ״הגננת״, סרטו השני באורך מלא של נדב לפיד (״השוטר״). להפוך אותן לרצף קוהרנטי של מילים זו משימה קשה פי כמה, אבל יש דבר אחד שכדאי לפתוח איתו - ״הגננת״ אינו דומה לשום סרט אחר, ולכן הוא אינו בר השוואה. התחושה היא של משהו חדש וטרי באמת, של גילוי אמיתי שאין דומה לו. נהוג לומר על סרטים שיש להם לב או ביצים, ועל אחרים שהם אינטליגנטיים וכן הלאה. ״הגננת״ הוא סרט שיש לו גם לב פועם, גם ראש חושב, גם איברים חיוניים נוספים ואפילו נשמה והוויה משלו - כאילו היה יישות בפני עצמה. ככזה, יש משהו בלתי אפשרי בלנסח עליו דעה, מה גם שמבקרי העולם נמצאים בתחרות שזירת כתרים והמצאת סופרלטיבים שטרם נראו כמותם, מאז נחשף הסרט לראשונה בפסטיבל קאן.

» הגננת – כל הפרטים ומועדי הקרנה

גם לאחר הפסטיבל זכה הסרט לאהבה עצומה בצרפת, מצא עצמו ברשימות סיכום שנה עולמיות, ובין לבין הספיק להיות מועמד לשלושה פרסי אופיר ואף לזכות בפרס הביקורת בפסטיבל ירושלים (גילוי נאות - הייתי בצוות השיפוט שהעניק לסרט את הפרס, ואני נרגש מהאפשרות לנמק ולהגן על בחירתי גם בביקורת קולנוע כתובה). "הגננת" בהחלט עלול ליצור בעיה אצל צופים המחפשים סרט במובן הרגיל והטוב של המילה, אבל אצל מי שקולנוע בפרט ואמנות בכלל זורמים בעורקיו ומגדירים את המציאות שלו, הסרט הזה יכול להיות חבר נאמן לצרה המתמשכת שהיא הקיום האנושי.

ועכשיו, למשהו אחר לגמרי. "הגננת" – טריילר:

סדק בקיר הרביעי

הבדלנות של הסרט מתחילה כבר בתיאור העלילה שלו. נירה (שרית לארי) היא גננת חובבת שירה, המחפשת ליצוק תוכן משמעותי בעולמה ההולך ומתרוקן ממהות. ילדיה כבר גדולים, בעלה (ליאור רז) אינו חולק עימה את ההתפעמות מיופיו של העולם הנסתר מהעין ומתעסק בגשמיות (ואף מעוצב כך כדמות), והיא עצמה מתקשה לנפק יצירות מופת בתרגילים שהיא נדרשת לכתוב בקבוצת שירה של חובבים. הכל משתנה כשאחד הילדים בגן, מתוק אמיתי ששמו יואב (אבי שניידמן), מתגלה על ידה כמשורר. לא כזה המדקלם שירים של אחרים, למרות שגם בזה הוא מצטיין, אלא כמעיין נובע של מילים המתגבשות לשירה מקורית. המטפלת שלו (אסתר רדא) מתייחסת לכך בקלות ראש, אביו המסעדן (יחזקאל לזרוב) מעוניין בחיים נורמליים עבור בנו ולא רוצה לפתח את הנטיות האמנותיות שלו ואפילו דודו (דן תורן), משורר חובב שהעניק ליואב את הכלים הרטוריים שלו, מסרב לעזור. נירה הגננת מחליטה לצאת למסע דון-קישוטי להצלת הילד ושירתו ממה שהיא תופסת כבינוניות של הסביבה המקיפה אותו ולהציגו לעולם כמשורר. אבל האם הילד הוא באמת משורר? האם הגננת שלו עוזרת לו או דווקא מסוכנת לו? לכל שאלה יש גיבוי עובדתי בסרט מרובה הפרטים, אבל מילת המפתח היא ספק.

» יחזקאל לזרוב: "30 שנה נלחמתי נגד המערכת. בגיל 40 ניצחתי"

הסרט לא רק משאיר מקום לספק ולפרשנויות, אלא פשוט משאיר המון מקום לצופה בכל תחום הקשור למערכת היחסים הנרקמת בין קהל ויצירה. אולי הכי הרבה מקום שאי פעם נתקלתי בו. ״הגננת״ לא סתם מערב את צופיו באופן פעיל בעזרת מניפולציות או סוחף אותם פנימה באמצעים הקולנועיים המוכרים, אלא פונה אל הצופה ישירות ודורש את תגובתו בדרכים מגוונות. ראשית, בעזרת הצילום של שי גולדמן שמגיע כאן לאחד משיאיו האמנותיים והאומנותיים כאחד. בין אם בהתחייסות אל המצלמה (המייצגת את הצופה) במבט ישיר או נגיעה של ממש מצד אחת הדמויות, ובין אם בריחוף מסחרר של אותה נקודת מבט המצטרפת אל הילדים המשחקים בגן, לדוגמה, באופן שמפעיל את הקהל אקטיבית.

עניין של נקודת מבט. "הגננת"

הצורה הלא קונבנציונאלית של הצילום מתחברת היטב לתמות המעסיקות את הסרט, החל מנקודת מבט כנושא התייחסות (עיקר השיעורים שמעבירה נירה ליואב), צורות תקשורת מילוליות נוספות לדיאלוג (למשל דיאלוג פנימי של הגיבורה עם חיזיון של רדא העולה בדמיונה מן הים), וכלה באמנות כחוויה משנת פרספקטיבה. הנגיעה של הדמויות במצלמה לא רק בודקת את מצב הצופה, אלא גם מכריזה על הסרט עצמו כיצירה בדיונית, כמעשה אמנות הדורש יחס מתאים. בניגוד לסרטים שמנסים ליצור אשליה שלמה ככל האפשר, ל״הגננת״ אין רצון ללכת בתלם ואין בעיה לבחון את הקיר הרביעי, וגם אם לא לשבור אותו אז לקדוח בו חור הצצה. עד כדי כך הוא סומך על היכולת שלו לקסום ולהפנט - ובצדק.

לברוח אל האמנות

את המימד הוויזואלי והדיסוננס של להראות נקודת מבט וגם לבקש אחת מן הקהל, משלים עולם עיצוב הסאונד. אחראי עליו אביב אלדמע, הוותיק אף יותר מגולדמן הצלם והמגיע לפסגות יצירה גבוהות לפחות כמו שלו. שניהם כנראה הושפעו עמוקות מהבמאי, שהצליח להפוך את הטריקים של "השוטר" לאמירה אמנותית. הסיבה שכל הסטה של וילון בסרט הזה נשמעת כמו שער חורק, היא שנקודת המבט הנוספת שהוא מציג הינה של הילד. מדובר בילד רגיש במיוחד, כך על פי היכולת שלו לקלוט ולעבד נתונים מסביבתו, ואנשים רגישים חווים את העולם הרבה פעמים כסוג של מתקפה על החושים. גם נירה הגננת מקבילה ליואב ברגישות הגבוהה שלה, אם כי היא דמות אמביוולנטית יותר, שאפשר לשפוט לחומרה. לא רק כיוון שהיא אדם מבוגר האחראי למעשיו וחלק מהפעולות שלה מעידות לא רק על שונות אלא על אי-נורמליות, אלא בעיקר בזכות סימני השאלה שמרחפים גם מעליה לאורך כל הסרט.

» נדב לפיד גייס 4 מיליון דולר להפקת סרטו הבא

זוהי דוגמה נוספת לאופן בו לפיד בחר לדבוק בסגנון האישי והייחודי שהחל לפתח בסרטו הקודם, אבל ויתר על הצורך ״להגיד משהו״ (סרטים, כידוע, אינם מאמרי דעה). על ״השוטר״ נאמר שהמשחק בו מאובן, קפוא, מלאכותי ושאר מילים מסוג זה. ביקורת דומה אפשר להשמיע על ״הגננת״, אבל תהיה זו תלונת שווא של מי שמבקש לכפוף את הסרט לרצונו, במקום לנסות להבין מה רצה ממנו הסרט. כיוון שכלל המשתתפים משחקים באותו באופן, חלקם שחקנים מוכרים בעלי יכולות מוכחות, כנראה שיש פה יד מכוונת. זה אמנם נתון לפרשנות, אבל במקרה של ״הגננת״ ברור שהמלאכותיות והמסכות השונות שעוטות על עצמן הדמויות הן חלק מהדיון הרחב יותר של הסרט על אמנות ושירה, על מקומן ותפקידן בחיינו. לכן, כשם שהסרט אינו חד משמעי כלפי שום דמות או פעולה שהוא מציג, אלא משאיר את ההכרעות בידי הצופה, כך מוטב לבטוח בידי האמן של לפיד ולתת להן להוביל את הצפייה. זאת משום שהסרט יכול לספק את אותו צורך שמבקשת נירה למצוא - שעתיים של אמנות כבריחה מהחיים.

אשליה מתוחכמת במיוחד

אבל מדוע כל כך חשוב לקחת חופשה מהעולם שמחוץ לאולם הקולנוע? גם זוהי שאלה עימה מתמודד הסרט, המשמש כמראה וכנתיב מילוט מהתמונה הנשקפת בעת ובעונה אחת. העולם המתואר בסרט הוא אלים, דורסני ומבטל ריבוי דעות כשם שהוא מעודד אותן. אין בו צודקים וטועים, אין גבוה ונמוך. עבור יואב, ילד המנפק מרגליות מבחינתה של נירה חובבת השירה, לצטט את ביאליק, נועם פרתום, שירי חג יהודיים או אוהדי כדורגל מקללים - זה הינו הך. הכל שירה בעיניו, ובעת ובעונה אחת כלום אינו שירה - אלא משחק. כך גם בעיני הסרט, המשלב בין הנחשבים שבמשוררים ללהיטי הרקדות במועדונים או בבריכה של בית מלון. יחד עם אזכורים לפלצנות בתחום המסעדנות, הצצה מכאיבה בדיוק שלה אל עולם העיתונות השוקע, שיעור מעורר רגשות סותרים על מזרחיות ואשכנזיות, וגם התנהגותם הצבאית של חיילי צה״ל בסיטואציה אזרחית - מציג ״הגננת״ תמונה שלמה של הישראליות העכשווית. זו שבמסגרתה לא חשוב מה הדעה שלך, העיקר שתהיה לך אחת.

מצטט ביאליק ואוהדי כדורגל. אבי שניידמן

בצפייה מיידית, ״הגננת״ הוא יצירה שמאלצת את הצופה לבחון מחדש את ארגז הכלים שלו. זוהי חוויה שלוקח זמן לעבד, לא רק בשל המורכבות והעומס האמנותיים אלא גם בשל אותו פענוח עצמי והצגת מגוון דעות על המתרחש, תוך כדי שדעתך כצופה מתגבשת לאיטה. בצפייה נוספת ייתכן שינוי של נקודת הייחוס, משקלם של הדברים עלול להרגיש אחר וסצנות או רגעים אחרים יתבלטו. נהוג לומר על סרטים שהם נשארים אותו הדבר בכל צפייה, זה רק הצופה שהשתנה מאז הפעם הקודמת שחזה ביצירה. אבל יש לי תחושה לא לגמרי תלושה ש״הגננת״ כן עובר תהליכים משלו גם כשאף אחד לא מסתכל, בהיותו דומה יותר ליישות מאשר לכל יצירה קולנועית בה חזיתי בעבר. אולי כך ניתן להסביר את האופן האחר בו תפסתי את היצירה בכל צפייה בה, או שמא זוהי הגדוּלה האמיתית של ״הגננת״ - האשליה שהוא יוצר כל כך מתוחכמת בעולם השיפוטי והמיידי בו כולנו חיים, עד כי ההצלחה שלו היא מוחלטת. הן בשיבוש השיפוטיות למען יצירת דיון והן בביטול המיידיות בה חוויות נחוות במציאות של ימינו. עשו לעצמכם טובה ונסו את ״הגננת״. כך או אחרת, תזכו לצפות במשהו שטרם ראיתם.

» הגננת – מועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#