אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עיניים גדולות": הווידוי האירוני של טים ברטון

איימי אדמס מגלמת אמנית שבעלה גוזל ממנה את הקרדיט, עניין שאפשר להשליך גם על יוצר הסרט טים ברטון, הנחשב על ידי רבים כאחד הבמאים המוערכים יתר על המידה בתולדות הקולנוע

תגובות

כמה זמן יכול מבקר קולנוע להתחמק מסרטים חדשים של טים ברטון? במקרה שלי השיא הוא שמונה שנים, מאז ״סוויני טוד״ ועד היום. בתקופה זו הספיק ברטון לייצר את ההצלחה הקופתית ״אליס בארץ הפלאות״, סרט ילדים נוסף בשם ״פרנקנוויני״, המבוסס על יצירה קצרה שלו עצמו, וכן את ״צללים אפלים״ הנשכח. כעת מגיע ״עיניים גדולות״, הזדמנות למעריציו הרבים של ברטון לצפות בו מבצע את שני תעלולי הקוסמות הבודדים שלו בפעם המי יודע כמה. הסרט מציג מספר חידושים, גם בצוות המקצועי ואפילו בתוכן – כיוון שהוא עוסק באמנות ממוסחרת ובאמנות הזיוף. אך מה שיכול היה להוביל ליצירת עניין, נקבר תחת מפולת של חוסר הבנה ו/או כישרון, ונהיה לאחד הסרטים האלה שיותר מעניין לדבר עליהם מאשר לצפות בהם.

» עיניים גדולות - כל הפרטים ומועדי הקרנה

העלילה מתרחשת בשנות ה-50 בארצות הברית, אז קמה ציירת ושמה מרגרט אולבריק (איימי אדמס). היא לקחה את ילדתה הצעירה ונטשה את בעלה, דבר שלא היה מקובל או שכיח באותה תקופה, ויצאה לחצוב לעצמה דרך כאמנית במקום אחר. מי שהבחין בכישרונה ובקסמה האישי הוא וולטר קין (כריסטוף וולץ), שהציג את עצמו בפניה כאמן ואף החניף לעבודותיה, שכולן הכילו שטיק אחד קבוע שהפך לסימן ההיכר של הציירת - ילדים עצובים עם עיניים גדולות באופן לא פרופורציונאלי. מרגרט אולבריק הפכה במהרה למרגרט קין והחלה לחתום על ציוריה בשם משפחתה החדש, מה שאפשר לבעלה הטרי לקחת קרדיט על יצירותיה כאילו היו שלו. בתחילה בשגגה או בהלצה, ובהמשך באופן דרקוני ממש. מרגרט הייתה מציירת עוד ועוד ילדים גדולי עיניים, בעוד וולטר המציא שיטות חדשות לעשות מהם כסף, בתקופה בה אמנות הפופ הייתה עוד בחיתוליה (ציטוט של אנדי וורהול פותח את הסרט ושמו מוזכר בו במפורש).

» עיניים גדולות, שקרים גדולים: לנה דל ריי גונבת את ההצגה

זהו שיתוף פעולה נוסף של ברטון עם השניים שכתבו לו את ״אד ווד״ לפני 20 שנה - סקוט אלכסנדר ולארי קארצ׳בסקי. הבמאי ניסה לגוון אף יותר בעמדות המשחק השונות, ואל וולץ ואדמס מצטרפים דני יוסטון כעיתונאי רכילות נפוח מחשיבות עצמית, ג׳ייסון שוורצמן כבעל גלריה נפוח מחשיבות עצמית, וכן טרנס סטאמפ כמבקר אמנות, נחשו לבד את אפיון הדמות שלו. הדמות הזו של המבקר מופיעה מעט מאוד בסרט, אבל מכתיבה את הטון הביקורתי כלפיו. לטענתו, תפקידו של מבקר האמנות הוא להגן על הציבור מפני זוועות ושרלטנים, לא רק להכתיב טעם או להשפיע על דעת הקהל. סצנת עימות שלו עם אמן הולכת באופן מובהק לכיוונו של המבקר, כך שאפשר בהחלט לאמץ את הגישה הפסקנית הזאת ולפרק את הסרט לגורמיו עד שלא יישאר ממנו דבר. כלומר, בהנחה שהיה שם משהו מלכתחילה.

בין קיטש לסנטימנטליות. "עיניים גדולות" - טריילר:

כריסטוף וולץ בחוות הפונים

נתחיל במשחק, אם כי קשה להתייחס ברצינות לשחקני המשנה, מה גם שזו בכל מקרה אמורה להיות ההצגה של איימי אדמס. מעבר לכך שזהו כנראה הרע שבתפקידיה, על אף שהיא בהחלט מסוגלת לזכות במועמדות לאוסקר, הלב פשוט נחמץ נוכח ההשתדלות הבלתי פוסקת שלה למצוא סיבות לפעולות של הדמות אותה היא מגלמת. מי שגונב ממנה את הפוקוס, ספק באופן מטא-קולנועי וספק משום שהוא בלתי נסבל, הוא כריסטוף וולץ. הלוואי ויהפוך למוזה החדשה של ברטון: כך גם נרוויח חזרה את ג׳וני דפ, גם נשחרר את טרנטינו לעבוד עם שחקני קולנוע אמיתיים, וגם ימצא מין את מינו.

לו הייתה קיימת חוות פונים בעלי טריק אחד, אני בטוח שוולץ וברטון היו דוהרים בה מדי יום בדיצה, כלומר באופן מדוד המכריח אותם להיצמד לאותו מסלול בדיוק פעם אחר פעם. עם זאת, קשה להאשים שחקן שזכה בשני אוסקרים על גילום אותו התפקיד בדיוק במחזור עצמי, אלא רק את מי שדורש ממנו לעשות זאת. מה גם שהרעננות היחסית של הליהוקים הופכת לעבשה בשל סיבות רבות אחרות, למשל כשמתחיל להתנגן ברקע עוד פסקול של דני אלפמן לסרט של טים ברטון, ואתם כבר יודעים בדיוק איך הוא נשמע.

מצא מין את מינו. כריסטוף וולץ בסרטו של ברטון (צילום: יח"צ)

הכל היה נסלח לולא חוסר הבנה קטלני של האמנית בה בחר להתעסק הסרט. הרי מה שהכשיל את קין היה שבעוד ציורי העיניים הגדולות בהחלט מייצרים אימפקט רגשי, הם עושים זאת בעיקר בזכות השונות שלהם מסביבתם. כשהם מוצגים בדבוקה אחת, לא רק שהייחודיות שלהם נפגמת אלא שהם ״חוצים את המחסום שבין קיטש וסנטימנטליות״, כפי שמנסח זאת וולטר ברגע קריטי בסרט. ניתן להניח שהבמאי וצוותו יודעים זאת, אחרת זה לא היה נאמר בדיאלוג על ידי אחת הדמויות הראשיות. אבל מה עושה ברטון לאורך הסרט כולו, מהרגע הראשון ועד האחרון? דוחס את הפריים בעוד ועוד ציורים של קין, מקיף אותה ב״ילדיה״ כשהיא עובדת בסטודיו או סתם תוקע את הדימוי המזוהה עימה תחת כל עץ רענן (עץ עקום ועגמומי, במקרה שלו). כיוון שזה קורה בתהליך הדרגתי, מדובר בהחלטה אמנותית מכוונת של היוצר, ועד סוף הקרנת הסרט מצאתי את עצמי הופך בגללה ממעריץ נלהב לשונא מוצהר של ציוריה של קין. כל שנותר להחליט הוא האם לברטון פשוט אין מושג מה הוא עושה, או שאולי הוא אידיוט במכוון. הבחירה בידיכם.

פסיקה נוספת שניתנת לקהל קשורה בנושאים מגדריים. האם ״עיניים גדולות״ הוא פיסת מיזאנדריה (שנאת גברים) מכעיסה המאשימה את המין הגברי בכל תחלואי העולם? קל להגיע למסקנה זו משום שקשה למצוא גבר אחד בסרט שאינו שמוק מסוג כלשהו, לעומת הדמויות הנשיות המוצגות כפתיות תמימות ולבביות. זה נכון בעיקר לדמותה של מרגרט קין, אישה שבמשך עשר שנים לא רק השלימה עם שקריו של בעלה אלא ציירה אותם עבורו, אבל גם לדמות של חברתה הטובה (קריסטין ריטר), המתלוננת תדיר נגד זכרים, ואפילו לשתי עדות יהוה הנוקשות בדלתה של הגיבורה במטרה להציל אותה (אגב, יש הטוענים שזו כת הרבה פחות חמדמדה ממה שמוצג בסרט). מצד שני, אפשר (ומומלץ) לראות את הסרט כמשל פמיניסטי שמתחיל בסוף שנות ה-50 ומסתיים בסוף שנות ה-60 המשוחררות. כסיפורה של אישה שחטאה היחיד היה חוסר נאמנות לעצמה, ושצריכה לקחת את גורלה בידיה ולמצוא מקורות אנרגיה פנימית חלופיים מלבד גבר כדי להיות חופשיה ומיושבת בדעתה. אבל כאן מתגלה פילוג עמוק ואקוטי אף יותר.

חוסר הבנה קטלני. אדמס ו-וולץ ב"עיניים גדולות" (צילום: יח"צ)

לשכפל את הנוסחה

לכאורה, ״עיניים גדולות״ הוא סרט על אמנות, על יושרה אמנותית ויושרה בכלל, ועל הקו הדק שבין לקסום להמונים לבין ליצור מתוך כור מחצבתך האינטימי ביותר. סרט שיצר קולנוען מסוגו של טים ברטון אודות אמנית דגולה שאיש לא הבין באמת בראשית דרכה, בלי קשר לזהותה המגדרית. האם ברטון רואה את עצמו כסוג של מרגרט קין, בהתחשב בכל סרטיו על ילדים עצובים וגדולי עיניים שאיש לא מבין? רק לכאורה, שכן למעשה ובאופן המובהק ביותר, ברטון הוא וולטר קין - מתחזה שחי כל הקריירה שלו על כשרונם של אחרים וגזילת קרדיט מהם. מספיק לתת כדוגמה את ״הסיוט שלפני חג המולד״, אחד הסרטים המזוהים ביותר עם ברטון, למרות שבויים בידי הנרי סליק המופלא (״קורליין״) ונכתב בידי קרוליין תומפסון. או אולי להזכיר אמן אחר, אדוארד גורי, שנראה כמו מקור ההשראה המרכזי של הסגנון שכה מזוהה עם ברטון, ושבטעות מדביק אליו מילים כמו ״מקוריות״, ״דמיון״ או ״חזון״. כל מה שברטון עושה לאורך הקריירה הוא פשוט לשכפל שוב ושוב את אותה הנוסחה - בדיוק כמו הפוסטרים של ציורי קין. כל חובב קולנוע כבר מכיר את הבדיחות על ג׳וני דפ באיפור לבן, או על הלנה בונהם קרטר (גרושתו הטרייה של הבמאי), או על העיסוק בחריגי העולם בגוונים רכים של גותיקה מתקתקה ודוגמאות של ספירלות ופסים.

הפעם שני שחקניו הקבועים נעדרים מהקאסט, ובעזרת הצלם ברונו דלבונל (״בתוך לואין דיוויס״) מנסה הבמאי לצאת מהקווים. התוצאה כל כך אירונית, עד שאין ברירה אלא לראות את ״עיניים גדולות״ כסוג של וידוי. כסרט שבו טים ברטון מודה בראש חוצות שהוא בעצמו וולטר קין, גם אם מבלי לחשוף את המרגרט שלו. נחמד לפנטז שזהו מכתב הודאה ולכן גם פרישה של ברטון מעולם הקולנוע, אבל הסיכויים לכך קלושים - האיש כבר הודיע על ״ביטלג׳וס 2״ ועל סרט פנטזיה כלשהו על ילדים מוזרים (כמה מפתיע!). במקרה כזה, אשוב לחופשה הפרטית שלי מהקריירה של אחד האמנים המוערכים יתר המידה, ושלא בצדק, בתולדות הקולנוע.

» עיניים גדולות - מועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#