גיבור או נוכל: "המייסד" נמנע מהחלטות ונותר לא ממוקד

סרטו החדש של מייקל קיטון, על תחילתה המפוקפקת של אימפריית מקדונלדס, מהנה בעיקר בזכות הופעתו שלו. חבל שהבמאי ג'ון לי הנקוק המשיך בקו המוכר שלו ובחר לוותר על אמירה נוקבת יותר

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מייקל קיטון ב"המייסד"
מייקל קיטון, מתוך "המייסד"צילום: Daniel McFadden / בתי קולנוע לב

התייחסתי בעבר לעובדה שכמות כה גדולה של סרטים כיום, אמריקאים וגם לא אמריקאים, מבוססים על סיפורים שקרו במציאות (כולל ביוגרפיות). תמהתי על מקורותיה של תופעה זו ועסקתי גם במגבלותיה. האם היא נובעת מהעובדה שעצם המלים "מבוסס על אירועים שקרו במציאות" אמורות מיידית להנחיל לסרט מידה של רצינות — כי אמת היסטורית נחשבת לרצינית יותר מסיפור מומצא? האם הן נועדו להכניס גם את הקהל לדריכות מיידית, כי הנה הוא אמור להיות מעומת עם משהו שקרה במציאות? או אולי העיסוק המרבי בסיפורים שמבוססים על אירועים שאמנם קרו מעיד על פשיטת הרגל של הדמיון היצירתי בכל מה שנוגע ליכולת להמציא סיפורים? ובהתאם, האם זו הסיבה שבכל פעם שמגיע למסכינו סרט שמתבסס על תסריט מקורי, והתסריט הוא טוב (כמו במקרה של "מנצ'סטר ליד הים" ו"לה לה לנד", שמוקרנים כעת במקומותינו) אני אוטומטית מתמלא בהערכה?

כמובן שזו לא תופעה חדשה. גם בעבר הופק מספר לא מועט של סרטים שהתבססו על אירועים שקרו במציאות, כולל ביוגרפיות, ובהם כאלה שהקשר ביניהן לבין האמת ההיסטורית היה מקרי בהחלט. בנוסף, רבים מהסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע לא הציגו סיפור שהומצא ישירות לקולנוע, אלא התבססו על מקור חוץ קולנועי ספרותי או תיאטרוני. זו לא הקבלה מופרכת: סרט המבוסס על אירוע שקרה במציאות נמדד מבחינתי באותן צורות כמו סרט המבוסס על ספר או מחזה. בשני המקרים מדובר על טקסט שהסרט מתייחס אליו, וכפי שאינני מסתפק בסרט המעתיק אל הבד מקור ספרותי בצורה אילוסטרטיבית בלבד, מבלי שאותו מקור נכתב מחדש עבור הקולנוע, כך אני מסתייג מאותם סרטים שמציגים על הבד סיפור שאירע במציאות, מבלי שאותו סרט מעניק לסיפור אותו הוא מציג אופי קולנועי ייחודי ונפח של פרשנות המבליטה את הרלוונטיות שלו ומצדיקה את העתקתו אל המסך.

"המייסד", שעלה השבוע על האקרנים בישראל, אינו כושל לחלוטין מהבחינה הזאת, אך הוא מעיד גם על מגבלותיה של התופעה שמציפה את מסכינו. את הסרט ביים ג'ון לי הנקוק, שגם שני סרטיו הקודמים התבססו על סיפורים אמיתיים: "הזדמנות שנייה" מ-2009, שהתקבל באהדה ביקורתית מוגזמת וזיכה את כוכבתו, סנדרה בולוק, באוסקר; ו"להציל את מר בנקס" מ-2013, שנמנע כמעט מכול שמץ של ביקורתיות ביחסו לוולט דיסני, אחד מצמד גיבורי הסרט. סרטו החדש מנסה לעצב את הסיפור של גיבורו בנימה של אירוניה ולהחדיר בסיפור זה רכיבים סאטיריים, המתייחסים להתנהלותה הנכלולית של השיטה הקפיטליסטית. ואולם, רוב הזמן יש תחושה שהנקוק והתסריטאי שלו, רוברט ד' סיגל, לא ידעו בדיוק להיכן לנווט את סרטם. "המייסד" מביע היסוס אם להביע נימה של ביקורת כלפי הגיבור או להתייחס אליו בהערכה ואפילו בהערצה, והיסוס זה מטשטש את התוצאה והופך אותה ליצירה שהיא אמנם מהנה מבחינות רבות, אך חסרת מיקוד רעיוני או רגשי.

קשה לדמיין מה היה הסרט לולא הופיע בו בתפקיד הראשי מייקל קיטון, הופעה שמממשת את כל מה שהסרט שאף לעשות ולא הצליח. חלק ניכר מההנאה שהסרט מעורר למרות מגבלותיו נובע מהופעה זו. קיטון, שברבות מהופעותיו עוטה על פניו נימה של ערמומיות המהולה במידה של אנושיות נגישה — וככזו, לא מונעת מאיתנו לחבב אותו — מגלם בסרט את ריי קרוק, סוכן נוסע, שמשוטט במערב התיכון של ארה"ב בשנות ה-50 של המאה הקודמת כשהוא מנסה ללא הצלחה למכור למסעדות מיקסרים להכנת מילקשייקים. זהו רק אחד המיזמים שלו שכשלו, וגם הקפדתו להאזין בחדרי בתי המלון בהם הוא שוהה לתקליטים הנושאים מסרים של העצמה ואמון עצמי אינה מצליחה להפוך את קרוק, שכבר אינו צעיר, למי שעשוי להגשים את החלום האמריקאי של הצלחה.

כל זה משתנה כאשר אחת המסעדות כן מזמינה ממנו ששה מיקסרים — מספר עצום עבורו. סקרנותו מתעוררת, הוא נוסע למקום בסן ברנרדינו שבקליפורניה, ומגלה שמדובר במסעדת המבורגרים בשם "מקדונלדס", שמנוהלת על ידי שני אחים חביבים, מק (ג'ון קרול לינץ') ודיק (ניק אופרמן) מקדונלד. את האוכל הם מכינים בשיטה מהפכנית, אותה הם מכנים "ספידי סיסטם". כלומר, במקום לשבת ולחכות שמלצרית על גלגליות תביא לך על מגש את המזון שהזמנת אחרי זמן ציפייה ארוך כפי שהיה נהוג במסעדות רבות בארה"ב בתקופה — חוויה מעצבנת שריי עבר לעיתים קרובות — אצל האחים מקדונלד ניגשים לחלון, מזמינים המבורגר ומילקשייק, ואלה מגיעים אליך תוך דקה, עטופים בנייר.

האחים מקדונלד, מתוך "המייסד"
האחים מקדונלד, מתוך "המייסד"צילום: Daniel McFadden / בתי קולנוע לב

ריי מתפעל מהשיטה ומשכנע את שני האחים הנאיביים למדי — שכפי שמסייה ז'ורדן במחזהו של מולייר "גם הוא באצילים" לא ידע שהוא מדבר פרוזה, כך הם לא ידעו שהם המציאו את המזון המהיר — להעניק לו זיכיון על הרעיון ולפתוח ברחבי אמריקה רשת של מסעדות דומות, ששמן אף הוא יהיה "מקדונלדס", וגם עליהן יתנוססו קשתות הזהב, כמו אלו שמק ודיק הציבו על גג מסעדתם כדי להבליט אותה באזור. בהדרגה, ריי לא רק גונב מהם את הרעיון הבסיסי אלא מדיר אותם מאימפריית מקדונלדס שהוא מקים, בעיקר כשהוא מבין, בעצתו של יועץ פיננסי, שהרווח טמון לא במכירת המבורגרים אלא ברכישת הקרקעות שעליהן הסניפים הרבים ניצבים. כבר שמו של הסרט נושא את מטענו האירוני בכך שהוא מגדיר את ריי קרוק כמייסד האימפריה, אך מה בעצם ריי, לעומת מק ודיק שהגו את הרעיון המקורי, ייסד?

סרטו של הנקוק מתאר בקפידה את שרשרת תחבולותיו של ריי בהשתלטותו על מקדונלדס, כמו גם את הקפדתו שכל סניף יבצע את משימותיו על פי החוקים שנקבעו על ידי מק ודיק. כאן בעיקר מתגלה כפילותו של הסרט בהתייחסותו לריי כגיבור, היודע לנצל את מה שהשיטה הקפיטליסטית מציעה לו, וכנוכל. מעקב זה אחר פעילותו העסקית של ריי הוא לעתים מייגע, אך יש לו גם ממד משעשע. משתלב בו גם תיאור חייו הפרטיים של ריי, שנטש את אשתו אתל (לורה דרן), שסבלה רבות לאורך נישואיה לריי קודם להצלחתו הפתאומית, לטובת ג'ואן סמית הצעירה והזוהרת יותר (לינדה קרדליני), אשתו של אחד מזכייניו של ריי (פטריק וילסון). גם לה יש ראש לעסקים, והיא, לחרדתם של מק ודיק שלא יכולים להתנגד לריי, זו שמציעה שבמקום גלידה וחלב יורכבו המילקשייקים בסניפי מקדונלדס מאבקה בטעם וניל או שוקולד.

כל זה יכול היה להניב סרט נוקב בהרבה מסרטו של הנקוק. כפי שב"להציל את מר בנקס" הבמאי נמנע מלגעת בדמותו של וולט דיסני — ושם היתה לזה הצדקה, כי חברת דיסני הפיקה את הסרט — ב"המייסד" הוא נמנע מכל ביקורת המופנית כלפי חברת מקדונלדס עצמה, מה שיאכזב את שר הבריאות הנוכחי שלנו. מה שעוד חסר בסרטו של הנקוק זה הקשר רחב יותר, היכולת לאתגר, ולפיכך כל מה שיש בסרט זה הסיפור. אילו הנקוק וסיגל טיפלו בו בעומק רב יותר, יכול היה להתברר, למשל, שמידת הרלוונטיות שלו לימים אלה רבה. בלי כל אלה, "המייסד" מספק לצופים חוויה סבירה ולא יותר מזה.

"המייסד". בימוי: ג'ון לי הנקוק; תסריט: רוברט ד' סיגל; צילום: ג'ון שוורצמן; מוסיקה: קראר בורוול; שחקנים: מייקל קיטון, ג'ון קרול לינץ', ניק אופרמן, לורה דרן, לינדה קרדליני, פטריק וילסון

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ