"לאהוב אותה": סיפור אמיתי שאי אפשר להאמין לו

דרמה שעוסקת ברומן לסבי בתוך עולם שמרני, הופכת לקטסטרופה עם הפוגות קומיות לא קשורות. גם אלן פייג' וג'וליאן מור הנהדרות הרגישו לא בנוח עם עצמן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
לאהוב אותה
צילום: באדיבות קולנוע לב

בשנים האחרונות הולכים וגוברים סרטים אמריקאים הנפתחים בכיתוב "מבוסס על סיפור אמיתי". זוהי אחת מהדרכים של הוליווד להתמודד עם משבר יצירתי מתמשך, אבל האינפלציה של הטרנד הנוכחי הוליכה מעין תת-טרנד שהולך ותופס תאוצה - סרטים עלילתיים המבוססים על סרטים דוקומנטריים. דוגמה שהופיעה עד לא מזמן בבתי הקולנוע היא "על חבל דק", שגם הזכיר שלמרות גישה שונה בתכלית, עדיין כל הסיכויים להצלחה נגדו. בין הסרט העלילתי המפלרטט עם הפנטזיה והדוקומנטרי רווי המתח- היה שוני גדול למדי, אבל מה שעשה את ההבדל היא העובדה שהתיעודי היה ראשון, והבדיוני היה זה שצריך ללכת בעקבותיו. 

המקרה של "לאהוב אותה" לא חמור באותה המידה, משום שהגרסה התיעודית לסיפורן של לורל וסטייסי ידועה פחות, ועדיין יש מקומות בהם לסרט דוקומנטרי קשה לזייף וליצירה עלילתית קשה לשכנע. בכל הקשור לעשייה כמעט תמיד יהיה עדיף סרט עתיר תקציב עם אנשי צוות מקצועיים, אבל לעיתים העוצמה של יצירה תיעודית פשוט תרגיש אותנטית יותר, אפילו אם ברור שנעשו בה מניפולציות קולנועיות. "לאהוב אותה" לא רק עשוי רע, אלא גם כושל בכל הנוגע לאמינות, משימה פשוטה לכאורה כשמדובר בסיפור שקרה באמת.

לורל (ג'וליאן מור) היא בלשית מצליחה ומוערכת במשטרת ניו ג'רזי, המסכנת את חייה מדי יום יחד עם שותפה (מייקל שאנון). היא גם האישה היחידה בתחנה המורכבת מגברים מאצ'ואיסטיים למדי ולה מחזרים רבים. אבל כפי שמתגלה במהרה, לורל היא דווקא חובבת נשים, שנדלקת על מוסכניקית צעירה בשם סטייסי (אלן פייג'), אותה פגשה במשחק כדורעף. השתיים מנהלות רומן שמתחיל כסודי, מפני שלורל חוששת לקריירה שלה במקום עבודה שמלא בדעות קדומות, וטוענת שלהיות אישה זה קשה מספיק. ככל שהקשר ביניהן מתקדם הוא הופך לפומבי יותר, אבל המאבק האמיתי שלהן מגיע רק בחלקו השני של הסרט. הן מתמודדות עם מחלת הסרטן שתוקפת את לורל ועם מאבק מתוקשר באנשי הממשל השמרניים, שלא מכירים בהן כזוג חוקי, ולכן קיימת סכנה שביתן המשותף יילקח מסטייסי אם יקרה ללורל הגרוע מכל.

בבסיסו של הסרט מצוי אחד מסיפורי האהבה הקולנועיים שלא היו יכולים להיחשב אמינים, גם בתור אגדת ילדים. לא בשל פער הגילים ואפילו לא בגלל אופי הדמויות המנוגד, אלא פשוט משום שהוא נבנה ומוצג באופן מרושל וגחמתי מלהכיל. על ההיכרות המקרית והאהבה ממבט ראשון אפשר כמובן להבליג, כמו גם על ההתעקשות של הדמויות לדבוק זו בזו באופן קוסמי וללא קשר למתחולל על המסך. הבעיה היא שהן לא מתנהגות, מגיבות ומתנהלות כזוג מאוהב, לא בטון הדיבור ולא בשום בחירה שהן עושות. 

מור ופייג' נראות כמו שתיים שרק התסריט הכריח אותן להיות ביחד ולא קופידון, השורות שמושמות בפיהן בידי התסריטאי רון נייסוואנר לא מאפשרות להן מרחב תמרון. אגב, נייסוואנר מתמחה בסרטים על מחלות: הוא ששלח את טום הנקס להיאבק באיידס ב"פילדלפיה" ואת אדוארד נורטון להביס את הכולרה ב"הצעיף הצבעוני". כעת מגיע תיאור של מאבק בסרטן, שגם הפעם מעורבב עם סוגיות מגדריות, אבל הדגש כאן הוא אף פעם לא על המחלה ועל ההתמודדות עימה, אלא על היום שאחרי הסוף. בחירה זו מחלישה מאוד את הדרמה שכבר מצויה בילט-אין בסיפורים מסוג זה.

כשלסבית מגלמת לסבית


זה לא שחסרים סיפורי אהבה חד מיניים שהם לא רק אמינים אלא גם מרגשים, אבל נדמה שהכל עובד לרעתו של "לאהוב אותה" בהקשר זה. אלן פייג', שחקנית מיומנת ויוצאת מן הכלל ברוב המקרים, מגישה כאן את מה שעלול להיות התפקיד הכי פחות טוב שלה. וזאת על אף שמדובר בפעם הראשונה בקולנוע בה היא מגלמת גיבורה שקרובה אליה מבחינת הזהות המינית. האם קל יותר לשחקנית המוכשרת לשחק סטרייטית, מאשר לגלם דמות לסבית? או שמא היה חסר במאי על הסט, כפי שמרמזים כשלים נוספים של הסרט? כך או אחרת, פייג' נראית כמי שנעה באי נוחות בתוך העור שלה, והלבוש ושפת הגוף הגברית - לא הולמים את כישוריה.

אלן פייג' וג'וליאן מור
אהבה שלא עוברת מסך.צילום: באדיבות קולנוע לב

נדמה שדווקא כשפייג' נדרשת לדרמה גדולה היא מרגישה יותר בנוח, אבל רגעים אלה מגיעים רק בחציו השני של הסרט, בשלב בו נוכחותה על המסך כבר מעיקה למדי. מול ג'וליאן מור גם ככה קשה להתחרות, וייתכן שהיא יודעת זאת ולכן לא מתאמצת במיוחד. זה מספיק בכדי להפוך אותה לדבר הכי טוב בסרט לא טוב, כפי שקרה גם ב"עדיין אליס" מוקדם יותר השנה, שם גילמה חולת אלצהיימר. אולי כדאי לכוכבת לבקש שיחה עם הסוכן שלה בקשר לחדגוניות של התסריטים הנבחרים עבורה, שכן גלריית הדמויות שאותה היא מגלמת מתחילה להצטמצם באופן מדאיג יותר ממחלה סופנית.

על פי הקרדיטים, במאי הסרט הוא פיטר סולט ("הלילה של ניק ונורה"), אבל קשה להאמין שהוא הקובע בחלק מהמקרים הקיצוניים של חוסר קשר בין ציפייה לתוצאה בסרט. לדוגמה בסצנה בה הבלש וולס נכנס אל ביתן של הזוג ומבחין שלורל עוברת טיפול במשאף, אך הוא נחוש שדווקא אצלו מצוי הפתרון למצב וצועד פנימה. ברגע שהוא חוצה את מפתן הדלת, מגיחה משולי הפריים דמות שאותה מציגה הגיבורה כאחותה, ואז היא נעלמת הצידה כלעומת שבאה. הגיחה הקצרצרה הזו היא קומית במהותה, בסצנה שכל כולה רצינית, ואמורה לבנות מתח בין שלוש הדמויות בעלות הרצונות החזקים והמנוגדים.  

בהמשך נכנסת דמותו של אקטיביסט יהודי גאה וקולני (סטיב קארל), והסרט הופך לקקופוניה מוחלטת. זה לא שמראש מדובר ביצירה המהודקת ביותר – "לאהוב אותה" מתחיל כמו דרמת שוטרים תקופתית, ממשיך עם סיפור אהבה לסבי, מתדרדר אל תהומות סרטי המחלות חשוכות המרפא, ובדרך זורק פנימה גם אקטיביזם למען נישואים גאים והומור שלא במקום. בשום שלב אין ניסון ליצור אחידות או להחליק את המעברים בין הסצנות, כל זה בשילוב עם ההתדרדרות המהירה של המחלה, שמקבילה לנסיקה הזריזה של האהבה בחלק הראשון, אפשר לומר שיש כאן יד מכוונת, גם אם גסה במיוחד. לכן, גם בלי לראות את הסרט התיעודי, ייתכן שהוא עדיף על הגרסה הנוכחית של "לאהוב אותה". פשוט משום שקשה לדמיין עיבוד חלש יותר לסיפור טוב כל כך, על נושא סופר חשוב ומגה רלוונטי. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ