"יצורים ליליים": הקרב האחרון של הגבריות

הסרט החדש של מעצב האופנה שהפך לבמאי מצוין מציג שוב את מלחמתו של הגבר החלש מול המציאות החזקה ממנו. ג'ייק ג'ילנהול ואיימי אדמס מעולים כהרגלם, ויחד עם האסתטיקה המרהיבה והעלילה הופכת הקרביים מציגים סרט קשה לעיכול אבל מהפנט למבט

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצורים ליליים
סוחבת את הסרט על גבה אבל לא בהכרח הגיבורה שלו. איימי אדמס צילום: Merrick Morton/אי־פי
אורון שמיר, עכבר העיר

מעצב האופנה טום פורד המציא עצמו מחדש בסוף העשור הקודם עם ״סינגל מן״, בכורת הבימוי הקולנועית שלו שהגיעה עד מועמדות לאוסקר בזכות הופעתו של קולין פירת׳ בתפקיד הראשי. כעת, פורד שב כדי להוכיח שלא היה מדובר אז בגחמה חד-פעמית אלא בקריירה נוספת, ומציג לראווה את סרטו השני - ״יצורים ליליים״. כמו ב״סינגל מן״, פורד שוב מעבד ספר למסך הגדול, הפעם את ״טוני וסוזן״ שכתב אוסטן רייט. בשונה מסרטו הקודם שהכיל מספר רגעי חמלה, במותחן הפסיכולוגי המסויט הזה תחושת מחנק מתפשטת ככל שהדקות נוקפות.

» אוסקר 2017- כל מה שצריך לדעת» המנחים הכי גדולים של האוסקר» "אנשים שהם לא אני": דור מזוין» "לא פה, לא שם": הומור מתחת לחיג'אב»"אמונת המתנקש": התנקשות באינטליגנציה» הרגעים הגדולים של גלובוס הזהב

אחרי כותרות הפתיחה המבריקות ביותר שתראו השנה, נחשפת הגיבורה הראשונה של הסרט - סוזן (איימי אדמס), בעלת גלריה לאמנות ואשת החברה הגבוהה. היא כבר לא ממש מתקשרת עם בעלה הצעיר והחתיך (ארמי האמר), ונדמה שחייה נטולי ריגושים הכרחיים לבעלת דמיון שכמותה. היא מקבלת את מה שקיוותה לו בדמות חבילה מבעלה לשעבר, אדוארד (ג׳ייק ג׳ילנהול). בתוך הקופסה מצפה לה כתב היד שעתיד להפוך לספר פרי עטו, גם הוא נקרא ״יצורים ליליים״, אותו הוא מבקש להקדיש לה ולשמוע את חוות דעתה על הכתוב בו.

סוזן נסחפת אל תוך הספר וכך מפצלת את הסרט בו אנו צופים מן העלילה שלה לזו שהיא קוראת. עלילת המשנה הזו מתמקדת במשפחה הנוסעת לחופשה, ואליה נטפלת חבורת בריונים מדרום ארצות הברית, בהובלת פושע זוטר אך בלתי צפוי בשם ריי (אהרון טיילור-ג׳ונסון). הוא מתעמת עם אבי המשפחה, טוני (אותו מדמיינת הגיבורה כבעלה לשעבר, ולכן גם הוא מגולם בידי ג׳ילנהול) ודוחק אותו לפינה מסוכנת. טוני מוצא עצמו בסיטואציה בה הוא צריך להגן על אשתו ובתו, ומוצא שותף בדמות איש החוק בודי (מייקל שאנון), שרק חיכה להזדמנות להפיל את ריי וכנופייתו.

יצורים ליליים
הפך למומחה לגילום גברים בודדים ומסוכנים. ג'ייק ג'ילנהול צילום: Merrick Morton/אי־פי

העלילה שמתחילה את הסרט, כלומר סיפורה של סוזן ובעליה, הופכת למעטפת החיצונית עבור הסיפור מהפך הקרביים שהיא קוראת. ככזאת, היא מציגה דיונים במהות האמנות, ובחייהם הדקדנטיים של העשירים והמשפיעים (מה שמשליך כמובן אל מאחורי הקלעים). הסרט אמנם נוגע בעולם האמנות אבל יכול להוות דיון גם בנוגע לקולנוע וכתיבה ואפילו לאופנה וצרכנות - כולל כמה וכמה רגעים ביזאריים באופן נהדר של עיצוב ותלבושות, שני תחומים אותם הותיר פורד לאנשי המקצוע הייעודיים, כך לטענתו.

השיח שנוצר ברמה הראשונה של הסרט אינו עמוק או מחדש במיוחד, אך פשטנות יחסית זו מתכתבת היטב עם העלילה של סוזן - גם הגיבורה המשועממת וגם הסרט זקוקים לסיפור שבתוך הסיפור כמעין איד לרובד הראשון של הסרט. ככזה, סיפורה של המשפחה הנופלת קורבן לבריונות אגבית, יותר אניגמטי מן העלילה הראשית אבל גם מקורקע יותר. הכוונה היא שמובילים אותו אנשים נורמטיביים בסיטואציה לא נורמלית, וכך נבחנות התגובות שלהם במצבים של הישרדות או אפשרות לנקמה. אין זה פלא שחלק זה של הסרט מתרחש בדרום ארצות הברית, מעין השתקפות עכורה של כל מה שהחוף המזרחי או המערבי לא היו רוצים לראות כחלק מעצמם.

נראה כאילו נוצר מהקרביים של הבמאי. "יצורים ליליים" - טריילר:

הזליגה החוצה של מוטיב הסיפור בתוך סיפור מגיעה גם אל הקשרים קולנועיים מעניינים בביוגרפיה של השחקנים. ג׳ילנהול שיחק לפני כשנתיים בסרט בעל שם דומה, ״חיית לילה״ קראו לו, וממשיך את הקו המאפיין ביותר בשלב זה של הקריירה שלו - גילום גברים בודדים, לא מובנים ובסופו של דבר גם נקמניים. אדמס, מן המחוננות והוורסטיליות של דורה, משחקת בסרט שני ברציפות בו היא מבצעת מעשה בלתי נסלח כלפי בעלה, ודמותה נסחפת אל עלילה מרובת קווי זמן, בדומה ל״המפגש״. בשני הסרטים היא גם מתגוררת בבית מזכוכית, בדומה לגיבור סרטו הקודם של הבמאי, ואת הפתגם על אנשים שגרים בבית מזכוכית מדגים היטב כל אחד מן הסרטים. חזרה אל אדמס, כמובן שגם הפעם מובילה את הסרט בגאון, אבל כלל השחקנים בסרט זה הם רק עוד כלי אסתטי בידי הבמאי כדי להגשים את החזון הסהרורי והאפלולי שלו.

״יצורים ליליים״ הוא סרט שכאילו בקע עמוק מתוך קרבו של יוצרו, ובזמן הצפייה אפשר להרגיש את הסרט בדיוק שם, בתוככי הבטן. הוא מלא רגשות גולמיים, תאוות נקם ורוע, אלימות מודחקת ותחושת סכנה תמידית. זהו סרט שעשוי נהדר ויש בו שילוב מושך-דוחה של יופי וכיעור, אבל בסופו של דבר הוא גם חוויה קרה למגע, צינית, אכזרית, ואפילו מרושעת. הרבה יותר קל להעריך אותו מאשר לאהוב אותו או ליהנות ממנו, אבל סוג החוויה הספציפית שהוא מציע קנה לו מספיק מעריצים כדי להשוותו לקולנוע של דייויד לינץ׳. גם אם אפשר להבין פחות או יותר מהיכן ההשוואה הזו מגיעה, היא חוטאת לסרטו של פורד בכל מובן אפשרי - באסתטיקה, בנושאי העיסוק שמעניינים את שני הבמאים, ובעיקר במערך יצירת הציפיות.

זאת משום שרק בסיום מתגלה אופיה האמיתי של היצירה הזו (אין כאן ספוילרים עלילתיים, אבל הרגישו חופשי לעצור כאן אם לא תרצו צפייה מכוונת מדי). אפשר לומר שעל פי הסצנה האחרונה, הדמות המרכזית היא כלל לא זו של האישה, המובלת לכל אורך הסרט בידי בעלה לשעבר, והסיפור שכתב כדי לעורר ולערער אותה. סיפור שהוא הקדיש לה וביקש לעשות עליה רושם בעזרתו, העוסק בגבר פגוע שצריך להילחם על אשתו ובתו מול גבר אחר. לכן, ניתן לקבוע כי גם בסרטו השני ממשיך פורד יותר מכל בחקירתו את הגבריות האחרת, המודחקת והמוחלשת. זאת שלכאורה אין לה סיכוי מול החברה בה היא מתנהלת, אבל לא תיעלם בלי מאבק ויהיה סופה אשר יהיה.

"יצורים ליליים" - איפה ומתי לראות?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ