"לה לה לנד": כשסרט מתאהב בעצמו

עם שחקנים ראשיים מהפנטים, פסקול מדבק והתרפקות על העבר המושלם, הבמאי של "וויפלאש" חוזר לעסוק באהבה עצמית. בקצב הזה הוא אולי יגרוף את האוסקר, ולו כי גרם להוליווד לעשות את מה שהיא הכי אוהבת - להסתכל במראה 

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"לה לה לנד"
סיבוב שלישי למערכת היחסים הפוטוגנית הזאת. "לה לה לנד"צילום: יח"צ
אורון שמיר, עכבר העיר

בדרך כלל נדרש הצופה הישראלי לחכות עד ינואר-פברואר כדי לצפות בסרטים המרכזיים שאמורים להיות מועמדים לאוסקר. זאת בעוד הקהל האמריקאי כבר מקבל את כל האופציות עד דצמבר לכל המאוחר, שכן על פי חוקי האוסקר צריכים הסרטים המבקשים להשתתף בו להיות מוקרנים במהלך השנה הקלנדרית. אמנם רק בינואר נדע מי באמת מועמד ולכמה פרסים, אבל נדמה שהשנה כמה מהסוסים היותר חזקים במירוץ כבר נחשפו לקהל בישראל במקביל לבכורה במולדתם, או בהפרש זעיר. מעט אחרי ״מנצ׳סטר ליד הים״ שמנבאים לו פרסים ומועמדויות, מגיע אל המסכים הפייבוריט המובהק לזכייה בפסלונים מוזהבים -״לה לה לנד״, מיוזיקל רומנטי של הבמאי-תסריטאי הצעיר דמיאן שאזל. אלא שכמו במקרה של סרטו הקודם, ״וויפלאש״, הסחף הביקורתי מוצדק רק באופן חלקי - אפילו אם זה באמת ייגמר באוסקר.

» מדור סרטים עכבר העיר» "החטאים": הסרט הישראלי הכי לא ישראלי שיש» "סארו - הדרך הביתה": להיות אגדה בכוח» דורון תבורי: הנרטיב הישראלי כולו בנוי על שקר» "בעלי ברית": זוהר מזויף» עד כמה אתם מכירים את בראד פיט?» "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" - איפה הפלא?» "מנצ'סטר ליד הים": פלא קולנועי אמיתי» "המפגש" - פסגת המד"ב

״לה לה לנד״ הוא כינוי לעיר לוס אנג׳לס (L.A), כפי שיודע ודאי כל מי שצפה בסדרת הריאליטי הישראלית בעלת השם הדומה, שראשי התיבות שלה מעידים על הטירוף השורר בה. זהו מוקד ההתרחשות העלילתית בו מתהלכים (ומרקדים) אמה סטון וריאן גוסלינג, המתאחדים בשלישית על המסך אחרי ״טיפש, מטורף, מאוהב״ ו״יחידת גנגסטרים״. היא מגלמת את מיה, שחקנית המחפשת את הפריצה הגדולה שלה, ובינתיים מגישה קפה לשחקניות מפורסמות ומאחרת לאודישנים. הוא מגלם את סבסטיאן, פסנתרן ג׳אז מלא בעצמו שמתפרנס בקושי מניגון מזמורי חג נדושים בבר מפוקפק (המנוהל בידי ג׳יי קיי סימונס, שתפקידו ב״וויפלאש״ של שאזל כמורה הקשוח למוזיקה זיכה אותו באוסקר). הם נפגשים במקרה, ואז שוב, ופעם נוספת, ומתחילים לתהות האם היקום מנסה להגיד להם משהו. הוא מספר לה על בר הג׳אז שיפתח יום אחד, היא חושבת לכתוב בעצמה את המחזה שבו לא תוכל להיכשל באודישן, והם מתחילים לתמוך זה בחלומה של זו. בדרך הם כמובן מתאהבים, אבל ההצלחות והכישלונות המקצועיים מעמידים את יחסיהם במבחן.

לה לה לנד
ממשיך את טרנד ההתרפקות על העבר. "לה לה לנד"צילום: Dale Robinette/אי־פי

עוד לפני שנראית תמונה אחת מהסרט עצמו, כלומר בשלב הצגת הלוגואים של האולפנים, נחשף כי הסרט הוא קודם כל גלויה של פעם, תוגה נוגה לזמנים עברו (מאוד היפסטרי מצידו). למנות את כל הרפרנסים יהיה חסר טעם, שכן הכמות שלהם מסחררת לפחות כמו עבודת המצלמה, שהכוריאוגרפיה שלה מסובכת ומורכבת לא פחות משל צעדי הריקוד הרבים מספור אף הם. חלק מהאזכורים נאמרים בקול על ידי הדמויות (מ״קזבלנקה״ ועד ״מרד הנעורים״) ואחרים ניכרים בקריצות מינוריות יותר או פחות (מ״שיר אשיר בגשם״ דרך ״כובע צילינדר״ ועד ״מטריות שרבורג״). אבל אף אחד מהם לא שופך אור חדש על הקלאסיקות שאליהן הוא מרפרר, למעט יצירת הטון הכללי והעורג אל העבר. לכך מצטרף העניין של סבסטיאן במוזיקת ג׳אז, המוצגת בסרט כעולם הולך ונעלם, מה שמאפשר ליוצרים להשתעשע ולהשתולל מוזיקלית. ואכן, הפסקול הוא כנראה הנדבך המושקע ביותר בסרט, והוא די מדבק - החל מנעימות חוזרות או ארעיות ועד שירים של ממש.

"לה לה לנד" - טריילר:

אז מאיפה הגיעה ההילולה הגורפת? אולי זה מפני שהסרט פשוט מתאים מאוד לעידן הנוכחי - הוא נוסטלגי ורומנטי, אבל גם מאוד מודע לעצמו ולא הולך עד הסוף מבחינת חשיפה רגשית. יש בו התאהבות ״כמו בסרטים״, אבל הוא בעצם עוסק בהגשמה עצמית בכל מחיר (ובכך חוזר, גם אם בניגון קצת אחר, על הנושא של סרטו הקודם של שאזל). אגב, כדאי מאוד לכוונן ציפיות בעניין הזה - אין ערובות לכך שתצאו במצב רוח מרומם או בתחושה של התעלות נפש, וזה גם לא בדיוק סרט על אהבה. למרות שהזוגיות הקולנועית (בלבד) של ריאן גוסלינג ואמה סטון ממשיכה להיראות נהדר - היא אמנם זכתה בפרס על משחקה בפסטיבל ונציה, אבל הוא זה שעושה את הסרט, לפחות עבורי, או אולי זו הכימיה. כמות הקלוז-אפים יכולה אולי להעיד על יוצר המאוהב בשחקניו, אבל האמת היא שיש הרבה יותר עדויות בחומרים המצולמים על כך שהסרט מאוהב בעיקר בעצמו, ויתר על המידה.העלילה האוורירית שלו לא באמת מחזיקה שעתיים ושמונה דקות, ושאזל שב ומתגלה כתסריטאי מינימליסטי עד כדי עצבים כשזה מגיע לעיצוב דמויות ומניעיהן. הנאמברים משתדלים להיות כמה שיותר גדולים מהחיים, ולכן קיים פער בינם - כמייצגי הפנטזיות ורחשי ליבם של הגיבורים - לבין הרגעים המבקשים להיות אותנטיים ולגעת בעצבים החשופים של מערכות יחסים זוגיות או לפרק את המנגנון המקולקל מטבעו של רדיפה אחרי חלום והגשמתו. כיוון שזה הנושא המרכזי בסרט אין כאן חשש שדבר מה נעשה בשגגה, אלא להיפך - שאזל הוא יוצר מחושב, אולי אפילו מדי. לכל בחירה סגנונית בסרטיו יש מחיר רגשי בבואה לפגוש בקהל, וכאן אני בהחלט מדבר רק בשם עצמי.

"לה לה לנד"
סיפור על אהבה עצמית, יותר מאשר רומנטית. "לה לה לנד"צילום: Dale Robinette/אי־פי

מהיכן באות נבואות האוסקר? הסרט צבר באזז נאה מאז בכורתו בוונציה, האקדמיה הוכיחה בעבר את אהבתה לשאזל עם הפרסים המפתיעים ל״וויפלאש״ וייתכן ותרצה להמשיך להאדירו, ועוד כהנה וכהנה סיבות פוליטיות או איכותיות (לא שסרט טוב הוא תנאי סף לזכייה באוסקר, כפי שהוכח יותר מפעם אחת בשנים האחרונות). אבל הסיבה האמיתית לחזות כי סרטו של שאזל יככב באוסקרים לפחות בתור מועמד בכיר, היא שהוא עוסק בנושא החביב על הוליווד - היא עצמה. יש בו מספיק כבוד למיוזקלס של פעם, ולא מעט צילומי מפתח של לוס אנג׳לס העכשווית, לצד אמירות על דרכי ההצלחה השונות בעיר הסרטים, המקום היחיד בעולם שבו הכוכבים זורחים קודם בשמיים ואז על המדרכות. איפשהו, בדיוק על הגבול בין חנופה להאדרה עצמית נמצא ״לה לה לנד״, ויכול להיות שהוליווד תבחר בו כדי לסמל עוד שנה המתרפקת על העבר וכמעט לא מציעה רעיונות רעננים. ״לחיי השוטים שחולמים״ אומרים בסרט, ותהיה זו שטות לנסות להעיר מישהו מהחלום הזה, שהוא באמת נחמד מאוד בסך הכל, אבל לא יותר.

"לה לה לנד" - איפה ומתי לראות?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ