"מאחורי המספרים": הבנאליות המרגשת של החיים

למרות הנושא המוכר והטיפול הבינוני בו "מאחורי המספרים" עדיין מצליח לרגש, ולעורר מחשבות על גזענות, תושיה ואומץ לעשות את הלא מקובל

איתן לשם, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"מאחורי המספרים"
הניצחון המתוק של אז כבר לא כל כך בטוח. "מאחורי המספרים" צילום: Hopper Stone, SMPSP
איתן לשם, עכבר העיר

תכנית התחקירים של אמנון לוי בערוץ 10 מצאה לעצמה נישה מיוחדת - היא מדווחת ברצינות תהומית על תחקירים שכבר פורסמו בכל מדיה הידועה לאדם, כאילו מנסה להעביר את המסר גם לאחרוני מתקשי הטכנולוגיה, כלומר לאמא שלכם. במידה רבה "מאחורי המספרים" שיוצא השבוע למסכים הוא כמו תחקיר קולנועי של אמנון לוי - כבר ראיתם הרבה כאלה, הנושא מוכר לכם לעייפה ואחרי שהאכילו אתכם בכפית גם יעבור המגיש הממושקף בעצמו וינגב לכם את שארית היוגורט מהשפתיים.  לסלט שהוא הסרט הזה זרקו כל מרכיב אפשרי, החל מנושא "חשוב", דרך סיפור אמיתי כיאה להוליווד נטולת הרעיונות, ועד לקטעי ארכיון וקתרזיס של ניצחון ידוע מראש. אבל משום מה המנה הזאת, למרות שהייתה צריכה להישלח בחזרה למטבח (או לפחות לתכנית תחקירים כושלת), עדיין מצליחה להפתיע ואפילו לרגש לפרקים. למה? בגלל שיש לפעמים סיפורים אמיתיים שבאמת שווה שיספרו אותם. אפילו בפעם העשירית, אפילו בצורה בינונית.

» אוסקר 2017 - כל הכתבות» 10 הסרטים הכי סקסיים בהיסטוריה» הנשים שולטות: עתיד הקולנוע הנשי דווקא וורוד» כל הזוכים בפרסי הסאג» "לה לה לנד" ועוד 14: המועמדים לאוסקר» "אור ירח": כל הציפיות מתגשמות בלב» "לב שקט מאוד": קלאסיקה ושמה אניה בוקשטיין

העלילה עוקבת אחרי שלוש נשים שחורות מ-ורג'יניה, שעובדות כחשבונאיות זוטרות בנאס"א בשנות ה-60' של המאה הקודמת. קתרין גובל (טראג'י פ. הנסון) היא  גאונת מספרים שמחכה להתגלות, מארי ג'קסון (ז'אנל מונה) היא אישה חריפה ששואפת להיות מהנדסת ודורותי ווהן (אוקטביה ספנסר) עושה עבודה של מפקחת אבל לא מקבלת את התואר עצמו וההטבות הנלוות אליו. שלושתן ביחד וכל אחת לחוד מנסות לפלס את דרכן בים הקשיים של ההפרדה הגזעית, שעדיין הייתה נהוגה במקומות רבים באמריקה של אז. הימים הם ימי ראשית המרוץ לחלל של ארצות הברית וברית המועצות, ואם יש דבר שיכול לנצח את הגזענות הוא הרצון לנצח את הקומוניסטים הארורים. מנהל תכנית המשימה לחלל אל ג'ונסון (קווין קוסטנר) יוצא נגד הגזענות שנהוגה אפילו בסביבתו הקרובה ביותר (ומיוצגת על ידי מהנדס בכיר בגילומו של ג'ים פרסונס), ומוכיח שכשיש אויב משותף  אז כל המחלוקות הפנימיות מתגמדות. שלוש הנשים מתקדמות למקומות ששום אישה, בוודאי שחורה, לא הגיעה לפניהן, תוך כדי תרומה גדולה למרוץ אל הכוכבים שהסתיים בניצחון אמריקאי (בין אם בדגל על הירח או בסט צילום של אולפני יוניברסל אם אתם חובבי קונספירציות).

 "מאחורי המספרים"
אין קלישאה שהסרט פוסח עליה, כולל הביקור בכנסייה. "מאחורי המספרים" צילום: Hopper Stone, SMPSP

בדרכן אל הנורמליות, וזה כל מה שמבקשות הגיבורות, הן נלחמות מול הגברים, בעבודה ובחיים, שלא מאמינים שאישה יכולה לעשות חישובים מסובכים מהר וטוב מגבר, מול ההפרדה הגזעית שמערימה קשיים בכל תחום חיים פעוט ומול ההיסטוריה - הרי אף אחת לא עשתה זאת לפניהן. העוצמה של הסרט נמצאת מעבר לסיפור הניצחון הכללי, של נשים ושחורים, שאותו ראינו אינספור פעמים בסרטים עוצמתיים הרבה יותר, אלא בפרטים הקטנים על החיים אז (עם השלכה ברורה להיום). שלוש הנשים לא מתמודדות מול לבנים גזענים, ששונאים שחורים אלא מול מציאות שהגזענות בה כל כך נוכחת עד שהפכה להיות רגילה, בנאלית. כשקתרין צריכה לצאת לשירותים היא צריכה לרוץ כמה קילומטרים, על עקבים, לשירותים הייעודים של נשים שחרות, היא נאלצת לשתות קפה מקומקום מיוחד ולנסוע במקום מיוחד באוטובוס. כשמארי מנסה להירשם ללימודי ערב להנדסה היא נתקלת בבית משפט שאוסר על לימודים מעורבים, וכשדורותי עומדת על שלה מול הבוסית שלה (קירסטן דאנסט) ומבקשת הכרה רשמית בתפקיד שלה, היא סופגת התעלמות גזענית בוטה, אבל כזאת שלא נתפסת בכלל כגזענות על ידי האנשים שספוגים כל כך עמוק במציאות הזאת.

כשעובר מספיק זמן, גזענות נראית רגילה. "מאחורי המספרים" - טריילר:

נקודות העימות של הגיבורות מול הבנאליות של הגזענות וההלם שהן גורמות לאדם הלבן שניצב מולן כשהן מעזות להתנגד, הן פסגות רגשיות שקשה לעמוד בפניהן. קטעי הארכיון שמציגים את ימי התום של אמריקה - כשהייתה גדולה שוב באמת - נאומי ג'ון קנדי ומרטין לותר קינג, השיגורים הראשונים לחלל והמאבק על זכויות אדם הם רגעים של חיוך גדול שנובע מהבנת ההתקדמות שהעולם עשה בחצי המאה האחרונה. אבל הסרט הזה נעשה באווירה אחרת, אווירת הניצחון של שנתו האחרונה של ברק אובמה (כולל שיר של פארל וויליאמס שאחראי על הפסקול שמשתמש ישירות במשפט האובמאי "Yes we can"), והוא יוצא למסכים באווירה שונה לחלוטין, שאחרי בחירת טראמפ לנשיאות. גם המהלך המציאותי לחלוטין הזה תורם למציאות הנשקפת מהסרט, כשבמיוחד בימים רגישים כאלה, היא מדגישה את הצורך והחשיבות במאבקו של החלש.

מאחורי המספרים
כל השחקנים פרט לשלוש הראשיות הן על תקן ניצבים צילום: Hopper Stone, SMPSP

שיאי הסרט אולי נובעים ישירות מהסיפור עצמו, אבל חולשת הסרט נובעת מכל השאר. הגלישה לחייהן האישיים של שתיים מהגיבורות מגיעה מהר מאוד לגבולות הקריקטורה המיותרת עם כל האלמנטים שחשבתם עליהם – ילדות מחכות ערות לאמא שתחזור, גבר לא תומך שהופך לתומך וכמובן הלהיט שכולם חיכו לו, ביקור בכנסייה של יום ראשון כולל שיר תפילה קצבי. אוקטביה ספנסר היא היחידה מבין השלוש שמצליחה לעורר תגובה רגשית, להצחיק ולרגש, בעזרת משחק מצוין, בעוד שתי האחרות עושות זאת מתוקף הסיפור עצמו. שאר הדמויות פשוט עושות את המצופה מתפקידם השבלוני. קווין קוסטנר, שרוב הסרט מנקה את משקפיו כמו נאחז בפעולה משחקית כלשהי, כנראה כבר לא יחזור לתצוגת משחק סטייל "רוקד עם זאבים", וג'ים פרסונס (שלדון קופר בשבילכם) הוא חינני כהרגלו אבל בוודאי לא מוסיף משהו מיוחד לסיפור. קירסטן דאנסט, לעומתם, ראויה לתפקיד גדול יותר כי אפילו התבוננות בלבד בפרצופה המיוחד מביאה עמה קשת של תגובות.

כל שנייה בסרט הזה זועקת "מיינסטרים", כל בדיחה כבר סופרה ואת השינוי שהדמויות יעברו אפשר לזהות גם מהחלל. אבל הקהל בכל זאת צוחק מהבדיחות, מתרגש מהשינוי ונע באי נוחות בחלקים הקשים בסרט. ההצלחה של "מאחורי המספרים" בקופות היממה את המבקרים כמו שרק כניסה של אישה שחורה לחדר מלא גברים לבנים וממושקפים יכולה לעשות. בשבוע שעבר נוספה עוד תדהמה כשהסרט מצא את עצמו מועמד לשלושה פרסי אוסקר. גם אם אפשר לקחת את אמא (או סבתא) לסרט ואפילו ליהנות ממנו ביחד, העובדה שהוא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר מעידה יותר מכל על המשבר החמור שבו נמצאת הוליווד כיום. שמישהו יקרא כבר לאמנון לוי.

"מאחורי המספרים" - איפה ומתי לראות?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ