"אני, דניאל בלייק": אגדת עוני חסרת עוקץ

סרטו החדש של קן לואץ', שהביא לו את הפרס הראשון בפסטיבל קאן האחרון, נראה כמו שכפול מדויק של כל הסרטים שלו. ואולי זאת פשוט הציניות המערבית שהרסה את חוויית הצפייה

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אני, דניאל בלייק
הידיעה, שכמו באגדה, שום דבר רע לא יקרה, מחלישה את הסרט. "אני, דניאל בלייק"צילום: יח"צ
אורון שמיר, עכבר העיר

מנהג מגונה שהתפתח בפסטיבל קאן בשנים האחרונות הוא להעניק את פרס "דקל הזהב", היוקרתי מבין כל פרסי הפסטיבל ואולי גם בתעשיית הקולנוע כולה, דווקא לסרט הכי "בסדר" בתחרות. לא לסרט הכי מרהיב, מדהים או אפילו סתם מעניין ושובר מוסכמות, אלא ליצירה שכנראה לא מצאו בחבר השופטים מספיק מילים רעות להגיד עליה. בקאן 2016 התמודדו על הפרס סרטים, כדוגמת: "הסוכן" שזכה באוסקר, "טוני ארדמן" שגרף כמעט כל פרס אפשרי, "אמריקן האני" הייחודי, "פטרסון" המעולה של ג'ים ג׳רמוש, "בגרות" הרומני המצוין ועוד יצירות שעיצבו את השנה הקולנועית. אבל חבר השופטים, בראשות הבמאי ג׳ורג׳ מילר ("מקס הזועם"), בחר משום מה להעניק לקן לואץ' את הדקל השני בקריירה שלו. אחרי הצפייה בסרט קשה לומר ש"אני, דניאל בלייק" הוא אחד משיאיו של לואץ'. בהנחה שיש לו בכלל כאלה.

» "הרוח במעטפת": סוף סוף סרט אקשן ראוי
» "סימן חיים": בסרט הזה כבר הייתם
» 10 הקומדיות הישראליות הכי גדולות
» הבמאי שמנסה ללמד את הקפיטליזם לקח
» "נמל בית": המופע של שמיל בן ארי

» הסרטים החדשים של הכוכבים הישנים

גם הסרט שבגינו זכה בפעם הראשונה בפרס הנחשק, "כשהרוח נושבת" מלפני כעשור, לא נדמה שונה במיוחד מרוב סרטי השלב הנוכחי בקריירה של היוצר המזדקן. מזה שני עשורים שהוא עובד עם התסריטאי פול לברטי, שכתב עבורו יצירות כמו "חלקם של מלאכים" ו"מחפשים את אריק" בתדירות קבועה ושבלונה ידועה מראש לא פחות. עוד לפני שהתסריט נכתב אפילו קל היה לנחש שיהיה זה עוד שיר הלל לאדם הפשוט ודל האמצעים, שבסך הכל מנסה לחיות את חייו, אבל הפוליטיקה הרשעית והכלכלה הנבזית לא מאפשרות לו. כך ודאי יהיה גם בסרטו הבא של הבמאי, ובזה שאחריו. אין הדבר שונה במיוחד מן המכונה ההוליוודית שמייצרת להיטים משוכפלים מדנ"א של סרטים אחרים.

"אני, דניאל בלייק" - לצפייה בטריילר:

הפעם הגיבור הוא דניאל בלייק (דייב ג'ונס), נגר המצוי על סף גיל הפרישה. בעודו מתאושש מהתקף לב, הרופאים ממליצים לו לנוח. אבל הטיפוס החביב לא מעוניין להתבטל, וזה לא שיש לו ברירה – מערכת הרווחה הסדיסטית הבריטית מאלצת אותו לחפש עבודה פן ייאבד את זכאותו לתנאים סוציאליים. בשלב זה נדרש בלייק, בן הדור הישן שבקושי יודע להפעיל מחשב, להתמודד מול תהליך "טופסולוגיה" סיזיפי שאת חלקו אפשר לעשות רק אונליין. הוא מבלה את ימיו בתורים של לשכות ממשלתיות, מחפש לשווא אוזן קשבת או סתם בן אנוש שלבו לא נאטם משנים של עבודה עבור המערכת. באקט של אדיבות מהולה בזעם, מחליט גיבורנו לעשות סדר בתור לאחר שפקידי לשכת הרווחה מתנהגים באטימות גם כלפי אם חד-הורית בשם קייטי (היילי סקוויירס). הניסיון כושל ומוביל לסילוקם מהמקום של כל הנוגעים בדבר, אבל גם מוליד שותפות לצרה ולגורל.

הקשר הנרקם בין דניאל לבין קייטי ובתה מתואר באופן הכי חמוד ותמים שיש, אבל מכיל כל קלישאה של ייצוג של עוני בקולנוע. בכלל, תחושה של אגדה מרחפת מעל הסרט כולו. נדמה ששום דבר רע באמת לא יכול לקרות לגיבורים, לא משנה מה יעשו או איזו צרה תנחת על מפתן דלתם. הבחירה הזאת מעניקה לסרט אפקט לבבי מצטבר שאמור לאפשר לו לפנות אל רגשות חמורים יותר, כמו תסכול או ייאוש בהמשך. זה נראה כה פשוט ליצור הזדהות עם גיבור שהוא סתם-אדם המנסה לפלס את דרכו בקרב אבוד מראש מול מנגנונים ביורוקרטיים מסועפים, אבל זה רק מפני שלואץ' את לברטי משופשפים מספיק בכדי לגרום לזה להיראות כך.

אני, דניאל בלייק
הכי חמוד ותמים, אבל מלא בקלישאותצילום: בתי קולנוע לב

עם זאת, הוויתור על תחושת סכנה אמיתית קצת מוציא את העוקץ מן הדרמה, גם כשזו מתרחשת במלוא עוזה. לכך יש להוסיף גם את סגנון העשייה היבשושי של לואץ', המעניק את מרב תשומת הלב לסיפור ולדרך העברתו. זה אומר שהוא נמנע מכל דבר קולנועי, כמו תנועות מצלמה, ויוצר סרט שמזכיר יותר טלוויזיה בריטית של פעם. כנראה שאת הקולנוען ואת סרטיו הנוסחתיים כבר אי אפשר יהיה לשנות, זה אירוני במיוחד נוכח העובדה שהוא בטוח שיצליח לשנות את העולם כולו באמצעותם. או שאולי היצירה שלו, ההומניסטית רק לכאורה, פשוט אינה מיועדת לצופה הציניקן.

"אני, דניאל בלייק" - איפה ומתי לראות?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ