גם הסרט החדש של קסאווייה דולאן מעורר עניין, אבל מאכזב

"זה רק סוף העולם", על מחזאי השובר נתק ארוך כדי לבשר למשפחתו על מותו הקרב, עמוס פגמים. ועם זאת גם הוא מעיד על כישרונו של הבמאי קסאווייה דולאן

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
זה רק סוף העולם
"זה רק סוף העולם". כמה רגעים אפקטיביים ומרשימים צילום: בתי קולנוע לב

כמו לכל סרטיו של הבמאי הקנדי־צרפתי קסאווייה דולאן בן ה-28, יהיו שייענו לסרטו החדש והשישי, "זה רק סוף העולם", ויהיו שיירתעו ממנו, אך כך או כך יחסם אליו יהיה קשור ליחסם לקודמיו. אלו המסתייגים מדולאן מאז ומתמיד ימצאו בסרטו החדש הוכחה לתוקף טענותיהם נגדו, שעיקרן נטייה לצעקנות, להיסטריה, ליהירות ולרהבתנות מנייריסטית. המתעניינים בדולאן, ואני ביניהם, יודו שזה סרטו הפגום ביותר עד כה, ועם זאת ימצאו גם בו עדות לכישרונו.

"זה רק סוף העולם" – שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן – מבוסס על מחזה מ-1990 מאת ז'אן־לוק לאגארס, שמת ב-1995 ממחלת האיידס, בן 38. אם רמתו של התסריט משקפת את זו של המקור התיאטרוני שלו, הרי לא היה זה מחזה טוב במיוחד, ונראה שדולאן נמשך אליו בגלל הסיטואציה המרכזית שבו וקשריו התמטיים עם סרטיו הקודמים. בכל הסרטים הללו עסק דולאן בדינמיקה משפחתית. בראשון שבהם, "הרגתי את אמא שלי", שביים ב-2009, בהיותו בן 19, וגם כיכב בו, ובסרטו הקודם "מאמי", שזיכה אותו גם הוא בפרס חבר השופטים בקאן, התמקדה דינמיקה זו ביחסים בין בן לאם יחידנית, שנעו מתוקפנות, עוינות וטינה (בסרט הראשון) לסליחה ולהשלמה (בסרט המאוחר יותר). משפחות שלמות לא הופיעו בסרטיו של דולאן אלא ב"טום בחווה" מ-2013, המבוסס גם הוא על מחזה, אך אין זו משפחתו הביולוגית של הגיבור, אלא משפחה שהוא מצטרף אליה אחרי מות אהובו.

גם בסרטו החדש אין אב. המשפחה שבמרכזו מונה אם, אח המבוגר מגיבור הסרט ואחות הצעירה ממנו, ובדומה ל"הרגתי את אמא שלי" ול"מאמי", גם הוא מתאר משפחה לא מתפקדת, בלשון המעטה. גיבור הסרט הוא לואי, מחזאי בן 34 (גספאר אולייל), הנוסע לבקר את משפחתו אחרי 12 שנות נתק, שבהן התמצה הקשר שלו עם בני המשפחה בגלויות ששלח להם בימי חג ומועד. כבר בווייס אובר המלווה את תחילת הסרט חושף לפנינו לואי כי מטרת הביקור היא להודיע למשפחתו שהוא עומד למות (שמה של מחלתו אינו מצוין). בני המשפחה מצדם מצפים לביקורו של הבן האובד בהתרגשות ובהסתייגות; יש בהם כעס על שנעלם מחייהם לפני שנים רבות ולפתע הוא עומד להגיח לתוכם שוב.

מבין ארבע הדמויות שמצפות לו, לואי אינו מכיר שתיים. האחת היא אחותו סוזן (לאה סיידו), שהיתה ילדה כשעזב ומכירה אותו רק מגלויותיו וממאמרים שנכתבו עליו בעיתונות ושאותם נהגה לאסוף. הדמות השנייה זרה לו לחלוטין: זו קתרין (מריון קוטיאר), גיסתו העדינה והכנועה במידת־מה, שלחתונתה עם אחיו הוא לא הגיע. היא זו שמקבלת אותו בנימוס וללא כעס ומנסה לנהל עמו סמול טוק, למורת רוחו של האח, אנטואן (ונסן קאסל), שמהרגע הראשון מביע כלפיו עוינות. וישנה האמא, כמובן (נטלי ביי). זו אמנם וולגרית ותוקפנית פחות מהאמהות ב"הרגתי את אמא שלי" וב"מאמי", אך גם בהופעתה יש גרוטסקיות, הבאה לידי ביטוי בפאה הנוכרית השחורה משחור שהיא חובשת ובאיפור הצבעוני שהיא מושחת על פניה (האם, אגב, היא הדמות היחידה בסרט ששמה הפרטי אינו מוזכר. היא האמא).

פרט לקתרין, כל הדמויות מתקשרות ביניהן בצעקות. הצעקות הבלתי פוסקות הן הצד המעייף ביותר של הסרט הזה, ואין ספק שיהיו צופים שיתקשו לעמוד במתקפה הרועשת. בתוך מהומה זו ניצב לו לואי כאי של שקט ויציבות, מחפש את הרגע הנכון לבשר למשפחתו על מותו הקרב. במשפחה זו, שבה התוקפנות המילולית היא עניין שבשגרה, הוא נראה כמי שצנח מפלנטה אחרת, ויש בהבדל זה שבינו לבינם מידה של אירוניה, שכן הוא, שבא לבשר למשפחתו את הדרמטי מכל, מוצא עצמו במציאות שבה הכל הופך לדרמה, גם הפרט המשפחתי הטריוויאלי ביותר.

גספאר אולייל בתפקיד לואיצילום: בתי קולנוע לב

מבנהו של הסרט, המבליט את מקורו התיאטרוני, מורכב מסדרה של שיחות ועימותים בין לואי לארבע הדמויות בבית: האחות, שהיתה רוצה לעזוב אף היא את המקום אך אין לה הכישורים הנדרשים לכך, והיא כועסת על האח שנטש אותה בקרב משפחתה אף שיכול היה לעזור לה; קתרין, שמנסה להבין את הסיבה לביקורו הפתאומי של לואי, ואולי, באינטואיציה, מגלה את סודו; האח, שאינו חדל להפגין כלפי לואי עוינות, שסיבותיה אינן לגמרי ברורות אך היא נובעת כנראה מהעובדה שנטישתו של לואי את המשפחה היתה מעין בגידה בה, הבעת התנשאות לכאורה. האח מאמין שהמשפחה כלל אינה מעניינת את לואי, והוא חי לו את החיים הטובים כמחזאי ידוע; והאם, שמנסה לעודד את לואי לתמוך באחותו וליישר את ההדורים עם אחיו.

כאנטיתזה למקורו התיאטרוני של הסרט, דולאן מצלם את רובו בקלוז־אפים לחוצים ומלחיצים, המבליטים את תחושת הקלאוסטרופוביה המשפחתית (וזהו סרטו הראשון שצולם מחוץ לקנדה, בצרפת). וכמו בסרטיו הקודמים, הוא משתמש בצבעוניות עזה כדי להביע את השינויים במערכים הרגשיים. לואי משמש הן כגיבור הסרט, אחרי הכל זה סיפורו והוא בעל הבשורה, והן כעד, המתבונן במתרחש סביבו ומגיב לו במין שלווה סטואית. דולאן גם כולל בסרט כמה פלאשבקים לילדותו של לואי; לא כולם נחוצים, אך המשחק המינורי מאוד שהוא עושה בזמן מניב את אחד הרגעים השקטים והיפים ביותר בסרט.

איננו נדרשים להכיר את לואי יתר על המידה; די בעצם העובדה שהגיע כדי לבשר על מותו המתקרב. הצרה היא ששאר הדמויות אינן מפותחות ומעניינות דיין להעניק לסרט נופך דרמטי ורגשי מספק. לפיכך גם השיחות והעימותים בין לואי לבני משפחתו אינם בעלי העומק הנדרש ואינם מעוררים את העניין והסיפוק הדרמטי והרגשי הנדרש מהם. אם מתגברים על פגמים אלה, כולל צעקנותו המעיקה של הסרט, ניתן להיענות בו לכמה רגעים אפקטיביים ומרשימים.

ואולם, יש בסרט גם משהו בנאלי, הקשור אולי למקורו התיאטרוני, שנדמה כי ניסה להיות מלודרמה בסגנון המלודרמות המשפחתיות הגודשות את תולדות התיאטרון האמריקאי. המלודרמה המשפחתית היא הבסיס ליצירתו של קסאווייה דולאן; אך אם בסרטיו הקודמים הוא עשה במורשתה שימוש ייחודי, הפעם נדמה שהוא נכנע לה בפחות צלילות אנליטית. הסרט, לפיכך, ממשיך לעורר עניין ביצירתו המתפתחת של הבמאי, אך גם מאכזב.

"זה רק סוף העולם". תסריט ובימוי: קסאווייה דולאן; על פי מחזה מאת ז'אן־לוק לאגארס; צילום: אנדרה טירפאן; מוזיקה: גבריאל יארד; שחקנים: גספאר אולייל, נטלי ביי, ונסן קאסל, מריון קוטיאר, לאה סיידו. 97 דק'

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ