"להתראות גרמניה" מראה לנו איך גרמניה בוחרת לזכור כיום את עברה

"להתראות גרמניה", העוסק בזיכרון השואה, הוא סרט עמוס מגרעות, ובהן ערבול עלילתי וסגנוני. ולמרות זאת, מעצם טיבו הוא סרט שאין להתעלם ממנו

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בלייבטרוי (מימין) ואיווניר מתוך "להתראות גרמניה".
אורי קליין

לא אחת מתנגש זיכרון השואה, כפי שאנו חווים אותו בישראל, בזיכרון שואה ה"מיובא" אלינו מבחוץ, בין השאר בסרטים לא ישראליים, ולהתנגשות זו יש ממד חורק ואף צורם. "להתראות גרמניה", סרטו של הבמאי סם גרבארסקי, שנולד בגרמניה וחי בבלגיה, אינו חורג ממתווה זה. הסרט, שתסריטו נכתב בידי הסופר השווייצרי מישל ברגמן על פי שניים מספריו, מנסה לפסוע בתוך זיכרון השואה בכיוונים עלילתיים וסגנוניים כה רבים, שאין זה מפתיע כי הוא נתקל בדרכו במהמורות רבות, מועד, קם, מועד שוב וקם, וכך הלאה. באופן די מעניין, מעידות וקימות אלה מייצגות גם את האופן שבו גיבוריו, חבורה של ניצולי שואה, מהלכים במסלול העלילתי שהוא פורש לפניהם.

"להתראות גרמניה" מתרחש ב–1946 בפרנקפורט, שבה, כמו במקומות רבים בגרמניה וסביב לה, הוקמו מחנות עקורים, ושוכניהם שואפים להגר מהמדינה, בעיקר לאמריקה. גיבור הסרט הוא דוד ברמן (מוריץ בלייבטרוי), שמשפחתו הושמדה באושוויץ. קודם למלחמה היתה משפחת ברמן בעליה של חנות מפוארת לממכר מצעים איכותיים בעיר, וברמן מחליט להמשיך את המורשת המשפחתית: להיות למוכר של מצעים מיובאים מדלת לדלת, כזה שסחורתו תזכיר לתושבים את אורח החיים שניהלו קודם למלחמה שהרסה את עירם ומולדתם. האמריקאים, השולטים בפרנקפורט, אמנם אינם מוכנים להעניק לברמן רשיון עבודה, שכן מתנהלת נגדו חקירה בחשד ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן המלחמה. אך הוא פותר את הבעיה בעזרת סנדלר בשם הולצמן (מארק איווניר), שמקבל את הרשיון במקומו. נוסף עליו ברמן מגייס לעצמו קומץ שותפים, ניצולי שואה אף הם, ומלמד אותם כיצד להיות לסוכנים המוכרים את מרכולתם במחירים מופרזים, בדרכי רמייה מגוונות, בלי להזכיר את יהדותם, העלולה לעורר עוינות אצל הקונים הפוטנציאלים (רק החוטם של אחד מסוכניו מקשה על מימוש חלק זה של התוכנית, עובדה המעוררת בהכרח אי נעימות, תחושה המלווה גם רגעים רבים נוספים בסרט).

במקביל מתאר הסרט את החקירה המנוהלת נגד ברמן על ידי חוקרת בשם שרה סימון (אנטיה טראואה), שמשפחתה היגרה מגרמניה לאמריקה לפני המלחמה, וכך ניצלה. במהלך החקירה פורש ברמן לפני החוקרת – ובחלק זה של הסרט ארוגים כמה פלאשבקים – את האופן שבו שרד בזמן המלחמה. סיפורו מבוסס כולו על מרכיב של בדיה לכאורה, עם נופך של מהתלה אפילו, מה שגורם לסימון ולצופים לפקפק אם ניתן כלל להאמין לו – ובהשלכה, לתהות אם ניתן להאמין, לקבל ולהשלים עם מה שאירע בזמן השואה.

הסרט עוסק אפוא בהישרדות – גם בהישרדות בהווה של עלילתו, כלומר במקום וברגע ההיסטורי שבהם הוא מתרחש, וגם בזיכרון ההישרדות של גיבוריו בזמן המלחמה, קרי בזוועה שקדמה לרגע זה. אך גרבארסקי אינו מצליח לנסח דרך ייחודית להנצחתו של הזיכרון הכפול. אף שיש בניסיונו זה עניין מסוים, ואף שחוסר השלמות המאפיין אותו מייצג את הקושי שבעיסוק באוסף הזיכרונות, התוצאה אינה מספקת מבחינה יצירתית.

ובכלל, ערבול עלילתי וסגנוני מאפיין את הסרט הזה, שאינו מצטבר לכדי יצירה יציבה וקוהרנטית. נדמה כי גרבארסקי הציב לעצמו את השאלה כיצד ניתן להציג את סיפורם של ניצולי שואה בגרמניה העכשווית, שבה לרבים נמאס כבר מהעיסוק הזה בעבר, ואסטרטגיה אחת שאימץ בתשובה היא שילוב בין הדרמטי לקומי, שאינו מאפשר להגדיר את הסרט מבחינה ז'אנרית. לשחזור ההיסטורי העוטף את הסרט מעניק גרבארסקי עיצוב חזותי מלאכותי במופגן, האמור להבליט כי כדרכם של זיכרונות, גם בזיכרון זה אין אפשרות להבדיל בין אמת להמצאה. בחירה זו מקנה לסרט כולו אופי של בדיה אפשרית, כפי שעושה גם שמו המקורי, "היֹה היה בגרמניה" (השם העברי הוא תרגום לשם הניטרלי יותר שהוענק לסרט מחוץ לגרמניה).

מתוך הסרטצילום: באדיבות בתי קולנוע לב

מעבר לסיפור המסוים של ברמן ושותפיו, מבקש גרבארסקי לעסוק בנושאים רחבי יריעה כגון יכולת ההישרדות ("היטלר מת, אנחנו חיים", מוכרז בסרט יותר מפעם אחת), מהותו של ההומור היהודי ותפקידו בתהליך ההישרדות, תחושת האשמה של השורד והשאיפה לנקמה: בשלב מסוים בסרט מתוארת ההונאה של ברמן ושותפיו כ"נקמה יהודית", ואנו איננו יכולים שלא לחוש בהשפעת סרטו של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד". השפעה זו באה לידי ביטוי גם בכמה מההחלטות הסגנוניות שהסרט מאמץ, כמו למשל תיאור האופן שבו ברמן מגייס את שותפיו למיזם הכלכלי, המזכיר את אופן גיוס השותפים בסרט שוד או אף במערבון. ה"נקמה היהודית" אף מנווטת את הסרט אל שיאו המלודרמטי, שבו ניכרות ביתר שאת מהותו המניפולטיבית והסכמטיות שבה הוא חושף את מה שאירע בזמן השואה לכל אחד מגיבוריו.

אכן פגמיו של הסרט רבים. יהיו ודאי גם מי שיתקוממו על האופן שבו "להתראות גרמניה" מחבר בין היהודי לעיסוק בכסף או על האופן שבו הסרט נוגע בשאלת המחיר שניצולי שואה שילמו על הישרדותם (בפרק שעוסק בחקירתו של ברמן). אך כל זה רק מבליט עד כמה אי אפשר להתעלם מסרטו של גרבארסקי למרות פגמיו הרבים: הקשר בין זיכרון השואה לייצוגו הקולנועי ממשיך להיות אחד הנושאים האקוטיים ביותר בשיח הקולנועי בכללותו, וכאשר לשיח זה מיתוסף סרט שמגיע מגרמניה עצמה, הוא אינו יכול שלא לעורר עניין.

העניין העיקרי שהסרט מעורר נובע מהצגת האופן שבו גרמניה בוחרת לזכור כיום את עברה. מעניין, למשל, להשוות את "להתראות גרמניה" ל"פניקס", סרטו של כריסטיאן פטצולד מ-2014, שאמנם היה שונה מאוד, אך גם הוא פעל על גבול המדומה וניחן בעשייה סגנונית מלאכותית. ואם בסרטים גרמניים רבים שעוסקים בזיכרון אותה מלחמה ניכרת מידה של רומנטיזציה, ואפילו נוסטלגיה, הרי אחד ההיבטים המעניינים דווקא בסרטו של גרבארסקי הוא שהוא מתייחס למאפיינים אלה במידה של אירוניה, כאל מובנים מאליהם.

לכך ניתן להוסיף כי מוריץ בלייבטרוי, משחקני הקולנוע המרכזיים של גרמניה בעשורים האחרונים, עושה את עבודתו באלגנטיות מיומנת. גם השחקנים המגלמים את שותפיו עושים עבודה טובה, המניעה את הדמויות שהם מגלמים בין הקטבים הסגנוניים השונים שהן נועדו לשרת. לעומתם אנטיה טראואה מעצבת דמות חד ממדית (הדמות הנשית המרכזית היחידה בסרט). אף שדמות זו היא גרמנייה במוצאה האמורה לייצג את הממסד האמריקאי השולט בגרמניה המובסת, ושאלת אשמת השורד נוגעת גם בה, הסרט אינו מתעניין בה כלל, דבר המותיר בו חלל. ועם זאת, ולמרות מצוקותיו הרבות, בשל מהותו לא הייתי מציע למי שמתעניינים בייצוג זיכרון השואה בקולנוע להתעלם מסרט זה.

"להתראות גרמניה". בימוי: סם גרבארסקי; תסריט: מישל ברגמן, על פי ספריו; צילום: וירג'יניה סן־מרטאן; מוזיקה: רנו גרסיה־פונס; שחקנים: מוריץ בלייבטרוי, אנטיה טראואה, מארק איווניר, טים סייפי, אנטול טאובמן, הנס לואו, פאל מקסאי. 101 דק'

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ