"פרנץ" הוא לא סרט מסעיר, אבל הוא המוקפד ביותר שפרנסואה אוזון ביים עד כה

במציאות פוסט-מלחמתית אבלה, הסרט "פרנץ" נע על קו התפר שבין אמת לשקר ומעיד על שליטתו המוחלטת של אוזון באמצעי המבע שלו

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פולה בר )מימין( ופייר ניני מתוך "פרנץ". נענים היטב לחזונו של הבמאי
פולה בר ופייר ניני מתוך "פרנץ". נענים היטב לחזונו של הבמאיצילום: באדיבות סרטי נחשו

קוודלינבורג, כפר קטן בגרמניה, 1919. מלחמת העולם הראשונה נגמרה לא מזמן. פרנץ, בנם של ד"ר הנס הופמייסטר (ארנסט שטוצנר) ואשתו מגדה (מארי גרובר), נהרג במלחמה. אנה (פולה בר), שהיתה ארוסתו של פרנץ, מתגוררת עם הוריו האבלים. אנה מבקרת את קברו של ארוסה מדי יום ומניחה עליו פרחים. יום אחד היא מגלה שבין הפרחים שהניחה על הקבר ישנו פרח אחד שלא היא הניחה. ממרחק היא מבחינה בגבר הולך מן הקבר, כשגבו אליה. בהגיעה למחרת אל הקבר היא פוגשת שם את אותו הגבר. הוא מציג את עצמו כאדריאן (פייר ניני), גבר צרפתי צעיר שפגש את פרנץ קודם למלחמה כששהה בפריז, והשניים – שאהבת המוזיקה והציור איחדה ביניהם – היו לחברים קרובים.

אנה, שאף היא פרנקופילית כפי שהיה ארוסה, מבקשת להציג את אדריאן דובר הגרמנית לפני הוריו של פרנץ. הנה, עוד מזכרת מלבדה לבנם שנהרג במלחמה. אך בעוד האם, שנדמה כי היא מתמודדת ביתר יציבות עם אבלה מאשר בעלה, מסכימה לפגוש אותו, האב חמור הסבר מתנגד. שנאתו לצרפתים, שהרגו את בנו, באשר הם צרפתים, יוקדת; אך לבסוף, רצונו להכיר את מי שהיה חברו של בנו ועשוי לחשוף לפניו צד נוסף שלו, מתגברת על שנאתו, והוא מוכן לקבל את אדריאן לביתו. דעתו משתנה כאשר הוא מגלה עד כמה אדריאן, בעל המראה השברירי, דומה באישיותו לבנו המת. קבלתו של הנס את אדריאן הצרפתי לביתו, והתקרבותו של אנה אליו, מעוררת את מורת רוחם של תושבי הכפר, שרבים מבניהם נהרגו במלחמה שכונתה "הגדולה" והוגדרה כ"מלחמה שתשים קץ לכל המלחמות".

זו נקודת המוצא העלילתית של "פרנץ", סרטו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון, שאותו ביים עוד קודם לסרטו "מאהב כפול", שגם הוא מוקרן כעת בישראל. כפי שמציינת כתובית צנועה הכלולה בכותרות הסיום של הסרט, אוזון יצר את הסרט בהשראת סרטו של הבמאי ארנסט לוביטש "Broken Lullaby", שידוע גם בשם "The Man I Killed", מ–1932, שמקורו במחזה שכתב המחזאי הצרפתי מוריס רוסטאן. סרטו של אוזון איננו רימייק של סרטו של לוביטש, משני טעמים. ראשית, בעוד עלילת חלקו הראשון של "פרנץ" חופפת לזו של המקור, בחלקו השני חורג הסרט באופן קיצוני מעלילת סרטו של לוביטש; שנית, בעוד המסר האנטי מלחמתי שקרא לאחווה בין העמים שלט ישירות בסרטו של לוביטש, אוזון, בהיותו במאי עכשווי, משתמש במסר זה כמסד שעליו הוא בוחן את אמצעי המבע של הקולנוע הקלאסי. אוזון דן בדרכו של קולנוע זה, המהווה אחד ממקורות ההשפעה העיקריים על יצירתו, לספר סיפור ולהעביר מסר.

עלי להישמר מאוד שלא לחשוף ספוילרים בתיאורי את הסרט, מכיוון שגם ל"פרנץ", למרות היותו בבסיסו מלודרמה סנטימנטלית, יש מהות מסוימת של מותחן. זאת כמו רבים מסרטיו הקודמים של אוזון, כולל "מאהב כפול", העוסקים באופיה החמקמק של הזהות ופועלים על קו התפר שבין אמת לשקר ובין הממשי למדומה. גם כאן הוא דן בתפקידו של הבדיון במציאות המתוארת ובקולנוע המייצג מציאות זו, וממקם דיון זה במעטפת קולנועית בעלת אופי קלאסי, תוך שהוא חושף לפנינו את מרכיביה, מהלכיה ואמצעי הביטוי שלה. דרך אופן התפתחותה של עלילת הסרט הוא מבליט את נפחה האמביוולנטי מבחינה אידיאולוגית ומוסרית של האשליה שהיא שואפת לעצב. מהלך זה מספק לסרט את הנימה האירונית העדינה שמאפיינת אותו, והיתה אחד ממאפייניו של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי במיטבו.

אנה משקיפה על אדריאן ליד הקבר של ארוסה. מתוך "פראנץ"צילום: באדיבות סרטי נחשו

האמנות בכללותה ממלאת תפקיד מייצג בסרט. בין השאר בשימוש שעושה אוזון במוזיקה – שמבוצעת בסרט וגם מלווה אותו – וגם באחד מציוריו הפחות מוכרים של אדואר מאנה, שמחבר בסרט בין הממד הממשי שלו למדומה. דווקא בגלל נקודת המוצא העלילתית ההיסטורית של הסרט, בעלת הממד הריאליסטי – תיאורה של מציאות פוסט־מלחמתית אבלה – עיסוקו של אוזון בסרטו בשאלת ייצוגה של המציאות לנוכח המציאות, כשהוא נוגע בשאלות של אשליה, התחזות, אמת ושקר ומקומם ואף תפקידם במציאות הממשית, הוא בולט כל כך ומעשיר אותו.

אוזון, שעד כה נהג לביים את סרטיו בקצב מהיר, אחד לשנה בערך, לפעמים יותר אפילו, על פי המסורת של במאי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי וגם זו של במאים אירופאים שהשפיעו עליו, כגון קלוד שברול הצרפתי וריינר ורנר פאסבינדר הגרמני, הקדיש שנתיים לעשייתו של סרט זה. ואמנם, מבחינת חזותו ומהותו, "פרנץ" נדמה כסרט המוקפד ביותר שאוזון ביים עד כה. אוזון בחר לצלם את הסרט ברובו בשחור־לבן, בפילם על מסך רחב, כשאל תוך השחור־לבן הוא מחדיר מדי פעם סצנות קצרות בצבע. אחד האתגרים הניצבים בפני הצופים בסרט הוא לפענח את העיקרון המנחה את אוזון בהחדרתו את הצבע אל תוך ההווה והעבר שבו, כמו גם אל תוך הממשי והמדומה שבו, אך האופן שבו זה נעשה מצליח להפעים בכל פעם מחדש, והוא מחדיר למרכזו של הסרט את הפיוטי שבו, שבשאר חלקיו, למרות יופיים, אוזון אינו מתרפק עליו יתר על המידה.

הגדרתי את סרטו של אוזון כמשתייך למסורת המלודרמה הסנטימנטלית, במיוחד זו שאשה ניצבת במרכזה – ונשים הנקלעות לבדיון שנטווה סביבן מילאו לעיתים קרובות תפקיד מרכזי בסרטיו של אוזון, החל מ"מתחת לחול", "8 נשים" ו"בריכת שחייה" וכלה ב"מאהב כפול" – אך אין בסרט סנטימנטליות והרגש הבוקע ממנו מאופק ושקט. אגב, שוני נוסף בין סרטו של אוזון לזה של לוביטש הוא שלוביטש בסרטו מתרכז בדמותו של הגבר – אוזון באשה, אותה, כמו ברבים מסרטיו עד כה הוא מציב במרכזה של מציאות מפוצלת ומרובת השתקפויות.

המוזיקה המבוצעת בסרט גם מלווה אותו. האמנות בכללותה ממלאת תפקיד מייצג ב"פראנץ"צילום: באדיבות סרטי נחשו

"פרנץ" איננו סרט מסעיר; אוזון אף לא מנסה להסעיר בו, אלא להוביל אותנו בהקפדה, בצייתנות מעשית ותאורטית, בנבכי הסיפור המוצג בפנינו. הסרט עוסק בחוסן, אך יש גם במרכזו פצע, שהחוסן והאיפוק המלווה אותו לא יכול להסוות. שחקניו של הסרט, ובראשם פולה בר ופייר ניני, נענים היטב לחזונו של אוזון, שמנתב אותם בין קטביו השונים של הסרט – לא לחינם נראה כמה פעמים את אנה, אשה חזקה שאינה נוהגת להביע את רגשותיה כשעיניה עצומות ואדריאן, בחזותו, נדמה לעיתים כדמות שהמציאה את עצם קיומה – אך בראש ובראשונה מעיד "פרנץ" על שליטתו המוחלטת של אוזון כרב אמן באמצעי המבע שלו. בצאתי מהסרט אמר לי חבר: "עבודה יפה, נכון?". כן, נכון. 

"פרנץ". בימוי: פרנסואה אוזון; תסריט: פרנסואה אוזון, פיליפ פיאצו; צילום: פסקל מארטי; מוזיקה: פיליפ רומבי; שחקנים: פולה בר, פייר ניני, ארנסט שטוצנר, מארי גרובר, אנטון פון לוק, יוהן פון ביולו, סירייל קלר, אליס דה לנקסקסן. 113 דק'

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ