אורון שמיר, עכבר העיר
סוחף ומעורר רגש. "איל האור"
אורון שמיר, עכבר העיר

בתזמון מקסים למדי לכבוד חג האורים, מגיע אל בתי הקולנוע סרט שבא לגרש את החושך באופן שונה מן הרגיל. ״אל האור״, סרטה של הבמאית היפנית נעמי קוואסה (״אן״), עוסק בעולמם של אלה המנגישים סרטי קולנוע לעיוורים או כבדי ראייה, דרך סיפור עלילתי על מפגש בין שתי דמויות משני צידי המשוואה – זו שעובדת בהנגשה וזה שמאבדת את מאור עיניו. כך, לצד סרטים המבקשים לנצל את חופשת חנוכה כדי לקרוץ לקהל צעיר, וכמובן המותג של מלחמות האור בחושך מבית ״מלחמת הכוכבים״, ייאבק על מקומו גם הסרט הצנוע והנבון הזה שאולי יהיה שווה את זמנכם לא פחות.

» אל האור - לכל הפרטים ומועדי הקרנה
» גלגל ענק: סוף עידן וודי אלן
» סרט המוזיאון הוא סיור מודרך בישראליות
» פיקסאר חוזרת לדרך המלך עם הסרט קוקו

שתי הדמויות המרכזיות בסרט הן מיסאקו ונאקומורי. הראשונה, מגולמת בידי איימה מיסאקי, היא זו שאחראית לטקסט שיילחש באוזניהם של העיוורים וכבדי הראייה בזכות אוזניה מיוחדת המחולקת לצופי הקולנוע ביפן. על הטקסט להיות תיאורי מספיק בכדי להבהיר להם את המתרחש, אבל כפי שלומדת מיסאקו הנלהבת מעבודה, לפעמים יותר מדי פרטים סותמים את הדמיון. את השיעור הזה מעבירה לה קבוצת הביקורת שבוחנת את חווית הצפייה בסרט יחד עם הליווי הקולי שלה. אחד החברים בה הוא אדון נאקמורי (מאסטושי נאגסה), השונה מיתר שותפיו לביקורת כיוון שהוא נמצא אמנם בשלב מתקדם של איבוד הראייה שלו, אבל אינו עיוור לחלוטין. הוא מטיח במי שלכאורה אמורה לעזור ולהנגיש עבורו סרטים מילים קשות, טוען שמדובר בטרחנות במקום בעזרה. האם השניים האלה שהתחילו ברגל שמאל עתידים להיות זיווג אפשרי כפי שקורה לא מעט בדרמות רומנטיות?

מבלי לחשוף את התשובה, נדמה שאת הבמאית והתסריטאית מעניינים עוד הרבה דברים מלבד לרקום עלילה רומנטית בין שתי הדמויות המרכזיות שהיא בוראת. ראשית, היא בונה לכל אחד מהם עולם עשיר שאליו לא יהיה פשוט להכניס אדם נוסף. מיסאקו מסורה לעבודה, עד כדי כך שהיא מקריינת גם את המציאות, בוחנת את העולם ללא חוש הראייה, ואף מראיינת את הבמאי של הסרט אותו היא מנגישה כדי להבין את כוונתו ולא לחטוא לו. נרמז כי ההקדשה העצמית לעבודה יכולה להיות קשורה לקושי בחייה האישיים – בעיקר אמא שלה המאבדת את הזיכרון, וגעגוע לאביה שהלך לעולמו. השילוב הזה בין ההיאחזות בזיכרונות מאביה, ופחד לאבד את אמה בעודה בחיים, מקביל לקונפליקט המרכזי של נאקמורי – הוא לא סתם מאבד את מאור עיניו, אלא את פרנסתו. נאקמורי הוא צלם אמנותי מפורסם למדי, בעל עין ייחודית, שעומדת להישלל ממנו לא רק הזכות לחזות בעולם אלא גם להנציח ולתעד אותו דרך נקודת המבט הייחודית שלו. במישור הסמלי יותר, נדמה שהוא אינו עיוור עדיין להצעות והגשות העזרה שמושטות לעברו, אבל לא מוכן לתפוס עצמו כבעל מום.

צפו בטריילר של "אל האור": 

קרדיט: SBPR

כמצופה מסרט על עיוורון וראייה, ״אל האור״ מכיל לא מעט תעתועים ויזואליים ומשחקי תאורה ופוקוס, כולל מנסרה הממוקמת בדירתו של הצלם המתעוור השוברת את אור השמש בכל צבעי הקשת. הדגשת המימד הקשור לצילום גם מחדד את החוש שבו עוסק הסרט, אבל כתוצאה מופעלים בתשומת לב רבה יותר גם החושים האחרים – בסצנה בה הגיבורה מאזינה לטבע סביב בית אמה, ברגע של קירבה בו נאקמורי מבשל למיסאקו, או כשהוא מבקש למשש את פניה כדי לראות אותה. אל חוויית הצפייה מצטרפים כל החושים, והתוצאה מעוררת רגש.

לרגשות יש יותר ויותר מקום בסרט ככל שהדקות מתקדמות והמילים פוחתות, מותירות מרווחים אותם הקהל יכול למלא במחשבות משלו – ממש כפי שנאמר בקבוצת הביקורת של כבדי הראייה לגבי הניסיון הראשון של הגיבורה למלא את השתיקות בתיאורים של המתרחש. אבל האם בעשותה כך היא לא מוליכה את הקהל כשבוי בחוויה שלה ומנצלת לרעה את הכוח שלה? והאם זה לא הופך אותו לדומה לבמאית? או אולי למבקרת קולנוע הכופה על המאזין את הזווית שלה? קוואסה לא מכריע בדיון הזה ומציעה עוד דרכים להצטרף אליו. למשל בסצנה בה חבריו הצלמים של נאקמורי מתבקשים לתאר לו תמונת שער – ועושים זאת באופן שונה לגמרי מסגנון התיאור שנכח עד כה בסרט. כלומר, מתוקף היותם מי שהם, הדגש הוא על צבעים וטכניקה. הבמאית יודעת שהסרט ממילא קורה בראשם של הצופים, ולא על המסך שלפניהם, אז חשוב לגרות את דמיונם. לכן, אצל קאווסה אין סתם שתיקות או רגעים שממלאים את הזמן כדי לעבור סצנה - אף צמרת עץ לא שם במקרה, וכל שקיעה חדשה מזכירה את זו שאבדה. התוצאה היא סרט שהוא כמו ליטוף.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ