"שבעה ימים באנטבה" הוא סרט מוזר ומיותר

לא ברור למה החליט הבמאי חוזה פדיליה לצאת עם "שבעה ימים באנטבה" דווקא עכשיו, למה הסרט נעדר כל מתח עלילתי, נעדר מיתוס או אנטי־מיתוס ולמה הוא כל כך מרושל ומעורפל

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רוזמונד פייק ודניאל ברול בתפקיד שני החוטפים הגרמניים. מעוצבים ברגישות יחסית אך מספקים את אחת הסצינות המביכות בסרט
רוזמונד פייק ודניאל ברול בתפקיד שני החוטפים הגרמניים. מעוצבים ברגישות יחסית אך מספקים את אחת הסצינות המביכות בסרט
אורי קליין
  • שם הסרט: "שבעה ימים באנטבה"
  • במאי/ת: חוזה פדיליה
  • שנה: 2018
  • ז'אנר: אקשן
  • ארץ: UK USA
  • דירוג: 1 כוכבים

המילה "תמוה" היא הראשונה העולה בתודעה למראה  "שבעה ימים באנטבה" סרטו של הבמאי הברזילאי חוזה פדיליה, שעלה השבוע על האקרנים בישראל. תמוה מדוע פדיליה בחר דווקא כעת ליצור סרט על שחרור חטופי מטוס אייר פראנס — שהיה בדרכו מאתונה לפריז והופנה לנמל התעופה באנטבה שבאוגנדה — 41 שנים לאחר שהאירוע התרחש. ולא ברור מה היה יעדו היצירתי והאידאולוגי של סרט זה, שהאירוע המתועד בו כבר הונצח בעבר בשלושה סרטים.

מיד אחרי המבצע, שעורר התלהבות בעולם כולו, הופקו במקביל שני סרטי טלוויזיה שהתחרו ביניהם מי ישודר ראשון: "ניצחון באנטבה", שביים מרווין ג' חומסקי, שעיקר עבודתו היתה לטלוויזיה, ו"הפשיטה על אנטבה" של אירווין קרשנר, במאי קולנוע מוערך לרוב, שסרטו הפופולרי ביותר היה "האימפריה מכה שנית" (המרכזי בטרילוגיה הראשונה של סדרת "מלחמת הכוכבים"). שני סרטים אלה על אנטבה היו דומים, שילבו תיאורים של תושייה הרואית עם סנטימנטליות סמיכה, ואצרו מגוון קוריוזים משעשעים עבור הקהל הישראלי — למשל, הבחירה בברט לנקסטר לגלם את שמעון פרס, בריצ'רד דרייפוס לגלם את יוני נתניהו, באנתוני הופקינס לגלם את יצחק רבין ובאליזבת טיילור בדמות אמהּ הישראלית של אחת החטופות בסרטו של חומסקי. בסרטו של קרשנר גילמו פיטר פינץ' את רבין וצ'ארלס ברונסון את דן שומרון. לא חשבתי שאכתוב אי פעם את המלים האלה, אולם בהשוואה לשני סרטים אלה, שאף הוצגו בבתי קולנוע — "מבצע יהונתן" של מנחם גולן, שיצא לאקרנים ב–1977, ואף היה מועמד לאוסקר, נדמה כיצירה מיומנת ומכובדת.

כל אחד מהסרטים האלה הבליט דמויות אחרות במערך קבלת ההחלטות של היציאה למבצע ובביצועו המשוכלל. ביחד, מבלי להתייחס לערכם הקולנועי, הם מצטברים לפסיפס של גרסאות שונות לאותו סיפור, שאינו סבוך פחות מתוכנית טלוויזיה דוגמת "המקור" כשהיא מתחקרת אירוע היסטורי.

וכעת, ארבעה עשורים אחרי, מגיע סרטו של פדיליה ומוסיף משלו לקלחת, אך עושה זאת בדרך שונה לחלוטין: ללא הרואיות, ללא סנטימנטליות בכל הנוגע לחטופים היהודים שהופרדו מהלא־יהודים, ובעיקר, ללא יצירת מתח של ממש. זה נשמע מעניין. זה נשמע כאילו פדיליה בא לחדש; אבל זה לא, כי הסרט כתוב ומבוים באופן כה מרושל, והמסד האידאולוגי שלו כל כך מעורער ומעורפל, עד שהתוצאה אינה מספקת לנו אפילו הנאה בעלת יסודות קאמפיים, שהסרטים של חומסקי וקרשנר סיפקו, וגם סרטו של גולן בהתלהמותו ההרואית.

ליאור אשכנזי כרבין (מימין) ואדי מארסאן כפרס. שטנה הדדית ותחפושת כמעט פורימית
ליאור אשכנזי כרבין (מימין) ואדי מארסאן כפרס. שטנה הדדית ותחפושת כמעט פורימית

בסרטו של פדיליה החוטפים הפלסטינאים הם חסרי זהות, הם רק חוטפים פלסטינאים שצועקים מדי פעם; גם החטופים, היהודים והלא־יהודים, הם בליל אנושי חסר זהות — מלבד ההבלטה של זוג הורים שחוששים לגורלם של ילדיהם, ונזירה אחת שמבקשת לא להתפנות מאנטבה ולהישאר עם החטופים היהודים, אך החוטפים מסרבים להיענות לבקשתה. הסרט כן מתמקד בדמותם של שני החוטפים הגרמנים, וילפריד בוזה (השחקן הגרמני דניאל ברול) ובריגיטה קולמן, שאותה מגלמת השחקנית הבריטית רוזמונד פייק ולזכותה ייאמר כי אינה מנסה לדבר אנגלית במבטא גרמני. שניהם דמויות מיוסרות, המודעות לסוגסטיביות ההיסטורית של מה שמתפתח בנמל התעופה באנטבה בכל הנוגע לעברה של גרמניה. היא קשוחה ממנו — הוא מתואר כחלש עד כדי סכנה; היא חברה בכנופיית באדר־מיינהוף, ובזמן ההכנות למבצע נודע לה שחברתה אולריקה מיינהוף התאבדה בכלא, אך היא לא מאמינה שמיינהוף התאבדה ובטוחה שנרצחה, והיא אף מכריזה שעדיף לה למות מאשר לחיות חיים חסרי משמעות.

בסצינה המביכה ביותר בסרט היא הולכת לנמל התעופה הבינלאומי, הנמצא בסמוך לטרמינל הנטוש שבו כונסו החטופים, ומשאירה בטלפון הציבורי הודעה לאהובה שנשאר בגרמניה, שבה היא פורשת את לבטיה על מבצע החטיפה, חייה ועתידה העומד בספק (גם אם מבצע החטיפה יצלח היא לא תוכל לשוב למולדתה). היא מדברת בנימה שאמורה לגעת ללב הצופים, עד שאחד מהעובדים בנמל אומר לה שהטלפון אינו פועל, אבל היא רק מחייכת בעגמומיות וממשיכה לדבר, מה שאמור לסמל את הייאוש שהיא חשה. וכל הזמן הזה וילפריד, בטרמינל הנטוש, מתייסר, מתייסר ומתייסר, ואף חש חמלה מסוימת כלפי כמה מהחטופים. ובל נשכח גם את אידי אמין (נונסו אנוזי), שמגיח לסרט מספר מועט של פעמים ומתואר כמטורף בלתי מאיים בעליל.

אנחל בונני כיוני נתניהו (משמאל) מתדרך. אין אפילו הנאה בעלת יסודות קאמפיים, שהסרטים של גולן, חומסקי וקרשנר סיפקו
אנחל בונני כיוני נתניהו (משמאל) מתדרך. אין אפילו הנאה בעלת יסודות קאמפיים, שהסרטים של גולן, חומסקי וקרשנר סיפקו

פרס בתחפושת פורים

בה בעת, בארצנו, שר הביטחון, שמעון פרס (השחקן הבריטי אדי מארסאן, שנדמה כנתון בתחפושת־פורים לא מוצלחת של פרס), מתכנן את מבצע ההצלה, שראש הממשלה יצחק רבין (ליאור אשכנזי) מהסס לאשר אותו. הסרט מבליט את היריבות בין רבין לפרס באמצעות מבטי השטנה שהשניים שולחים זה לזה. הסרט מחולק לשבעת הימים בהם התרחש האירוע, ואז מגיע היום השביעי, והפעולה מתבצעת — וכזה אנטי־קליימקס לא ראיתי בקולנוע מעולם.

יוני נתניהו, מפקד המבצע (אנחל בונני), שתפקידו הקטן בסרט מסתכם בהצגת נוכחותו המצודדת, נהרג בדקות הראשונות של הקרב בנמל התעופה, וכל האירוע כולו, כולל הטיסה לאנגולה, התדלוק בקניה — שמוזכר בסרט אך אינו מוצג בו — הרג החוטפים ושחרור החטופים, מוצג בסרט במהירות כה רבה, עד שלא רק שאין לנו מושג מה קורה, גם לא אכפת לנו. אין שום סצינת קרב שהיתה יכולה להעניק לנו איזושהי הנאה קולנועית מפוקפקת, וגם מותם של שני גיבוריו הגרמנים של הסרט מוצג כבדרך אגב, כאילו לא הכרנו קודם את הדמויות אלה. אין שום תחושה של פורקן או השתחררות בסוף האירועים, גם אם מובאים כאן קטעי ארכיון המציגים את קבלתם של הניצולים בישראל, והניכור הדרמטי והקור הרגשי שמשדר הסרט מעלה את התהייה: אם הסיפור לא הסעיר את פדיליה, למה בעצם הוא בחר לספר לנו אותו, ארבעה עשורים אחרי?

הכוחות מסתערים. שחרור החטופים והרג החוטפים כל כך מהיר עד שלא רק שאין לנו מושג מה קורה, גם לא אכפת לנו
הכוחות מסתערים. שחרור החטופים והרג החוטפים כל כך מהיר עד שלא רק שאין לנו מושג מה קורה, גם לא אכפת לנו

אין לי תשובה לשאלה זו, אלא אם כן פדיליה ביקש להזכיר לנו את מה שלא צריך להזכיר, שהסכסוך הישראלי־פלסטינאי נמשך גם כיום. כתוביות בסוף הסרט מציינות שרבין נרצח ב–1995, אחרי שחתם על הסכם שלום עם הפלסטינאים, ושכיום לא מתקיים עימם כל משא ומתן. עם זאת, יש הרגשה שהיתה לפדיליה איזושהי יומרה בעשיית סרטו — רק שאין לנו מושג מה היא היתה — והיא מתבטאת בתחבולה הצורנית והמבנית התמוהה הננקטת כאן: הסרט מתחיל בתיאור חזרה של המחול "אחד מי יודע" של להקת בת שבע, שבה מייצג גיא זו־ארץ את אוהד נהרין; לאורך הסרט חוזר פדיליה לתיאורו של המחול הזה והשיא הוא שבשיאו של הסרט הוא עורך את המחול האפקטיבי הזה אל תוך סצינות הקרב הלא־אפקטיביות המתנהלות בנמל התעופה באנטבה. אני חייב להודות שהנעימה ועיבודה לצורך המחול המלווה את הרגעים האלה מעניקים לסרט מידה של דחיפות קצבית החסרה בסרט עצמו.

מה מטרתה של תחבולה זו? האם הטקסט של "אחד מי יודע", שזה עתה חלק מאיתנו שר אותו עם משפחותינו בליל הסדר, ושנהרין העניק לו ביטוי עז ואף תוקפני ואלים, מנסה לייצג איזושהי הכללה של יהודיות, ואם כן, מה מטרתה של הכללה זו? נדמה שאף לפדיליה ולתסריטאי שלו, גרגורי בורק, הדבר לא היה ברור לגמרי. המחול אמור לייצג כנראה את מעגל הדמים הבלתי נפסק שבו אנו שרויים, אך השימוש שפדיליה עושה בו נדמה כפוי, ומנסה לשוות לתוצאה פן של "אמנותיות" שלא מתחבר לשאר הסרט. השניים אף קושרים בין העלילה לתחבולה בכך שלאחת הרקדניות יש חבר בצוות הלוחמים שנשלח לאנטבה, והיא חרדה לגורלו. לא היה ברור לי לגמרי אם אותו לוחם גילה לחברתו הרקדנית לאן הוא יוצא ועבר בכך עבירה ביטחונית, אבל הסרט כל כך מרושל ומבולבל שגם שאלה זו לא משנה. 

מתוך "מצבע יהונתן" של מנחם גולן. יצירה מיומנת ומכובדת בהשוואה לאלטרנטיבות
מתוך "מצבע יהונתן" של מנחם גולן. יצירה מיומנת ומכובדת בהשוואה לאלטרנטיבות

למי שחוו כמוני את אירועי אנטבה בזמן אמת — הסרט מיותר לחלוטין. אין בו עיצוב של מיתוס וגם לא שבירה של מיתוס, שתי אפשרויות שיכלו להעניק לסרט מידה של תוקף. הוא אפילו אינו לכוד בין שתי אפשרויות אלה, אלא פועל בחלל היסטורי דרמטי ורגשי ריק, ומי שיבחרו להתייחס לכך שיש מידה של תעוזה בעובדה שהסרט מעצב את שני החוטפים הגרמנים ברגישות מסוימת, יפלו אל תוך החלל שהסרט עשוי ממנו. ולמי שלא חוו את האירוע בזמן אמת, הסרט התמוה הזה יהיה מיותר אף יותר.

"שבעה ימים באנטבה". בימוי: חוזה פדיליה; תסריט: גרגורי בורק; צילום: לולה קארוואלו; מוסיקה: רודריגו אמאראנטה; שחקנים: רוזמונד פייק, דניאל ברול, ליאור אשכנזי, אדי מארסאן, מארק איווניר, נונסו אנוזי, אנחל בונני, מייקל לואיס, גיא זו-ארץ

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ