שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"היו זמנים בהוליווד": טרנטינו עושה את זה שוב

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טרנטינו, בראד פיט ואליס נייגארד אולסון על הסט של "היו זמנים בהוליווד"
טרנטינו, בראד פיט ואליס נייגרד אולסון על הסט של "היו זמנים בהוליווד" צילום: ANDREW COOPER
אורי קליין
אורי קליין
  • שם הסרט: היו זמנים בהוליווד
  • במאי/ת: קוונטין טרנטינו
  • שנה: 2019
  • ז'אנר: דרמה
  • ארץ: ארה"ב
  • דירוג: 5 כוכבים

בשנת 1992 נפגשתי עם חברה שחזרה זה עתה מפריז. היא סיפרה לי על סרט אמריקאי מבריק שראתה שם והביקורות מהללות. שמו Reservoir Dogs, אמרה, ובאותו רגע לא הצליחה לזכור את שמו של הבמאי. היא תיארה לי את הסרט והוא עורר את סקרנותי, אך סברתי שכמו סרטים רבים אחרים שמופקים באופן עצמאי בתקציב קטן, הסיכוי שהוא יופץ בבתי הקולנוע בישראל הוא קטן, במיוחד כשמדובר בסרט פשע אלים במיוחד. טעיתי. הסרט עלה לאקרנים בישראל, הוצמד לו שם עברי אניגמטי יפה, "כלבי אשמורת", וגם אם איני יודע כמה צופים ראו אותו אז, הרי הוא עורר הדים.

בשבילי הצפייה בו היתה הצעד הראשון בהרפתקה ההולכת ונמשכת של היחשפות לקולנוע של קוונטין טרנטינו. הרפתקה זו מגיעה כעת לשלב נוסף עם עלייתו לאקרנים בישראל של סרטו התשיעי של טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד". שלב נוסף ושיא נוסף.

לא כל מעקב אחר מכלול היצירה של במאי מוכשר אפשר לתאר כהרפתקה. גם לא כאשר מדובר בבמאים בעלי חותם יצירתי מובהק כמו טרנטינו. נדרש משהו מעבר לזה, איזה גודש ואיזו תובענות מאתגרת. אצל טרנטינו, כל סרט הוא שלב נוסף במסלול המכשולים שדרכו מנווטת אותנו יצירתו. לא רק מכשולים, אפילו תחושה של סכנה, כאילו מסלול זה כולל בתוכו שדה מוקשים. איני משתמש בדימויים אלה דווקא בגלל האלימות בסרטיו, זו שאופן הצגתה נהפך מושא לחיקוי. עד היום יש המציינים את השפעתו של טרנטינו על סרטי פשע ומשתמשים בשמו כמין שם תואר סימבולי, כפי שנעשה בעבר עם במאים שונים ממנו כמו פרנק קפרה ופדריקו פליני.

חלפו כבר 27 שנים מאז שסגנון זה פרץ לתודעה עם "כלבי אשמורת" ואז, ב–1994, עם "ספרות זולה", שהיה הפריצה הגדולה שלו לצמרת העשייה הקולנועית העכשווית. אחרי שהסרט זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן הוא היה מועמד לשבעה אוסקרים. הוא זכה באחד, לתסריט הטוב ביותר. טרנטינו קיבל אותו עם רוג'ר אייוורי.

מכל מקום, אני משתמש במושג "הרפתקה" ובדימויים שצירפתי אליו משום הטוטאליות ביצירתו של טרנטינו, שבה נרטיב וסגנון משתלבים זה בזה ומחברים אליהם פיקציה, מיתולוגיה והיסטוריה. כך נוצר קולנוע שמקורותיו הם בתרבות הפופולרית אבל הוא ממריא לחשיבה נעלה וחובקת כל. זו ההרפתקה שסרטיו של טרנטינו מזמינים אותנו אליה.

ליאונרדו דיקפריו ב"היו זמנים בהוליווד"
ליאונרדו דיקפריו ב"היו זמנים בהוליווד". כוכב מערבונים טלוויזיוניים שהקריירה שלו דעכהצילום: CTMG, Inc / ANDREW COOPER / SONY

בסרטו החדש, ההרפתקה המחשבתית פורצת את גבולות הנרטיב המסורתי באופן קיצוני יותר מבכל סרטיו הקודמים. רבים מהסרטים הקודמים נעו בזמן והוא פרץ בהם גבולות חדשים. בצורה המשוכללת ביותר הוא עשה זאת ב"ספרות זולה" — כשעל הסרט כולו שרתה תחושה של במאי צעיר המשתעשע ביכולתו לנתץ את המבנה הנרטיבי הצפוי. ב"היו זמנים בהוליווד", המתרחש במקום מוגדר וברגע היסטורי מסוים, וכמו רבים מסרטיו האחרים של הבמאי בן ה–56 הוא גולש לעתים אל העבר — לניתוץ יש מהות מופגנת פחות ומתעתעת יותר.

שלושה ימים

הסרט מתרחש בלוס אנג'לס במשך שלושה ימים ב–1969. שני ימים בחודש פברואר ואחד באוגוסט. יש לסרט שני גיבורים: ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו), שהקריירה שלו ככוכב מערבונים טלוויזיוניים דעכה וכעת עליו להסתפק בתפקידים קטנים בסדרות של אחרים, לרוב בתפקידי נבלים שמיועדים למות בפרק שבו הוא משתתף. השני הוא קליף בות (בראד פיט) שהיה הכפיל ואיש הפעלולים של ריק בסדרה שבה כיכב. מאחר שהקריירה שלו קשורה בזו של ריק, גם הוא נהפך למובטל. הוא עדיין חבר קרוב של ריק, אבל הבדל המעמדות ביניהם ככוכב־לשעבר וכפיל־לשעבר נשמר.

אל פצ'ינו, דיקפריו ובראד פיט ב"היו זמנים בהוליווד"
אל פצ'ינו, דיקפריו ובראד פיט ב"היו זמנים בהוליווד" צילום: Sony Pictures Releasing

קליף מסיע את ריק, שרישיונו נשלל, ומציית ללא מרמור כאשר ריק מבקש ממנו לעלות על גג ביתו כדי לתקן את אנטנת הטלוויזיה. סצינה זו, שבה קליף פושט את חולצתו בזמן העבודה, כוללת את אחד הרגעים האירוניים ביותר בסרט. את הדימוי של בראד פיט כחתיך־על יש לשמר גם כשהוא בן 55.

אין לי מה להוסיף להצגת הנרטיב של הסרט, לא בגלל אימת הספוילרים, אלא משום ש"היו זמנים בהוליווד" הוא בעל מבנה אפיזודי שבמשך 161 דקותיו עוקב אחר שתי דמויות אלה, התקועות במצבן ולא מתקדמות לשום מקום. רק כאשר דמותה של שרון טייט חודרת לסרט, בגילומה של מרגו רובי, מסתמן בסרט תאריך יעד, אך בל נשכח שבסרטיו של טרנטינו ההיסטוריה עשויה להיות חמקמקה.

ריק, הדמות המומצאת, מתגורר בסיילו דרייב לצד טייט ובעלה, רומן פולנסקי (ראפאל זאוויירושה, שתפקידו בסרט מזערי). הם אכן גרו שם, וחלומו של ריק הוא שיום אחד יוזמן לביתם של הזוג פולנסקי, ואולי בעקבות זאת יקבל תפקיד בסרט של מי שביים את "תינוקה של רוזמרי".

מרגו רובי בסרט. בסרטיו של טרנטינו ההיסטוריה עשויה להיות שטוחה וחמקמקה
מרגו רובי בסרט. בסרטיו של טרנטינו ההיסטוריה עשויה להיות שטוחה וחמקמקהצילום: CTMG, Inc

הסרט עוקב גם אחרי שרון טייט, שלכאורה ניצבת בפתח קריירה מזהירה. גם הסרטים המעטים שבהם היא כיכבה בפועל לא הצליחו, פרט ל"עמק הבובות", שביים מארק רובסון על פי רב המכר של ז'קלין סוזן. באחת הסצינות היפות בסרט טייט הולכת לקופת בית הקולנוע שמקרין את סרטה הלפני אחרון, The Wrecking Crew — הסרט הרביעי והאחרון בסדרת הפרודיות על סרטי ג'יימס בונד, שבה כיכב דין מרטין כסוכן החשאי מאט הלם, המוקף בנשים יפהפיות ובהן טייט.

בהגיעה לקופה טייט מתפארת בכך שהיא מככבת בסרט ומנהל בית הקולנוע מזמין אותה לצפות בו ללא תשלום. המצלמה מתמקדת בפניה המוארות ועיניה הבוהקות כשהיא צופה בעצמה בסרט, עתידה לפניה. קטעים מהסרט שביים פיל קרלסון מוקרנים בסרטו של טרנטינו, ובהם, ממרחק, רואים את שרון טייט עצמה. עתידה כידוע לא היה לפניה, אך האם הקולנוע יכול לספק לה גאולה, ואם כן, האם זו גאולה חמקמקה כמו הסרט עצמו שמנציח את דמותה?

ברגע משעשע נוסף טוען ריק כי הוא כמעט קיבל את התפקיד הראשי בלהיטו של ג'ון סטרג'ס מ–1963, "הבריחה הגדולה", אך לבסוף נמסר התפקיד לסטיב מקווין (בגילומו של דמיאן לואיס). טרנטינו מציג סצינה מסרטו של סטרג'ס שבה דיקפריו כריק ניצב היכן שמקווין היה. חלק ניכר מהצופים בסרט וממבקרי הקולנוע יתעסקו ברשימה הארוכה של התייחסויותיו של טרנטינו לתוצרים קולנועיים וטלוויזיוניים, חלקם אמיתיים וחלקם מומצאים. ההתייחסויות הטלוויזיוניות יהיו בעייתיות לקהל הישראלי — הוא יתקשה להבחין אם אמנם היתה סדרה מערבונית ששמה Bounty Law, שבה ריק כיכב (לא) ואם היתה סדרה ששמה "לאנסר" בכיכובו של ג'ים סטייסי (כן).

לא דיברנו על המלנכוליה

"היו זמנים בהוליווד" לא מתכוון להיות מכונת זמן. חלקו מבוסס על אמת היסטורית וחלקו על בדיה הצומחת ממנה. בשלב מסוים בסרט שולח מרווין שוורז (ולא שוורץ, שנשמע כנראה יהודי מדי), סוכנו של ריק, את ריק לאיטליה, שמערבוני הספגטי שהופקו בה באותן שנים היו מקלט לשחקנים אמריקאים רבים שהקריירות שלהם דעכו. פרק זה בסרט מאפשר לטרנטינו להגדיר את הבמאי האיטלקי סרג'ו קורבוצ'י, שב–1966 ביים את הראשון בסדרת סרטי ג'אנגו, בכיכובו של פרנקו נרו, כמי שניצב במקום השני ברשימת טובי הבמאים של מערבוני הספגטי, בלי להזכיר את שמו של הניצב בראש הרשימה, סרג'ו לאונה. גם השם ג'אנגו מהדהד בקריירה של טרנטינו הודות לסרטו "ג'אנגו ללא מעצורים", וזה של לאונה, שביים את "היו זמנים במערב" ו"היו זמנים באמריקה", מהדהד בשם סרטו החדש של טרנטינו.

"היו זמנים בהוליווד" הוא סרט על המערב, שבו נמצאת לוס אנג'לס, ועל ארצות הברית, שהוליווד נכללת בה כישות מייצגת. 1969 היתה שנה מכוננת בתולדות ארצות הברית. זו היתה השנה שבה הגיע הקץ לעידן ילדי הפרחים אך "אפולו 11" נחתה על הירח (אירוע שאינו מוזכר בסרטו של טרנטינו). שנת 1969 נעלה עשור עקוב מדם. הטבח שהתרחש בבית משפחת פולנסקי הטיל אימה על הוליווד כולה. העידן תם סופית בסוף אותה שנה בפסטיבל הרוק האלים שהתקיים באלטמונט ותועד ב–1970 בסרטם התיעודי של האחים דייוויד ואלברט מייזלס.

ישנו היבט אחד של היצירה של קוונטין טרנטינו שנוהגים להתייחס אליו פחות מאשר אל האלימות בסרטיו, והוא המלנכוליה על סף הדיכאון השורה על סרטיו. כבר בסרטו השלישי מ–1997, "ג'קי בראון", עסק הבמאי הצעיר בזיקנה, דעיכה וההשלמה עימם ועשה זאת בעדינות מרובה. "להרוג את ביל" על שני חלקיו הוא סרטו האלים ביותר של טרנטינו וגם המלנכולי ביותר — כולו קינה על אהבה נכזבת.

גם על "היו זמנים בהוליווד" שורה תחושת מלנכוליה, ויותר מכך תחושה שמהמערב שטוף השמש תיפתח הרעה. באחת הסצינות המרכזיות בסרט, אולי המרכזית שבהן, אוסף קליף למכוניתו נערה היפית צעירה. הוא מסיע אותה לחוות ספאן הנטושה (היתה חווה כזאת), ששימשה פעם אתר לצילום מערבונים וכעת מתגוררות בה חברות הכת של צ'ארלס מנסון (הוא נראה לשניות ספורות בגילומו של דיימון הרימן). קליף, כמובן, אינו יודע לאן הגיע, אך תוקפנותן של הצעירות מעוררת את חשדו והוא מנהל ללא תועלת שיחה עם ג'ורג' ספאן (ברוס דרן), שהיה בעל החווה, וכעת הוא קשיש עיוור הכלוא באתר ואינו יודע או מתעלם ממה שקורה בחווה.

בין תקווה לאובדן

סרטו התשיעי של טרנטינו משרטט דיוקן של רגע היסטורי ודיוקן של מקום. אפשר אף לתארו כסרט על לוס אנג'לס — שרק במעט סרטים זכתה לייצוג קולנועי עשיר כמו כאן, בעזרתו של הצלם הגדול רוברט ריצ'רדסון, שמאז "להרוג את ביל" עובד באופן קבוע עם טרנטינו. אצל טרנטינו הקולנוע מתקיים לחוד וההיסטוריה לחוד. בסרט זה, אף יותר מאשר ב"ממזרים חסרי כבוד" — שהופק לפני בדיוק עשור וטרנטינו עושה לו מחווה בסרטו החדש — האחד קובע את מהותו של האחר. ההבדל העיקרי הוא שבסרט המוקדם יותר התחבולה הנרטיבית נבעה מהמורשת הקולנועית עליה נשען הסרט, בעוד ב"היו זמנים בהוליווד" התחבולה נובעת מהוויה קיומית ואנושית, הנעה בין תקווה לאובדן.

ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט נפלאים. הכימיה ביניהם מושלמת ועובדת היותם כוכבי־על המגלמים צמד לוזרים מספקת לסרט רובד נוסף. "היו זמנים בהוליווד" הוא סרטו השלם והמספק ביותר של קוונטין טרנטינו מאז "ממזרים חסרי כבוד", גם אם בשנים מאז הוא ביים סרטים תובעניים, מאתגרים ומורכבים. יש רגעים בקריירה שלו שפשוט בא לך להצדיע לו ולייחל להמשך ההרפתקה הקולנועית שהוא מנווט. הרגעים האלה קורים ב"היו זמנים בהוליווד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ