"הג'נטלמנים": גאי ריצ'י חוזר למקורות, לטוב ולרע

הבמאי גאי ריצ'י אינו מציע ב"הג'נטלמנים" חידוש, אמירה או עומק. מי שאהב את "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'", ייהנה מסרט אקשן עם צוות שחקנים מפואר

נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צ'רלי הונאם (מימין) וקולין פארל ב"הג'נטלמנים". ההשוואות הישנות לטרנטינו בולטות
צ'רלי הונאם (מימין) וקולין פארל ב"הג'נטלמנים". ההשוואות הישנות לטרנטינו בולטות צילום: Christopher Raphael/אי־פי
נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
  • במאי/ת: גאי ריצ'י
  • שנה: 2019
  • ז'אנר: קמדיית פשע
  • ארץ: ארה"ב
  • דירוג: 3.5 כוכבים

"אני חוזר לשורשים", הכריז הבמאי גאי ריצ'י בראיון למגזין Total Film על סרטו החדש "הג'נטלמנים". "יש צוות שחקנים טוב, וכולם רצו להשתתף, אז ידעתי שכולם בעניין. לא הייתי צריך להסביר להם את הדברים, הם פשוט הבינו את הבדיחה", הוסיף. ואכן, ניתן להניח שגם מעריציו הוותיקים של הבמאי־תסריטאי יחשבו אותו דבר על הסרט שמחזיר את ריצ'י למקורות, לטוב ולרע.

כשריצ'י פרץ לתודעה עם "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ב–1998, הוא נתפס כתשובה הבריטית לקוונטין טרנטינו. השוואה שעשתה עמו בעיקר חסד, אבל גם עוול. ריצ'י, כמו טרנטינו, הגיח בניינטיז עם סרט פשע מסוגנן, רווי בדם ודיאלוגים שנונים בין עבריינים קטנים. ואולם בניגוד לעמיתו האמריקאי, ריצ'י לא התקדם הרבה מאז. כעבור שנתיים הוא סיים את סרטו השני, "סנאץ'", שבו אמנם גייס כוכבים גדולים כמו בראד פיט ובניסיו דל טורו, אך הציע עלילה בעלת מבנה כמעט זהה: חבורות שונות של פושעים זוממות מזימות שונות משונות, סוטות לעלילות צד ללא ערך אמיתי, וכולן מתכנסות, איכשהו, מתישהו, בצירוף מקרים מרשים, לסיום מספק ומבדר, אך ללא ערך מוסף.

מאז נראה שריצ'י נודד מפרויקט לפרויקט, קצת חסר כיוון. שני סרטיו הבאים, "אקדח" ו"רוקנרולה" הבהירו שהוא דורך במקום, בעוד הסחורה עצמה מתחילה לעלות עובש. את העשור החולף הוא הקדיש לסיפורים של אחרים בהפקות הוליוודיות גדולות, מסרטי "שרלוק הולמס", דרך ניסיון כושל במיוחד לשקם את קמלוט ב"קינג ארתור: אגדת החרב", ועד גרסת הלייב־אקשן ל"אלאדין" עם ויל סמית שיצא בקיץ האחרון וגרף יותר ממיליארד דולר.

"הג'נטלמנים" מחזיר את ריצ'י לעולם הפשע הלונדוני, וגם לסגנון שפירסם אותו, היכן שהצורה וההגשה חשובות מהתוכן. העלילה קופצת קדימה ואחורה בזמן, דרך נקודת מבטו של פלטשר (יו גרנט) — חוקר פרטי סליזי שעובד בשירות עורך צהובון חסר מצפון — בעודו מנסה לסחוט עבריין בכיר בשם ריימונד (צ'רלי הונאם). באמצעות הדיאלוג בין השניים ופלאשבקים מרובים, מתברר במהרה כי הסחיטה למעשה מכוונת כלפי הבוס האמריקאי של ריימונד, בעוד פלטשר חושף בהדרגה מה הוא גילה עליו.

מת'יו מקונהיי ומישל דוקרי. היא עושה את המירב עם התפקיד הקטן שניתן לה

כאן נכנס לסיפור הגיבור האמריקאי, מיקי (מתיו מקונהיי), ברון סמים מבריק שהגיע לאנגליה בצעירותו עם מלגה לאוקספורד, אך במהרה הבין כי הוא יותר יזם מאשר אינטלקטואל. מאז הוא ייסד אימפריית מריחואנה דרך רקימת קשרים עם אצילים שירדו מנכסיהם. אלא שבשלב זה בחייו, כשהוא בגיל העמידה כלשונו, בכוונתו למכור את העסק שבנה ולצאת לפנסיה מוקדמת. העסקה שנרקמת עם נוכל יהודי בשם מתיו (ג'רמי סטרונג, "היורשים") נתקלת בשלל קשיים ככל שיותר ויותר דמויות משתלבות בנרטיב המרכזי, בנרטיב המסגרת של החוקר הפרטי פלטשר ובשלל סטיות קצרות יותר או פחות.

כיאה לריצ'י בשיאו, אנחנו נחשפים לדמויות מרובות, שכל אחת נהנית מסגנון מובחן, שנינות יתר, ולוק ספציפי. בין היתר יש סוחר סמים צעיר אסייתי בשם דריי איי (הנרי גולדינג) שרוצה נתח מהעוגה, וברון סמים סיני שנגרר למזימה בעל כורחו; צעירה מכורה לסמים שאביה האריסטוקרט רוצה שתשוב הביתה; ומוצלח מכולם הוא מאמן איגרוף (קולין פארל) שנאלץ להציל את חניכיו שהסתבכו בעסקי הסמים של מיקי, ועל הדרך נדרש לשתף פעולה עם העבריינים כדי לחזור הביתה בשלום.

כשכל דמות משמשת תפקיד ברור באסטרטגיה רחבה יותר, כמו במשחק שחמט, העלילה נעה בצורה מכנית לעבר השיא. 22 שנה אחרי "לוק סטוק", נראה כי ריצ'י עדיין מעדיף שדמויותיו יישארו על פני השטח. אם לרגע עולה חשש שמיקי יחשוף רובד כלשהו באישיותו, התסריט ממהר לסטות לקו עלילה אחר, שרק מסבך את העניינים. כך נוצרת מעין תצוגת תכלית של סטריאוטיפים, שאפילו אותם הבמאי לא טורח לבנות. לא ברור, למשל, מדוע הנוכל היהודי הוא יהודי, למעט פאנץ'    ליין אחד שמזכיר את המוסד. היהדות שלו נזרקת לחלל אוויר, כנראה כדי שהצופים ישלימו את הסטריאוטיפ בעצמם.

מת'יו מקונהיי. אחת ההופעות המתונות שלו

רק פלטשר מצליח, בזכות משחקו של יו גרנט, להפוך את החוקר הפרטי לאדם נלוז, שעובד בעיתון אך בפועל מתעניין בכסף ולא בחשיפת האמת. מקונהיי, מצדו, מספק את אחת ההופעות המתונות שלו, הישג מוזר למדי בהתחשב בכך שריצ'י מחלץ הופעות מוגזמות מכל שאר שחקניו. הונאם גם הוא מתבזבז בתפקיד, אך אשתו הבריטית של מיקי, רוזלינד (מישל דוקרי, "אחוזת דאונטון"), סוחטת את המרב מהתפקיד הקטן שניתן לה, כאשה כמעט יחידה בין דמויות גבריות.

מי שצפה ב"סנאץ'" ו"לוק סטוק" יחוש דז'ה־וו משמעותי. התקציב גדל בהשוואה לימים ההם, וצוות השחקנים נהפך מפואר יותר, אך אפקט החדשנות שליווה אותו לפני שני עשורים דהה. בהיעדר חידוש, עומק או אמירה כלשהי, "הג'נטלמנים" הוא סרט שאפשר בקלות ליהנות ממנו, רק כדי לשכוח אותו זמן קצר אחרי הצפייה. מזון מהיר לעיניים, שלפחות מודע להיותו כזה.

בכל זאת, בעידן של נוסטלגיה אפשר להבין מדוע ריצ'י בחר לקחת צעד אחורה לטריטוריה מוכרת. אפשר גם לשער שיש ביקוש רב לסרט שאינו מנסה לחדש במאום, וכל כולו מהווה חזרה לעבר של הבמאי ודריכה כללית במקום. "הג'נטלמנים" הוא למעשה דילוג אלגנטי מעל רוב הפילמוגרפיה של ריצ'י, וניסיון מוצלח ליצור פרק שלישי ל"לוק סטוק" ו"סנאץ'". האקשן אפקטיבי, השנינות עובדת, והסרט מציע שעתיים מבדרות ללא יומרות. 

"הג'נטלמנים". בימוי ותסריט: גאי ריצ'י; צילום: אלן סטיוארט; עריכה: ג'יימס הרברט; הפקה: איוון אטקינסון, ביל בלוק. 113 דקות

תגובות