"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" מרגש עד העצם

"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד", שמתאר מסע מפרך של שתי נערות בדרך לביצוע הפלה, הוא סיפור של נשים ועל נשים. צמד שחקניות בהופעות ביכורים מרהיבות וקולנוע חסכוני אך משובח הופכים את אותו לאחד מסרטי השנה

אורון שמיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סידני פלאניגן ב"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד". קולנוע חווייתי ומשובח
אורון שמיר
  • שם הסרט:
    "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד"
  • במאי/ת:
    אליזה היטמן
  • שנה:
    2020
  • ז'אנר:
    דרמה
  • ארץ:
    ארה"ב
  • דירוג: 4.5 כוכביםלחץ כדי לדרג ב-1 כוכביםלחץ כדי לדרג ב-2 כוכביםלחץ כדי לדרג ב-3 כוכביםלחץ כדי לדרג ב-4 כוכביםלחץ כדי לדרג ב-5 כוכבים

בינואר, פרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס. בפברואר, הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע של ברלין. ובמארס, הפצה בבתי הקולנוע בארצות הברית. זה היה אמור להיות מסלול הניצחון של "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" (Never Rarely Sometimes Always), אך שלב ההפצה נגדע באיבו. הסטרימינג קלט אותו בשמחה והוא המשיך להשתתף בפסטיבלים מקוונים, וכך הוא עדיין בדרכו הבטוחה להיות אחד מסרטי השנה ולהתברג אל רשימות ודירוגים למיניהן בשבועות הקרובים, בתקווה להיזכר לטובה עד האוסקר. לאחר חודשים של ציפייה אפשר להתרשם ממנו גם בישראל, תחילה בסלקום טי וי ובהמשך החודש גם ב־VOD של יס בשם קצת אחר ("נדיר" במקום "לעתים רחוקות").

את שמו הלא רגיל קיבל הסרט מאחת הסצינות המרכזיות בו, שבמהלכה נדרשת הגיבורה לענות על שאלון רפואי. ארבע התשובות האפשרויות לכל שאלה מרכיבות את כותרת היצירה, בעוד הרגע הקולנועי הזה מורכב בסך הכל מצילום רציף של נערה המנסה להשיב לתחקיר פולשני. בלי קאטים ובלי מוזיקה לוחצת, פשוט אי אפשר לקחת נשימה עמוקה לכל אורך הסצינה וגם קצת אחריה. יש בכך כדי להעיד על אופיו ועל כוחו של הסרט כולו — הוא תהליכי מאוד אבל מרגש עד העצם, אפקטיבי במינימום פירוטכניקה, ומספר סיפור שלם דרך מבטים ותגובות, יותר מאשר באמצעות מה שנאמר או אפילו נראה על המסך.

טליה ריידר ותיאודור פלרין ב"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד"צילום: Focus Features / באדיבות

זה מתחיל כמו שסרטי תיכון לפעמים נגמרים, בתחרות כישרונות מול בית הספר וההורים. גיבורת הסיפור, אוטום (סידני פלאניגן), עולה לבמה אחרי כמה אקטים כושלים ושרה את He's Got the Power, במקור שיר סול שמקבל כאן גרסה מופשטת ומשמעות מצמררת. באמצע השיר, שבו הדוברת מתארת מערכת יחסים כנועה בלשון המעטה, נער מן הקהל משתעל לכיוונה את המילה "זונה". אוטום לא ביצעה שום פשע אך נענשת פעמיים — גם בהשפלה פומבית על רקע מיני וגם בהיתקלות באוזניים אטומות למה שנשמע כמו מצוקה העולה משירתה.

המשך הפתיחה מוקדשת להיכרות עם חייה של תלמידת התיכון. הנוכחות ההורית בחייה מזיקה או אפתית, והיא עובדת אחרי הלימודים כקופאית בסופרמרקט. הדמות החיובית היחידה בסביבתה היא בת דודתה סקיילר (טליה ריידר), שגם מתוודעת עד מהרה לסוד של אוטום — הריון לא רצוי. אחרי שבקליניקה השמרנית בעיירת מגוריה שבפנסילבניה דוחקים בה להמשיך, אוטום שוקלת את צעדיה. החוק במדינה לא מאפשר הפלה בלי אישור הורים במקרה שמדובר בקטינה, ומאותה סיבה שאינה יכולה לבקש דבר כזה ברור גם למה אינה מסוגלת לדמיין את עצמה כהורה בהתחשב במודלים שלה לחיקוי. בתמיכת סקיילר, השתיים יוצאות למסע אל ניו יורק כדי לשנות את הגורל.

הבמאית והתסריטאית היא אליזה היטמן ("חולדות חוף"), שהקיפה עצמה בנשים מוכשרות לפני ומאחורי המצלמה. אמנם בין היתר שותפה להפקה חברת "פסטל" של זוכה האוסקר בארי ג'נקינס ("אור ירח"), אך הדגש הוא על נשות המקצוע ברוב המחלקות, כיאה לסרט על אחווה נשית ועל נערה החווה את העולם כרעיל. שתי הדמויות הצעירות מוטרדות תדיר בידי כמעט כל גבר שמזדמן לפריים, החל מן הפתיחה, המשך בסביבתן הקרובה וכלה בעוברי אורח. אחד מהם הוא בחור שמתחיל עם סקיילר, בגילומו של תאודור פלרין ("ילד מחוק"), הגבר היחיד בסרט שאפשר לכנותו דמות. אבל גם הוא לא בדיוק נציג מוצלח למין הגברי. זו אולי הנקודה היחידה שבה הסרט נצבע בגוון אחיד ומכליל בנוסח "כל הגברים", אך הם לא העיקר אלא רק זמזום רקע טורדני בסיפור של נשים ועל נשים.

שתי השחקניות מופיעות בפעם הראשונה שלהן מול מצלמת קולנוע ומעניקות הופעות מחץ. פלאניגן, שעבדה כאשת תחזוקה לפני שניגשה לאודישן משנה חיים, מרהיבה בתפקיד הראשי. זו לא סתם טבעיות של שחקנית מתחילה, אלא דווקא ביטחון של מי שכאילו משחקת בתפקידים ראשיים מאז ומעולם. היא בונה עולמות שלמים בהבעת פנים בודדה וכאילו מחביאה שכבות של כאב כמוס.

ריידר, שתככב בקרוב בעיבוד המחודש של "סיפור הפרברים", מתעלה על שותפתה וגוזלת לה את אור הזרקורים. כבר בתפקידה הראשון היא מפגינה כישרון נדיר של מעבר חלק בין הסתתרות בצל לזריחה בוהקת, נראית אבודה אפילו יותר מחברתה לפרקים וברגע הבא יודעת בדיוק מה לעשות.

התקשורת בין השתיים נעשית לרוב ללא מילים מיותרות ותוך הפגנת אינטליגנציה רגשית גבוהה, כי לפעמים כל מה שצריך זה מישהו שיחזיק לך את היד בלי לשפוט.

סידני פלאניגן ב"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד". סרט על אחווה נשיתצילום: Focus Features/אי־פי

הגדולה של הסרט מתגלה כאשר גם האנשים המנסים להניא את הגיבורה מהחלטה להפסיק את הריונה אינם מוצגים כמרושעים. מהרופאה שבודקת אותה ראשונה ועד מפגינים מול הקליניקה, לפחות למראית עין יש כאן רק כוונות טובות. או לכל היותר ניסיון לגרום לה לבחור באפשרות שהשמרנים והמאמינים חושבים שהיא הנכונה. מן העבר השני, הסרט לא מאדיר את הרצון לבצע את ההליך אלא מציג זאת כברירה היחידה מתוקף נסיבות חייה של הדמות.

צפייה בסרט שלם על הפלה בלי דמוניזציה או גלוריפיקציה משני צדי המתרס רק מזכירה שעצם המאבק הוא אבסורד — הרי האישה, או הנערה במקרה זה, צריכה להיות לב העניין והקובעת האחרונה. זה לא הופך את הצפייה לנעימה, אבל בזכות הקולנוע החווייתי והמשובח היא כדאית ואפילו חובה למי שירצו להבין את מורכבות הסיטואציה. כן, גם גברים.

"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד". 101 דקות. סלקום טי וי (יס VOD החל ב–28 בנובמבר).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ