"יומני האפלצ'ים": סרט חסר כל נשמה

ספרו המצליח של ג'יי־די ואנס הפנה זרקור אל עיירות הפועלים הלבנות של ארה"ב. בעיבודו לקולנוע, שנראה כ"פיתיון לאוסקר", הבמאי רון הווארד התעלם מההקשרים הפוליטיים, והתוצאה מאכזבת ושטחית

נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מימין: איימי אדמס, גבריאל באסו והיילי בנט ב"יומני האפלצ'ים". רצף של קלישאות
נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ

כשדונלד טראמפ הפתיע את ארה"ב בבחירות ב–2016, הוא משך את אור הזרקורים גם לאוכלוסייה נשכחת, שבעזרתה ניצח. אלה לבנים עניים, תושבי המדינות המתועשות בצפון, שהתחברו לכעס של טראמפ. בעבר היו להם עיירות פועלים משגשגות, אך אלה ספגו מכה אנושה מנדידת התעשייה למזרח. כיום קוראים לזה "רצועת החלודה", כי זה מה שנשאר להם — אבטלה, עוני ובשנים האחרונות גם זינוק בהתמכרות למשככי כאבים והרואין.

כשזה נוף הולדתו, ג'יי־די ואנס הוא בפירוש סיפור הצלחה חריג, עד כדי כך, שהפך לכוכב הסרט החדש "יומני האפלצ'ים" בנטפליקס. בכל זאת, הוא אדם שהצליח לצאת ממעגל העוני הקשוח הזה. הוא גדל בעיירה הקטנה מידלטאון באוהיו, שברצועת החלודה, אך גם בילה מדי קיץ עם משפחתו המורחבת בהרי האפלצ'ים בקנטקי. חרף העוני, האלימות והסמים במשפחתו, הוא התברג ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל והמשיך לקריירה מצליחה בעסקים.

ספר הזיכרונות שפרסם ב–2016, Hillbilly Elegy, הפך לרב מכר בין היתר בזכות התזמון. ניצחון טראמפ הצית עניין מוגבר במדינות כמו אוהיו ובמשפחות כמו של ואנס. ספרו של ואנס, כיום בן 36, סיפק עדות ממקור ראשון על אותם לבנים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, שנותרו מאחור במהפכה הטכנולוגית והכלכלית החדשה. כותרת המשנה של הספר, שתיארה אותו כתיעוד של "תרבות במשבר", הבהירה כי היומרה אינה רק סיפור משפחתי, אלא ניתוח סוציולוגי ותרבותי.

כעת זוכה הספר לעיבוד קולנועי נוצץ ויוקרתי. העלילה אינה מתוארת בצורה כרונולוגית, אלא מתמקדת באירוע אחד בחייו הבוגרים של ואנס ב–2011, שמשמש מקפצה לפלאשבקים בלתי פוסקים המגוללים את ילדותו והתבגרותו. זה הציר שמלווה את כל הסרט "יומני האפלצ'ים", שאותו ביים רון הווארד על פי תסריט של ונסה טיילור ("צורת המים"), שעיבדה את הספר.

בפתח הסרט ב–2011, ואנס הבוגר, שאותו משחק גבריאל באסו, נמצא בסוף לימודיו. בעודו עובר סט ראיונות עבודה, הוא זוכה לתמיכה מבת הזוג אושה (פרידה פינטו), ויש לו שלל הזדמנויות להרשים מעסיקים פוטנציאלים. כל החיים לפניו. אלא שהכל משתבש כשאחותו (היילי בנט) מבשרת לו שאמו בוורלי (איימי אדמס) לקחה מנת יתר של הרואין וזקוקה למוסד גמילה יקר. ואנס, הבן הטוב, זורק הכל ונוסע חזרה לאוהיו כדי לעזור שוב למשפחתו.

בעודו מתחבט בשאלה עד כמה הוא בכלל מסוגל לשנות את אמו, ומה המחיר שהיא ממשיכה לגבות מחייו, סצנות ספורדיות מילדותו נועדו להשלים את הפסיפס. פלאשבקים מבולבלים מספקים הצצות לרגעים מחייו כילד וכנער. שם הגיבורה היא למעשה אמו האגרסיבית, בעודה מאבדת עבודה ועוד עבודה בגלל בעיות סמים, מדלגת מגבר לגבר, ומהתקף זעם אחד למשנהו. הביקורים בקטנקי, בחבל ארץ עני וכפרי, מבססים את זהותו בעיני עצמו כ"הילבילי" (כינוי לאנשים המתגוררים באזורים אלו של ארצות הברית), בשל אהבתו לסבתו (גלן קלוז), קשוחה ואלימה לא פחות, אך בעלת ברית מול אמו.

לקט של אסונות

כשליו של הסרט מרובים ומשלימים זה את זה כדי להפוך כל אחד מהם לקשה עוד יותר. זה מתחיל כבר בתסריט, שמרדד את הספר עוד יותר, ומחלץ ממנו בעיקר את השיאים המלודרמטיים. אלה מספקים לאדמס ולקלוז שלל הזדמנויות להפגין את כישוריהן, בעודן צועקות ומקללות, בוכות ומרביצות. כל סצנה לבדה יכולה לשכנע מכוח השחקניות, אך המכלול נותר חלול. לקט של אסונות, שהאפקט שלהם רק נשחק בהדרגה, מבלי ליצוק נפח בדמויות. כמעט כולן מסתיימות בצעקות, חפצים שנזרקים ומישהו שבוכה.

עולמו של ואנס הבוגר זוכה לטיפול שטחי בהתאם, בהיותו דג מחוץ למים באליטה המשפטית בייל. כך למשל הוא מספק את הסצנה המוכרת לעייפה של מצוקת הנער הכפרי בארוחת ערב אליטיסטית, כשהוא לא יודע איזה מזלג הוא אמור להרים. קלישאה רודפת קלישאה, אך לכולן שורה תחתונה ברורה. ואנס, לפי הצהרתו, רואה בעצמו ארכיטיפ, והמרחק משם לסטריאוטיפ אינו גדול.

התרבות שאותה מתאר ואנס היא של "חוסר אונים מרצון". סיפורו נועד לשמש ביקורת על מדינת הרווחה האמריקאית, שבעיניו מזיקה יותר מכפי שהיא מועילה. באמו ובסבתו הוא רואה נשים שקיבלו יותר מדי סיוע מהמדינה, ולכן לא זכו בתמריץ להיחלץ ממצבן. הווארד בחר לנקות מהסרט את רוב האלמנטים הפוליטיים, אך הותיר את הקשר הסמלי בין סיפור החיים לתרבות הרחבה. אך בלי הביקורת, הקשר הזה אינו ברור ונותר שטחי מדי.

כך הופכים חייו של ואנס לארכיטיפ חלול, בעוד התרבות והחברה הן רק שיקוף שלו. בעולמו אין בעיות מבניות גדולות יותר, וגם אין אפילו עיסוק בתופעת ההתמכרות הרחבה שפוקדת את אוהיו ומדינות אחרות. הכל נשאר בממד האישי הלא מורכב, וזה בתמורה, הופך על דרך הסמליות את החברה לפשטנית. מטרתו היא לספק סיפור הצלחה אמריקאי, שמסריו הוא עבודה קשה כפתרון לכל. ואנס לא רואה בעצמו היוצא מן הכלל, אלא מפגין זחיחות של זוכה בלוטו שלא מבין למה אחרים לא מילאו את אותם מספרים.

התסריט הכושל לא זוכה לחיפוי מהווארד, שעיקר הצלחתו כבמאי נעוצה בבניית מיתולוגיות אמריקאיות, מ"אפולו 13" ועד "הגרינץ'". הווארד רק מעצים את היומרה של ואנס להתעלות למעמד סימבולי. סצנות קריטיות מחדדות כי הוא התגלמות החלום האמריקאי. זה נעשה גם בדרך ההנגדה, לשוטים מרובים תוך כדי נהיגה שמשרטטים את עליבות החיים באוהיו וקנטקי, שפועלים לתחזק סטריאוטיפים לגביה.

"יומני האפלצ'ים" הוא סרט לא טוב בכל קנה מידה. עולה הרושם כי הוא חלק מאותה תת־סוגה הוליוודית, שנוטה להפציע בסביבות נובמבר ודצמבר, ומכונה "פיתיון לאוסקר". ספר מצליח, במאי שזכה בפרס ושתי כוכבות שכיערו את עצמן למען התפקיד — כל אלה מסמנים וי על כל סעיף בצ'ק ליסט של האוסקר. זה גם יכול היה לעבוד, אילולא היה זה סרט שטחי, מתיש וחסר כל נשמה.

"יומני האפלצ'ים". בימוי: רון הווארד; תסריט: ונסה טיילור; שחקנים: איימי אדמס, גלן קלוז, גבריאל באסו, היילי בנט. 117 דקות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ