בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כריסטופר פלאמר עובר אל מרכז הבמה

אחרי 60 שנה בתיאטרון ובקולנוע, כריסטופר פלאמר מבוקש ומוערך יותר מתמיד. האם תפקידו ב"בגינרס" יזכה אותו באוסקר הראשון שלו?

תגובות

כריסטופר פלאמר אינו השתיין ההולל שהיה בשנות ה-60 הפרועות. "אשתי הנוכחית, בארבעים ושתיים השנים האחרונות, אמרה לי כשהתחלנו לצאת, מזמן מזמן, שאני לא יפה ולא מצחיק כמו שאני חושב שאני כשאני שתוי", אומר פלאמר. "היא אמרה, ‘שמע לי - אתה שתיין גרוע, מאוד לא נעים'. אז הפסקתי עם הקטעים הקשים".

אבל הוא עדיין נהנה ממרטיני פה ושם, מכוס יין נחמדה - שרדונה קליפורניה, הוא מציע לא מכבר למלצר במלון ארבע העונות, והוגה את המלים במבטא צרפתי. זו שעת הקוקטיילים, וכשהכוסות מגיעות הוא ממהר להרים כוס בחגיגיות.

לפלאמר, בן 82, יש סיבה לחגוג: אחרי קריירה בת 60 שנה בתיאטרון ובקולנוע, כשבאמתחתו פרסי טוני ואמי ותפקיד בלתי נשכח בדמות קפטן פון טראפ ב"צלילי המוסיקה", הוא מבוקש - ומוערך - יותר מתמיד. הוא היה מועמד לראשונה בחייו לאוסקר ב-2009, בקטגוריית שחקן המשנה, על תפקידו בדמות לב טולסטוי ב"התחנה האחרונה". השנה הוא מועמד מוביל באותה קטגוריה, על משחקו ב"בגינרס" בדמות אב שיוצא מהארון בסוף ימיו, אחרי שזכה בגלובוס הזהב ובבפטא על תפקידו. והוא מככב בתפקיד ראש משפחת וגנר, הנחקרת ב"נערה עם קעקוע דרקון" של דייוויד פינצ'ר.

המרחק בין הדמויות האלה - ובין העבודה בסרט אוטוביוגרפי עצמאי ("בגינרס") של כותב ובמאי צעיר, מייק מילס, לבין גרסה מחודשת, מתוקשרת ועתירת תקציב ("נערה עם קעקוע דרקון"), של קולנוען ותיק ותובעני - משקף את סוג העבודה שפלאמר מקווה להמשיך לעשות. "מה זה פנסיה, לעזאזל?" הוא אומר. "איזו מלה נוראה".

"אני רוצה להספיק לשחק כמה שיותר דמויות", הוא מוסיף, "לפני שאתפגר".

 

פלאמר בוחר את מלותיו בקפידה: קולו, בריטון מתנגן שאת הרשמיות הבארוקית שלו הוא יודע להפר בדיוק מוקפד (ובקללה או שתיים), שימש אותו מאז החל לשחק בגיל ההתבגרות במולדתו קנדה. הכשרתו התיאטרלית הקלאסית עדיין מהדהדת במשחקו.

"כשפלאמר נושא את הנאום המרגש שבו פרוספרו נפרד מן ‘הכישוף הגס', או את האפילוג המרהיב שבו הוא מבקש מהקהל את אותו שחרור עדין שהוא העניק לאחרים, הוא מטיל על הצופה קסם שרק שחקנים קלאסיים סמכותיים יכולים להטיל", נכתב ב"ניו יורק טיימס" על הפקת "הסופה" שהוצגה בשנה שעברה בכיכובו בפסטיבל שייקספיר בסטרטפורד.

פלאמר מופיע שם יותר מ-50 שנה, קביעות שרק קנה המידה של תפקידיו ישווה לה - כל התפקידים השייקספיריים הגדולים, וכן עיבוד מוסיקלי ל"סיראנו דה ברז'רק" והתפקיד הראשי ב"בארימור", שני תפקידים שזיכו אותו בפרס טוני בהפרש של 20 שנה. על הבמה ומחוץ לה, האנשים שעובדים אתו הם בבחינת רשימת המי והמי של הוליווד: לורנס אוליווייה, אורסון ולס, סידני לומט וברברה סטנוויק, שאתם כיכב במיני-סדרה הטלוויזיונית "ציפורים מתות בסתר", שזיכתה אותו במועמדות לאמי. ג'ייסון רוברדס היה ידידו לשתייה, כפי שכתב פלאמר ב"In Spite of Myself: A Memoir", שראה אור ב-2008. והבמאי ג'ון יוסטון יעץ לו עצה גורלית. בעת שצילמו סצינה קשה מתוך "האיש שרצה להיות מלך", הוא ניגש אליו ואמר, "כריס, פשוט תסלק את המוסיקה מהקול שלך".

אבל למרות ההיסטוריה היוקרתית הזאת, פלאמר אומר שהוא עדיין לומד מאמני במה ומבמאים. "למדתי המון מדייוויד פינצ'ר", הוא אומר. "בעיקר שיש המון דרכים שונות לעשות משהו, אפשר לעשות מאה טייקים של כל סצינה ולפרש אותן בדרכים שונות. אני הרבה יותר נינוח עכשיו ביחס לגיל שלי, כי אני שולט בצד הטכני של המשחק".

סקיני ג'ינס

מילס, שביים את "בגינרס", סרט הקולנוע השני שלו, דיווח שקוף למחצה על יחסיו עם אביו שלו, מצא בפלאמר תלמיד נלהב. "הוא אהב לשמוע סיפורים על אבא שלי, סיפורים שלא היו קשורים לאירועים שבתסריט", אומר מילס. "הוא היה אומר לי, ‘אני רוצה לשקוע באחד מהסיפורים שלך'".

הוא מספר שפלאמר עזר לו לסלק מהתסריט נגיעות של רחמים עצמיים - רחמים עצמיים הם אחת התכונות המבישות ביותר בעיני פלאמר - וגילה שהשחקן מוכן לשתף פעולה עם תרגילי משחק שובביים. כדי לסייע להעמיק את הקשר בין פלאמר לבין יואן מקגרגור, המגלם את בנו, מילס שלח אותם לקנות יחד בגדים שיתאימו לאב שזה עתה הצהיר על נטייתו המינית. "הם בילו אולי שעתיים ליד מדף מכנסי הג'ינס" בבארניס, אומר מילס, ויצאו משם עם זוג ג'ינס סקיני שפלאמר לובש בסרט ("זה היה כיף היסטרי", אומר פלאמר).

אף שגילם בעבר הומוסקסואל - ב"תיבת הצללים", סרט טלוויזיה שביים פול ניומן, בכיכובה של ג'ואן וודוורד - "אף פעם לא עשיתי משהו כל כך כן וחופשי, להיות מסוגל להודות בשינוי הקיצוני הזה", אומר פלאמר על "בגינרס". הוא גם נהנה לגלם תושב קליפורניה עכשווי. "אני תמיד מגלם בריטים קודרים", הוא אומר.

פלאמר מדבר בגילוי לב על נקודות השיא והשפל בקריירה שלו. בוא נדבר על "צלילי המוסיקה", אני מציעה. "למה?" הוא עונה. הסרט שהפך אותו לשחקן מפורסם הוא מזמן נושא בעייתי, לאו דווקא בגלל קסם הפוליאנה שבו, אלא בגלל הדמות שהוא גילם. "אלוהים יודע שניסיתי לעשות אותו אנושי, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי", רוטן פלאמר. הוא הסכים לגלם את הדמות משום שחשב שיהיה בכך אימון טוב לקראת המחזמר "סיראנו". "מי חלם שזה יהיה להיט", הוא אומר.

אחרי "צלילי המוסיקה" הוא המשיך לנוע בין תפקידים תיאטרליים וקולנועיים, בארצות הברית ומחוצה לה. הוא הכיר את אשתו השלישית והנוכחית, איליין טיילור, לשעבר שחקנית ורקדנית, באירלנד, באתר הצילומים של הסרט "Lock Up Your Daughters". הם חיו בקונטיקט שנים (יש לו בת, השחקנית אמנדה פלאמר, מנישואים קודמים). בשנות ה-80 החל פלאמר לעשות מה שהוא מכנה בגלוי "סרטים של כסף", כדי לממן את ההתמכרות שלו לתיאטרון.

"שיחקתי כמה תפקידים איומים כאילו היו קוריולנוס או המלך ליר", הוא אומר, ומודה שאינו צופה ב"סרטים הזוועתיים" לאחר מעשה.

ב-1999 חלה נקודת מפנה, עם הסרט "המקור" שביים מייקל מאן, על פי כתבה של "60 דקות". פלאמר גילם את מייק ואלאס, זמן לא רב אחרי שזכה בפרס טוני על "בארימור". "פתאום כל הקריירה שלי השתנתה", הוא אומר.

"התחלתי לעבוד יותר קשה משעבדתי שנים, ובאופן סדיר יותר", הוא אומר. "אני מקווה שזה לא ייפסק לעולם".

הוויתור היחיד שגילו מכתיב הוא זמן: הצגות ארוכות טווח בברודוויי הוא פוסל, ובאתרי צילום של סרטים, הסצינות בהשתתפותו מצולמות ברצף; הוא שהה שבועיים בלבד בשוודיה הקפואה לצילומי "קעקוע דרקון".

לשחק בדד

מתוקף היותו כוכב בן 82, הרפיון וההידרדרות מוצגים לעתים קרובות על המסך. אך פלאמר מתייחס בקלות אפילו לסצינות מוות. ב"בגינרס", "הוא מת מאושר כי סוף סוף יצא לחופשי, והוא מגלה שהוא אסיר תודה על שהצליח לאהוב ולהיות נאהב", אומר פלאמר. "אני חושב שלכן זה מרגש".

מוות בתחושה של אושר או של פריצת דרך הוא קל יותר, הוא מוסיף - פטנט שלמד מאחד ממוריו הרוחניים, מייקל לנגמן, במאי שהכיר בתחילת ימיו בפסטיבל שייקספיר בסטרטפורד. לנגמן יעץ לו לשחק את המלט בתחושה של פליאה חקרנית. "בהנחייתו שתלתי בתחילת כל משפט את הצירוף ‘נכון שזה מופלא?'", אומר פלאמר. וכך אפילו אמירה מדוכדכת כגון "כל השאר שתיקה" - מלותיו האחרונות של המלט - נעשית לתגלית. "זה מרומם וחף מכל שמץ של רחמים עצמיים, ולכן הקהל מתרגש עוד יותר".

וזה הדבר שדוחף אותו להמשיך להופיע. הוא נהנה מהשבחים שהתעכבו זמן כה רב, אבל עונת הפרסים "מתישה", הוא מתוודה. שעת הקוקטייל קרבה לקצה, ופלאמר מבקש סליחה בדרך החביבה עליו ביותר, מפוארת ומלווה בקריצה. "אני צריך לקום מחר", הוא מכריז, "ולשחק בדד".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו