מה מרמזות הזכיות בעשר השנים האחרונות על סיכויי המועמדים השנה - אוסקר 2019 - הארץ
אוסקר 2013

מה מרמזות הזכיות בעשר השנים האחרונות על סיכויי המועמדים השנה

מה הן ההעדפות השגורות של האקדמיה לקולנוע המחלקת את הפרס ואילו בחירות נועזות עשו בכל זאת חבריה השמרנים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

אחרי כל טקס חלוקת פרסי האוסקר יש מי ששואל אותי, אם זה בן משפחה או זר שעוצר אותי במינימרקט השכונתי, אם הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר באותו טקס הוא אמנם הסרט הטוב ביותר שהופק באותה שנה.

אני נאלץ לגמגם ולומר שזה לא בדיוק עובד ככה, וששיקולים נוספים חוץ מאיכות קובעים את הבחירה. לאט לאט אני רואה בעיני השואל כיצד הציפייה שלו לתשובתי מתפוגגת לאכזבה על שאינני מסוגל לספק לו תשובה חד משמעית: כן או לא (אם הייתי אומר "לא" - שזו התשובה הנכונה בנוגע לרוב הסרטים שזכו באוסקר ב-84 שנות התחרות וכנראה תהיה נכונה גם לסרט שיזכה בטקס ה-85, שיתקיים ביום ראשון הבא - היה אותו בן משפחה או זר מזדמן שואל אותי: אז איך זה קרה שהסרט זכה בפרס. ושוב הייתי מסתבך בתשובתי ומאכזב את השואל).

די אם ניזכר בכמה מהסרטים שלא זכו בפרס הסרט הטוב ביותר, וחלקם אף לא היו מועמדים לו - כגון "האזרח קיין", "שיר אשיר בגשם", "המחפשים" או "ורטיגו", שכיום ניצבים בצמרת הפנתיאון של הקולנוע האמריקאי הקלאסי - כדי להיווכח שאיכות איננה התנאי הבלעדי לזכייה בפרס היוקרתי הזה. והדבר תקף גם לרוב הסרטים שזכו באוסקר בעשר השנים האחרונות.

הכירו את כל המועמדים לפסלון המוזהב במדור האוסקר הנוצץ שלנו

חברי האקדמיה הבוחרים את הזוכה הם גוף שמרני, שלרוב נמנע מהענקת הפרס לסרט שנוי במחלוקת או בעייתי מכל בחינה אחרת. הם מעדיפים לרוב סרט שאמירתו נושאת מסר משמעותי או יש לו ממד תרבותי כך שיציג את האקדמיה באור חיובי.

כך, למשל, לסרט הטוב ביותר של 2005 נבחר "קראש" של פול האגיס, שעסק בשטחיות בעימות בין הגזעים בחברה האמריקאית, ולא "הר ברוקבק" של אנג לי, שהציג את סיפור אהבתם ארוכת השנים של שני בוקרים והוא לדעתי הסרט האמריקאי הטוב ביותר שהופק בעשר השנים האחרונות. כפיצוי על ההפסד ניתן לאנג לי פרס הבמאי הטוב ביותר.

במקרים שכאלה, שאירעו פעמיים בעשר השנים האחרונות, מישהו טורח לשאול אותי בהיגיון צרוף, כיצד זה ייתכן שאת הסרט הטוב ביותר של השנה לא ביים הבמאי הטוב ביותר של השנה. וכדי שלא לפרוץ בהרצאה ארוכה, אני שוב מסתבך בתשובתי ומאכזב.

הפעם השנייה שנעשתה הפרדה בין הסרט הזוכה לבמאי הזוכה בעשור החולף היתה כאשר "שיקגו" של רוב מארשל זכה בפרס הסרט הטוב ביותר לשנת 2002, אך פרס הבימוי הוענק במפתיע לרומן פולנסקי – שמתוקף הנסיבות לא נכח באולם – על בימוי "הפסנתרן". זו היתה אחת הבחירות הנועזות ביותר של האקדמיה בעת הזאת, וקרוב לוודאי שלולא עסק סרטו של פולנסקי בשואה, זה לא היה קורה.

המקרה של "קראש" חזר על עצמו ב-2010, כאשר חברי האקדמיה העדיפו את "נאום המלך" של טום הופר, סרט בריטי ששידר קורקטיות מכובדת, על חשבון "הרשת החברתית" של דייוויד פינצ'ר, יצירה טובה ורלוונטית הרבה יותר (ובמקרה הזה הופר, שכעת ביים את "עלובי החיים" המסורבל, גם זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר). שיעור נכבד מבוחרי האקדמיה הם אנשים מבוגרים ואף קשישים, ו"נאום המלך" היה בדיוק הסרט בשבילם, לעומת "הרשת החברתית" שאולי הרתיע אותם בשל עיסוקו בתופעה חדשה וזרה להם.

מלבד הענקת פרס הבימוי לפולנסקי, הבחירה הנועזת הנוספת היחידה היתה הענקת פרס הסרט הטוב ביותר ב-2007 ל"ארץ קשוחה" של האחים ג'ואל ואיתן כהן, שאינו בדיוק מסוג הסרטים שזוכים לרוב באוסקר.

לשאר הזכיות בעשור האחרון בקטגוריית הסרט הטוב ביותר היו סיבות נוספות מלבד איכותם - היחסית ולעתים אף יותר מכך. זכיית "שובו של המלך", לא הטוב בסרטי טרילוגיית "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון, בפרס הסרט הטוב ביותר של 2003, היתה הכרה בטרילוגיה כולה, שהניבה רווח כלכלי אדיר ואמנם חדרה לתודעה הקולקטיבית.

הענקת הפרס, שנה לאחר מכן, ל"מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד – שהוא אמנם אחד הסרטים הטובים ביותר שזכו באוסקר בעשר השנים האחרונות – סימנה את הערכתה ההולכת הנמשכת שרוחשת הוליווד לאזרח הוותיק מספר אחת שלה.

"השתולים" של מרטין סקורסזי מ-2006 בוודאי לא השתווה ברמתו לכמה מסרטיו המוקדמים, כגון "נהג מונית" או "השור הזועם", אך חברי האקדמיה היו מודעים לתאוותו של סקורסזי לזכות בפרס, אחרי שש מועמדויות שלא הניבו לו אוסקר, והגיע לו לזכות (המושג "מגיע לו או לה" הוא בכלל גורם משמעותי בקביעת הזוכים).

"נער החידות ממומבאי" של דני בויל הבריטי, שנבחר לסרט הטוב ביותר של 2008, הציג מסר אנושי חיובי במעטפת אקזוטית, ו"מטען הכאב", שזכה שנה אחריו, סיפק לחברי האקדמיה את ההזדמנות לזכות בפעם הראשונה במאית באוסקר.

בחירת הסרט הזוכה מייצגת את האופן שבו הוליווד רוצה להציג את עצמה בפנינו. זהו כרטיס הביקור שלה, והיא רוצה לשדר דרכו את נטייתה לאיכות (ולא רק לרווח כלכלי), לליברליות ולמודעות היסטורית. זה מוביל אל הסרט האחרון שזכה בפרס, "הארטיסט" של מישל האזנוויציוס, שתאם את כל הדרישות האלה ועשה זאת בדרך בידורית חביבה, שנתפשה בוודאי כמבריקה בעיני רבים מחברי האקדמיה.

האם אחד מאותם עשרה סרטים יקנה לו בעתיד מעמד שסרטים זוכים כמו "חלף עם הרוח", "קזבלנקה", "הכל אודות חווה" ואפילו "צלילי המוסיקה" רכשו בתודעה הקולקטיבית? הסרט היחיד שהייתי מהמר עליו הוא "שובו של המלך" (והטרילוגיה בכללותה), ואותי זה מדכא למדי.

זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר בעשור החולף:

2002: שיקגו

2003: שובו של המלך

2004: מיליון דולר בייבי

2005: קראש

2006: השתולים

2007: ארץ קשוחה

2008: נער החידות ממומבאי

2009: מטען הכאב

2010: נאום המלך

2011: הארטיסט

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ