בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

“לא”: האם הדיקטטורה בצ’ילה סולקה בזכות לוגו מוצלח?

הסרט הצ’ילאני “לא”, המועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, מתאר את סופו של המשטר הרודני ומעורר מחלוקת עזה בארצו. העובדה שהבמאי הוא בן למשפחה ימנית שתמכה בפינושה רק מחריפה את הפולמוס

2תגובות

הכותרת הבוטה של "לא", סרטו של פבלו לריין, אחד מחמשת המועמדים לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר השנה, מתייחסת לרגע רב השראה בתולדות צ'ילה, מולדתו של הבמאי. במשאל עם ישיר שהתקיים שם ב-1988 הצביעו האזרחים "לא" ושמו קץ לשלטונו הרודני של הגנרל אוגוסטו פינושה, 15 שנה אחרי שתפס את השלטון בהפיכה עקובה מדם בתמיכה אמריקאית.

תשומת הלב שמקדיש לריין לפרטים היסטוריים – סוג הסוודרים שלבשו האנשים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, הסלנג שלהם, אווירת הפחד, השימוש החדשני שלו בחומר ארכיוני – היא שהקנתה לו את הפרס הראשון בפסטיבל "שבועיים של במאים" בקאן בחודש מאי. אבל בצ'ילה היו התגובות לסרט מעורבות: מנהיגי קמפיין "לא" האמיתי טענו שהסרט טועה בהצגת כמה עובדות חשובות ומעוות בצורה ניכרת עובדות אחרות.

הגיבור של "לא" הוא רנה סוודרה, דמות בדיונית של פרסומאי צעיר שחזר לא מכבר מגלות במקסיקו, בגילומו של השחקן גאל גרסיה ברנאל ("מדעי החלום"). סוודרה מגויס להפיק את הקמפיין של תשדירי "לא" ומתמודד עם התנגדותם של פוליטיקאים שמרניים ונוקשים מהשמאל. הוא יוצר לוגו מלא תקווה של קשת בענן וסיסמה, "צ'ילה, האושר בדרך", ואלה מחוללים את השינוי המיוחל.

אבל מרגע שעלה "לא" לאקרנים בצ'ילה בשנה שעברה מצא את עצמו לריין תחת אש. "מי שמאמין שפינושה הפסיד במשאל העם בגלל פרסומת וג'ינגל בטלוויזיה לא מבין שום דבר ממה שקרה שם", כתב בטוויטר פרנציסקו וידאל, שר בשתי הממשלות הסוציאליסטיות האחרונות. לריין הגיב ש"הסרט הוא רק חלק מתוך השלם", שלא נועד "לצמצם תהליך שלם ללוגו", אבל מארגני הקמפיין לא השתכנעו מההסבר שלו.

"הסרט הוא הפשטת יתר גסה שאין לה שום קשר למציאות", אומר גנארו אריאגדה, מנהל הקמפיין המציאותי, בראיון טלפוני מצ'ילה. "הרעיון שאחרי 15 שנה של שלטון רודני במדינה מתוחכמת מבחינה פוליטית, עם איגודים חזקים ותנועות סטודנטים, מפלגות פוליטיות יציבות ותנועה חזקה למען זכויות האזרח, פתאום מגיע פרסומאי ממקסיקו על הסקייטבורד שלו ואומר, 'רבותי, זה מה שאתם צריכים לעשות' – הוא קריקטורה".

הדיון שמתנהל בצ'ילה על "לא" מזכיר כמה מהסוגיות שצצו בעונת האוסקר הנוכחית במחלוקת על "לינקולן" של ספילברג ובייחוד על "כוננות עם שחר". באיזו מידה רשאי יוצר קולנועי לתמצת עובדות באופן סלקטיבי ולפשט אירועים מציאותיים מורכבים - ובכל זאת לטעון שעבודתו נאמנה למציאות?

"אני רק עושה סרטים", אמר לריין. "אני לא הגרסה הרשמית של שום דבר. אני רק אמן שעושה מה שהוא רוצה, מה שהוא מרגיש שנכון. אם אנשים חושבים שלינקולן הוא דניאל דיי-לואיס, זו לא הבעיה שלי וגם לא הבעיה של סטיבן ספילברג".

במקרה של "לא" הסוגיה מעורפלת עוד יותר, בשל השימוש שעשה לריין בחומר ארכיוני שצולם ב-1988. להערכתו, חומרים אלו תופסים כ-30% מהסרט. שאר הסרט, המרכיב הבדיוני שבו, צולם בסגנון דומה כדי להקנות לו מראה אחיד ורציף, וכך התערבבו המציאות והבדיה.

"אני עדיין שומע הרבה תגובות מאנשים שצפו בסרט ואומרים לי: 'עשית עבודה נהדרת עם פינושה. השחקן ממש נראה כמוהו'", אמר לריין בראיון בניו יורק בסתיו שעבר. "ואני אומר להם, 'לא, לא הבנתם, חכו רגע'". בראיון תיאר לריין את סרטו בתור פסטיש עם "איזון מוזר בין תעודה לבדיה". הוא הוסיף, "בסרט הדברים לא קורים בדיוק כמו שקרו במציאות, אבל העובדות הן אותן עובדות".

בחודש שעבר שאלתי את גרסיה ברנאל לדעתו והוא דיבר בנימה אחרת. "הסרט בהחלט נאמן לאירועים המציאותיים, נאמן לרוח שלהם", אמר. "יש כמובן גם הרבה פרטים נוספים שאי אפשר לדעת בביטחון אם הם נכונים או לא". הוא רואה ב”לא” מין משל, אמר, והוסיף שהסרט "מצליח ללכוד שניים-שלושה מרכיבים שמראים את הדברים שעמדו על הכף באותה תקופה".

"לא" מבוסס בקווים כלליים על "משאל העם", מחזה שכתב אנטוניו סקרמטה, צ'ילאני שהוא גם מחבר רומן ששימש בסיס לסרט "הדוור" שזכה באוסקר. הוא המציא את דמותו של רנה סוודרה, אבל סוודרה שלו שונה מאוד מזה של לריין: הוא בשנות החמישים לחייו, אדם מעורב פוליטית, אידיאליסט ונשוי באושר, ולא איש בשנות השלושים לחייו, אדיש לפוליטיקה, קרייריסט וחי בנפרד.

ולמרות זאת, סקרמטה, שעוקב אחר הפולמוס על אודות “לא” בצ'ילה, הדגיש שהסרט מוצא חן בעיניו ומשבח אותו על "נקודת המבט המרתקת" ועל המשחק. אבל גם אילולא אהב את “לא”, הוא אומר, היה מגן על זכותו של לריין לעשות את הסרט כפי שהוא רואה לנכון.

"יצירת אמנות לא צריכה להצטמצם להיסטוריה או לייצג את ההיסטוריה", הוא אומר. "הסרט באמת לא מראה מה קרה מתחת לפני השטח, דברים שהופיעו במחזה ובספר שלי. דברי הביקורת של המנהיגות הפוליטית נכונים מבחינה זו. אבל זו יצירת אמנות שמשתמשת במציאות כדי ליצור משהו אחר, משהו פרובוקטיבי ומעניין שמשקף את השקפותיו של דור אחר, צעיר יותר".

"לא" ספג ביקורת על הפרטים והאירועים שהוא משמיט. שלל הספרים והמאמרים האקדמיים שנכתבו על משאל העם ב-25 השנים האחרונות זוקפים את ההצלחה במשאל לזכות פעולות השטח הנרחבות של מתנגדי פינושה וגיוס 7.5 מיליון צ'ילאנים להצביע.

חוסה מיגל ויוואנקו, מנהל משמר זכויות האדם באמריקה, הוא צ'ילאני שבשנת 1988 שימש משגיח במשאל העם ביום ההצבעה. הוא אמנם אוהב את "לא", שלדבריו הוא "ניסיון חיובי להראות תמונה מדויקת למדי של צ'ילה בשנות ה-80", אך מדגיש את חשיבותן של פעולות השטח לטווח הארוך שעשתה האופוזיציה.

"חלק עצום מעבודת הקמפיין ל'לא' נעשתה בקרב הבוחרים", אומר ויוואנקו בראיון טלפוני מוואשינגטון. "היה צריך לחנך את המצביעים להשתתף בתהליך, שרבים ראו בו משהו לא לגיטימי. איך משכנעים אנשים להתייחס לזה ברצינות, כשרבים מהם משוכנעים שהצד של פינושה ירמה, ינצל אותנו, לעולם לא יסכים להפסיד? כל הדברים האלה היו מרכיבים חשובים בקמפיין, וזה נכון שהסרט לא מתייחס לזה בכלל. אבל הלכתי לראות סרט קולנוע, לא סרט תעודה של ערוץ טלוויזיה ממלכתי".

לריין מכיר בחשיבות המאמץ לגיוס מצביעים ואומר שהוא היה מדהים. אבל הוא גם טוען שבמפגש עם מגבלות הקולנוע, הוא בטח באינסטינקטים ובמוקדי העניין שלו. “גרסת העריכה הראשונה שלי היתה בת ארבע שעות וחצי, והיה בה פחות או יותר הכל", הוא אומר. "אבל סרט הוא לא מסמך משפטי. הוא מציג את נקודת המבט שלנו על האירועים. רציתי להתמקד בצד השיווקי כי הוא יותר מעניין אותי".

הוויכוח על "לא" הסתבך בצ'ילה גם בשל סוגיות חוץ-קולנועיות, ובהן העובדה שלריין הוא בן לשתי משפחות ימניות בולטות שתמכו בפינושה. אביו, ארנאן, הוא סנאטור שעמד בראש המפלגה התומכת בפינושה, ואמו, מגדלנה מאטה, ששימשה שרה בממשלה השמרנית הנוכחית של צ'ילה, היא בת למשפחה שנחשבת לעשירה ביותר במדינה.

אין מקבילה אמריקאית מדויקת, אבל מצב דומה בארצות הברית היה שבמאי שהוריו הם אנשי תנועת “מסיבת התה” האולטרה-שמרנית היה עושה סרט על ברק אובמה. בחוגים מסוימים של העולם הפוליטי והאמנותי חושדים כי לריין, בן 36, מעמיד פנים שהוא מתפעל מקמפיין ה"לא" כדי לקדם אג'נדה ימנית ומתמקד באאוטסיידר הרואי במקום בפעולה קולקטיבית של המרכז והשמאל.

"לריין מפגין את הצד השמרני שלו", כתב מטיאס סנצ'ז במגזין "אל סיודדאנו". הסרט, הוסיף, משקף "את משבר הזהות של פבלו לריין עצמו, המתלבט בין פרסום לקולנוע, בין ימין לשמאל, בין להיות אריסטוקרט בצ'ילה וקולנוען פוליטי בחו"ל".

לריין הודה שהרקע שלו הוא מגבלה מבחינה מסוימת וציין ש"יש אנשים שכותבים את שמי המלא, כולל שני שמות המשפחה, פבלו לריין מאטה", כדי להפנות את תשומת הלב לקשריה של משפחות לימין הפוליטי. אבל הוא זועם על הרמיזה ששיוכו המשפחתי אינו מתיר לו לבחון בעבודתו הקולנועית את משאל העם.

ייתכן שאנשים מסוימים מוטרדים "משום שהסרט יופץ בכל העולם", הוא אומר. "אולי הם לא רוצים שהסיפור יסופר ככה. אבל נדמה לי שמה שבאמת לא מוצא חן בעיניהם הוא שאני הוא שמספר את הסיפור, בגלל הביוגרפיה שלי, בגלל שמות המשפחה שלי, בגלל האנשים שמקיפים אותי, ההורים שלי וכן הלאה".

אריאגדה אינו מסכים לדעתו. מאחר שקמפיין ה"לא" נחל הצלחה, הוא מבוקש מאוד כיועץ במקומות שמעוניינים בתהליך שקט של מעבר מרודנות לדמוקרטיה, באמריקה הלטינית וגם במדינות ערביות. הוא חושש שהמסר הפשטני של "לא" יופץ ברחבי העולם ויתקבל כאמיתי.

וכבר יש סימנים לכך שזה מתחיל לקרות, כשם שהדור של אריאגדה, בן 70, נשא את עיניו ל"הקרב על אלג'יר" של ג'ילו פונטקורבו וראה בו מדריך מעשי לניהול מלחמת גרילה אורבנית. גרסיה ברנאל, למשל, מספר שכאשר הוקרן "לא" בפסטיבל הקולנוע באבו דאבי – שם הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר – השתוקקו אנשי המקום ללמוד עוד על האירועים בצ'ילה.

"זה לא קרה ככה", אומר אריאגדה על התהליך המתואר בסרט. "אילו זה היה קורה ככה זה היה נהדר, והיינו פותחים משרדים בוואשינגטון או בניו יורק ומדיחים דיקטטורים מכיסאם בכל העולם. המציאות הרבה יותר מסובכת".

 

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו