רוצים אוסקר? תהיו יפים ותשתקו

באוסקר 2012, נראה שסייג לפסלון שתיקה. "הארטיסט" אומנם עשה לפנטומימה קאמבק, אבל הוא ממש לא המציא את הגלגל. נטע אלכסנדר מתחקה אחרי הדמויות הקולנועיות הגדולות שלא הוציאו מילה מהפה 

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

לפני כמעט 20 שנה, בטקס האוסקר של 1993, הבמאית ג'יין קמפיון נכנסה להיסטוריה כאחת מארבע הנשים שהיו מועמדות עד אז לפרס הבימוי הנחשק. קמפיון אומנם הסתפקה רק במועמדות, אבל שתי השחקניות הראשיות ב"הפסנתר" – הולי האנטר ואנה פאקווין – הלכו הביתה עם פסלונים מוזהבים. מעבר לתסריט הנהדר של קמפיון, נראה כי חברי האקדמיה התרשמו עמוקות ממשחקה המבריק של האנטר כאדה מקגרת, פסנתרנית אילמת שמתקשרת עם סביבתה באמצעות שפת הסימנים ונגינה בפסנתר. למרות העובדה שהאנטר לא נדרשה ללמוד בעל פה אפילו משפט אחד, האקספרסיביות שבה היטיבה לגלם את מקגרת האומללה, שנמכרה עם בתה לאיש עסקים ומצאה את עצמה מתאהבת בגבר אחר, יצרה דמות שקשה לשכוח (בין השאר בזכות השיא האלים והמזעזע של הסרט).

» אוסקר 2012 - כל המועמדויות והכתבות» מי יזכה בפסלון? הימורים לקראת הטקס » סיפורי סינדרלה של הרצים לפסלון » לקרוא ולקנא: אושרי כהן נזכר באוסקר» נוסטלגיה באוסקר - געגועי להוליווד» איתמר הנדלמן סמית: הוליווד לא רלוונטית» האוסקר בן 84, והוא לא מזדקן יפה

בשני העשורים שחלפו מאז האנטר לא הצליחה לשחזר את ההישג האמנותי של תפקידה ב"הפסנתר", אבל המשיכה של הוליווד לדמויות אילמות לא נעלמה. שלושה שחקנים שונים יתמודדו בטקס האוסקר שייערך בשבוע הבא על הפסלון המוזהב, אות לכבוד ולהערכה בו הם זכו בזכות תפקידים נטולי מילים לחלוטין: ז'אן דז'ארדן (הארטיסט) ינסה לגנוב את פסלון השחקן הראשי מג'ורג' קלוני (היורשים) בזמן שברניס בז'ו, שצחקקה ורקדה סטפס לצידו, תתמודד על פרס שחקנית המשנה. בו בזמן, השחקן הוותיק מקס פון סידוב ינסה גם הוא לקטוף פסלון בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו כדייר מסתורי שמתקשר עם העולם בעזרת פתקים בקרוב להפליא ורועש להחריד.

מצחקקת את דרכה לפסלון. ברניס בז'ו, "הארטיסט" (צילום: מתוך הסרט)החיוך של פיט, הנקמנות של מארה אפשר לטעון שמדובר במקריות (שמתבססת על הביקורת המשתפכות בו התקבל הסרט האילם "הארטיסט"), אבל ייתכן שיש כאן מגמה משמעותית יותר של נוסטלגיה וחזרה לימי ראשית הקולנוע, בהם שחקנים כמו באסטר קיטון והאחים מרקס העלו את הראינוע לדרגת אמנות. כפי שטען חוקר הקולנוע האמריקאי דיוויד בורדוול, אחת ההשלכות של קצב העריכה התזזיתי בהוליווד העכשווית ואורך השוט הממוצע (ASL) שהולך ויורד עם השנים היא ההתמקדות בפניהם של השחקנים ולא בגופם. במילים אחרות, ככל שהסרטים המסחריים נעשים מהירים יותר כך גדל הצורך לעבור בין פריימים שונים, ולכן במאים מעדיפים להשתמש בצילומי תקריב שמתמקדים בפנים או בטורסו של השחקנים ולא בפריים שמציג את גופם המלא. המעבר מ"משחק של גוף" ל"משחק של פנים" תרם להתפתחותה של תרבות הסלבס, בה הכוכב נמדד קודם כל לפי הפוטוגניות של פניו. כך, את הפרצופים המעניינים אך הרגילים יחסית של צ'רלי צ'פלין או באסטר קיטון החליפו בעידן הסלבריטאות עצמות הלחיים המושלמות של אנג'לינה ג'ולי והחיוך המבהיק של בראד פיט. מאבות האומנות השביעית. באסטר קיטון:

המועמדות הכפולה לכוכבי "הארטיסט" – ובעיקר לבז'ו שמייצגת יופי אירופאי שונה מאוד מתו התקן ההוליוודי – מרמזת על חזרה, או לפחות געגוע, לתקופה שבה שחקנים נדרשו להעביר רגשות ורעיונות מורכבים באמצעות גופם, ולא באמצעות דיאלוג. לכן לא מפתיע לראות גם את שמה של רוני מארה ברשימת המועמדויות לפרס השחקנית הראשית: אחרי הכל, הדמות שהיא מגלמת בנערה עם קעקוע דרקון משתמשת בפירסינג וקעקועים בחלקים האינטימיים של גופה כדי לבטא את הכאב שלה. גם מארה כליסבת' סלנדר, בדרכה האלימה והנקמנית, מחליפה מילים במעשים.פנטומימה הארד קור. הנקמה של ליסבת' סלנדר:

בלי לומר מילה כאמור, הנטייה הזו אינה חדשה והיא חלק ממסורת קולנועית מפוארת של דמויות שאינן יכולות - או פשוט מסרבות - לדבר. "פרסונה", סרטו הקלאסי של אינגמר ברגמן מ-1966, סיפק את אחד הייצוגים המורכבים והמבריקים ביותר של אילמות בקולנוע. תחת שרביטו של ברגמן, ליב אולמן הצעירה סיפקה הופעה מחשמלת כאליזבט וולגר, שחקנית שעברה התמוטטות עצבים לאחר שכיכבה בהפקה של "אלקטרה", והפסיקה לדבר. בעקבות האילמות הפתאומית של וולגר היא נשלחת למעון קיץ שמשמש כבית הבראה מאולתר בו האחות אלמה (ביבי אנדרסון) נדרשת לטפל ולנסות לדובב את הפציינטית המדוכאת שלה. המותחן הפסיכולוגי הזה זכה לאינספור פרשנויות, רבות מהן מתמקדות בהיפוך התפקידים בין שתי הנשים: בעוד שבפסיכואנליזה הרופא שותק והפציינט מדבר, ב"פרסונה" שתיקתה המתמשכת של וולגר הופכת אותה למעשה למטפלת של האחות הרחמנייה אלמה, שמוצאת את עצמה מספרת עוד ועוד סיפורים בניסיון להפר את השתיקה ולהכניס עניין לשהייה המשותפת של שתיהן על החוף. היפוך התפקידים הזה סייע לברגמן לטשטש את הגבול בין שתי הדמויות (בהנחה שהן אכן שתי דמויות ולא דמות אחת) וליצור סרט מטריד ואפקטיבי שחוגג את פניה האקספרסיביות והמלנכוליות של אולמן, שהיתה בת 28 בעת הצילומים.היפוך תפקידים ודממה מחשמלת. ליב אולמן ב"פרסונה": 

בדומה לאולמן, נשים אילמות בקולנוע משלבות בדרך כלל פנים יפהפיות עם אישיות מסתורית ופגיעה שמפילה גברים לרגליה. בבגינרס, קומדיה רומנטית שזיכתה את כריסטופר פלאמר במועמדות לאוסקר לשחקן משנה (פרס שאותו הוא ינסה לחטוף ממקס פון סידוב האילם), בסצינה המפגישה בין שני הגיבורים הם מגיעים למסיבת תחפושות שבה יואן מקגרגור מחופש לפרויד ומלאני לורן לא יכולה לדבר בגלל דלקת גרון. ההתאהבות נטולת המילים שלהם מצליחה להיות מרגשת ורומנטית יותר מרוב מערכות היחסים שנראו השנה על המסך הגדול.  

הו מלנכוליה וודי אלן היטיב לממש את הפוטנציאל של מערכת יחסים בין אילמת לשומע ב"מתוק ומרושע" מ-1999, שם שון פן מגלם נגן ג'ז שמתאהב בסמנתה מורטון, כובסת אילמת שאוהבת לחבוש כובעים יצירתיים ומנסה לגנוב את ליבו מאומה תורמן. בהתחשב בחיבה של חברי האקדמיה לדמויות אילמות לא מפתיע שהתפקיד זיכה את מורטון במועמדות לפרס שחקנית המשנה.

לעומת נשים שרמנטיות שמצפות על האילמות שלהן באמצעות כמויות בלתי נדלות של קסם אישי, גברים אילמים הם לרוב מלנכוליים יותר, ובאופן מעניין האילמות הגברית מקושרת בקולנוע לאלימות ואישיות בלתי יציבה. מהמפלצת נטולת המילים בסרטי פרנקשטיין ועד דמותו הבלתי הנשכחת של הצ'יף ב"קן הקוקיה" – הגבר האילם מייצג דמות שאינה מסוגלת לבטא את הטראומה ואת הכאב שלה. הבמאי הישראלי חיים בוזגלו עשה שימוש מעניין בדמות הגבר האילם בסרטו "נישואים פיקטיביים", שבו שלמה בראבא מגלם את אלדד, מורה ירושלמי שמתחזה לאילם ומצטרף לחבורה של פועלי בניין פלשתינאים. שפת הגוף ופרצופו מלא ההבעה של בראבא הפכו את הסרט לאחת היצירות המורכבות והמוערכות של שנות השמונים. 

אם לשפוט לפי המועמדויות הרבות של דמויות אילמות לפסלונים המוזהבים, סיכוייהם של בז'ו, דז'ארדן ופון סידוב לחזור הביתה עם פסלון גבוהים במיוחד. כפי ש"הארטיסט" היטיב לבטא, הוליווד נמצאת היום במשבר יצירתי עמוק שמאלץ אותה להסתכל על עברה עם מידה לא מבוטלת של געגוע ונוסטלגיה. ואין דבר שמבטא את הנוסטלגיה הזו טוב יותר משחקנים שמשתמשים בכל חלקי גופם כדי להעביר לצופים קשת של רגשות, מחשבות ותשוקות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ