לקרוא ולקנא: אושרי כהן נזכר באוסקר

הסיגריה מקולין פארל, הניסיונות לא לדרוך על מריל סטריפ והנשיקה שפנלופה לא נתנה לו. אושרי כהן משחזר את רגעי התהילה מהשטיח האדום

אושרי כהן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אושרי כהן

שעתיים. שעתיים שאני מנסה לסדר את העניבה. וזה לא שאני לא יודע לשים עניבה. האמת שהיא גם לא ממש חדשה – זו אותה אחת שנסעתי איתה לפסטיבל ברלין. לא הייתי קורא לזה אמונה טפלה, אבל מלח מים נגעתי בברזל (במלעיל) – העניבה הזאת כבר שיחקה אותה פעם אחת. כולם מנופפים לפמליה הישראלית בזמן שאנחנו מקבלים את הפתק האדום של הלימוזינה, ואז עולים עליה בנינוחות כאילו אבא אסף אותנו בלימו כזאת כל יום מהגן. במצבים כאלה, כשהכל קצת גדול ואסור להיות נבוך מדי או מתלהב מדי, יש משפט שתמיד מלווה אותי. אני מניח ששמעתי אותו מאיזה ראפר דרגה שלישית שהתכוון למשהו אחר לגמרי אבל לי זה מתאים: Act Like You Own It.

» אוסקר 2012 - כל המועמדויות והכתבות
» 
מי יזכה בפסלון? הימורים לקראת הטקס 
»
סיפורי סינדרלה של הרצים לפסלון
» רוצים פסלון? תהיו יפים ותשתקו
» נוסטלגיה באוסקר - געגועי להוליווד
» האוסקר בן 84, והוא לא מזדקן יפה

נסיעה קצרה בלימוזינה שחותכת את כל העיר - שנסגרה, באיזשהו מקום, גם לכבודנו - בתוכה שיחות על קולנוע וחיוכים מטופשים ובחוץ עשרות אלפי פרצופים בחוץ שמנסים לצלם את מי שבאוטו, בתקווה שזאת אנג’לינה. וזהו, הוא שם, השטיח האדום. אחרי שלוקחים לך את הפלאפון, שהיה ההזדמנות היחידה להנציח איזה רגע או שניים מבפנים, אתה מתחיל לצעוד במאה המטרים הכי מדוברים בעולם. אני מסדר את העניבה (בסוף הצלחתי), ונכנס עם יוסף סידר הבמאי, אשתו, רון לשם, המפיק משה אדרי, והיחצנית של הסרט בארצות הברית - נמוכה ומאופרת ממש, שכל תפקידה הערב יהיה לעבור צלם־צלם כתב־כתב ולספר לכולם מי אנחנו, בתקווה שמישהו יואיל בטובו לצלם גם אותנו בין מריל סטריפ לג’ורג’ קלוני. אני מאמץ לעצמי קצב הליכה שתואם את זה של מריל, שצועדת לפני. בכל זאת, עלול להיות לא נעים לדרוך על ששת המטרים שהם השמלה שלה - בגלל שאני ישראלי, זה עוד יהפוך לתקרית פוליטית. ואני שונא פוליטיקה. ואוהב את מריל.

פסלון ברקע, תקווה בעיניים. אושרי כהן ויוסף סידר באל.איי (צילום: AP)

שתיים וויסקי, אחת פנלופה קרוז

אני נבלע בסערה של פלאשים, אגו, קהל ויחצניות אגרסיביות. שלוש קומות של אולם ובר ענק בחוץ. עם כל הכבוד למר דפ, יש כרגע ג’וני אחר שאני ממש רוצה להתחבר איתו. שתי כוסות רצופות בלי קרח, ופתאום החליפה נוחה יותר, השמלות מגוחכות יותר, והכי חשוב – הניצחון בכיס!בדיחות על התעשייה, סקירה של כל הסרטים שלא הספקתי לראות השנה, שחקן זר – חוויאר בארדם – שלוקח את האוסקר לראשונה ומכניס אותי לחלומות על קריירה הוליוודית, ופנלופה אחת. אחח. פנלופה נבחרה להגיש את פרס הסרט הזר. כמה רומנטי: אני, היא, אותה במה, נשיקה. מעניין איזו לחי היא תבחר. אני מעדיף את ימין כי זה הפרופיל הטוב שלי. היא בטח תחשוב על זה לבד. האמריקאים יוצאים לפרסומות – זמן טוב להכריז על הסרט הזר. פנלופה עולה לבמה, ובמהירות הבזק, בלי אפילו בדיחת מגישים כתובה ולא מצחיקה אחת, אומרת: "הזייפנים!", באנגלית כמובן. משם הכל הידרדר. הרגשתי שפנלופה בגדה בי. שאני צריך עוד ג’וני. הטקס נגמר בערך חמש שניות לאחר מכן, לפחות בתחושה שלי. הפמליה הישראלית נעלמה לתוך המסיבה, אני המשכתי לעשן בצד. ביקשתי מקולין פארל שישחרר אחת מהקופסא שלו. הוא לא התקמצן. לרגע חשבתי אם לזיין לו את השכל על מי אני ומה אני וכל זה, אבל עייפות גדולה נפלה עלי. אין לי כוח להילחם על המקום שלי בתעשייה, אין לי כוח ללכת למסיבה שאני לא מכיר בה אף אחד, אין לי כוח להסביר לפנלופה שזה נגמר בינינו, ואין לי גם את הפתק האדום של הלימוזינה, או כוח להתחנן לטרמפ עם קולין.

להפנות את הלחי השניה. אושרי כהן ופנלופה קרוז (צילומים: מוטי קמחי, AP)

כהן ופיט, במשאית

עקפתי מהצד את מאה המטרים המדוברים בעולם, ויצאתי מדלת צדדית, כי משם בטח יהיה קל יותר לתפוס מונית. ביציאה אני נתקל בחבורת מעריצים שהתחכמו וחשבו שהכוכבים הגדולים ייצאו משם כדי להטעות את כולם, אבל בסוף קיבלו רק אותי. “אושרי כהן?”, אחד מהם צועק במבטא ישראלי, “יווו היינו בטוחים שבראד פיט ייצא מפה, אבל נשבע לך שאנחנו מעדיפים אותך אח שלנו, מספר אחת אתה!”. חייכתי חיוך גדול של “אני לא מאמין לזה, אבל תודה בכל מקרה”, והודעתי לו שלא זכינו. “עזוב, הם לא מבינים כלום!”. אני אוהב את איך שהוא רואה את הדברים, הבחורצ’יק הזה.תוך דקה וחצי הייתי על משאית שכתוב עליה “Number 1 Cleaning”, עם שני ישראלים שסיפרו לי איך בדיוק מנקים שטיחים בלי להתלכלך. הרגשתי בבית. הורדתי את העניבה שגזלה לי שעתיים מהחיים ושמתי אותה בכיס. אם היא לא היתה כל כך יקרה הייתי זורק אותה כליל. מי בכלל רוצה לימוזינה? מי צריך את פנלופה? אני יוצא לעיר במשאית, עם שני חברים חדשים, בדרך לזכות בלבה של אמריקאית אמיתית שתיתן לי את הלחי הימנית. 

אוסקר 2012 - לסיקור המלא

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ