בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפילהרמונית של לונדון והחרם על ישראל

מה גרם לתזמורת להשעות ארבעה מנגניה שצידדו בהחרמת קונצרט של הפילהרמונית הישראלית? ומדוע שוב התעוררה בהקשר הזה הטענה כי עמדה פרו-פלסטינית היא מסווה לאנטישמיות

38תגובות

תעלומת עשרת הימים בין 2 בספטמבר ל-13 בו הולכת וגדלה בלונדון, ומעיבה על התרבות המוסיקלית שם. היא התחילה בתגובה של מנהל התזמורת הפילהרמונית הלונדונית למכתב שעליו חתמו בסוף אוגוסט ארבעה מנגני התזמורת, מכתב מחאה שפורסם בעיתון "אינדיפנדנט". "ההשקפות שהביעו הארבעה מייצגות אך ורק אותם, ולא את הפילהרמונית", אמר המנהל, טימותי ווקר, בראיון ל"ג'רוזלם פוסט", מקפיד לבדל את התזמורת כגוף מהפרטים מתוכה - הנגנים, שציינו את מקום עבודתם ליד שמותיהם.

חלפו כעשרה ימים של שקט, ובסיומם באה הודעה ברוח אחרת לגמרי: השקפת עולמם של הנגנים היא אמנם עניינם הפרטי, הודיע ווקר במשותף עם יו"ר התזמורת מרטין הומאן, והתזמורת אינה מגבילה התבטאויות פרטיות, אבל זיהויים של החותמים עם הפילהרמונית היה לדידה קו אדום. "איננו רוצים לחסל את הקריירה של המוסיקאים המוכשרים, אבל עלינו לשלוח מסר תקיף ובהיר שלא נסבול התנהגות כזאת בעתיד", הודיעו השניים, מבשרים על עונש שנחשב לחמור ביותר בתולדות הנוף המוסיקלי בבריטניה: השעייה לתשעה חודשים - כמעט עונה שלמה - של הנגנים שפשעו.

מה קרה איפוא באותם עשרה ימים? מה הביא את רוב חברי התזמורת היוקרתית והטובה בבריטניה, קואופרטיב שבבעלות נגניו ובניהולם, לסלק משורותיהם ארבעה מחבריהם? איך הפכה תגובה שקולה וטבעית כמו הסתייגות של חברה מפרטים בתוכה לענישה חסרת תקדים, שמעוררת תמיהה חסרת תקדים גם היא בקרב הסצינה המוסיקלית הבריטית? האם עשרת הימים האלה הולידו לחץ על התזמורת להיפטר מהארבעה - ואם כן, על ידי מי? את מי מנסה הפילהרמונית הלונדונית לפייס על ידי שליחת "מסר בהיר ותקיף" לנגניה שלא יעזו לפעול כך בעתיד? אלה השאלות שנשאלות עתה בבריטניה: בעיתונות, בבלוגים, על גבי הקיר של אתר הפילהרמונית הלונדונית בפייסבוק, וגם בשיחות אישיות.

בין שתי פילהרמוניות

הצ'לנית סו סתרלי, הכנר טום אייזנר והכנריות ננסי אלאן ושרה סטריטפילד: אלה ארבעת חברי הפילהרמונית של לונדון שאיבדו את עבודתם בשבוע שעבר; והמכתב שהביא עליהם את השעייתם נכתב נגד קונצרט של פילהרמונית אחרת, התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הם היו חלק מ-21 חותמים על הקריאה שנשלחה למנהל פסטיבל "פרומס", רוג'ר רייט, ופורסמה ב"אינדיפנדנט" ב-30 באוגוסט. במכתב קראו החתומים לבטל את קונצרט הפילהרמונית הישראלית שהוזמנה לפסטיבל הפופולרי "פרומס" לקונצרט לציון 75 שנה לייסודה ו-50 שנה לעבודתו של המנצח זובין מהטה עמה.

השפעה מחומסקי

הקריאה באה כחלק מפעולות החרם התרבותי על ישראל, שהארבעה בולטים בהן במסגרת "הוועד הבריטי לאוניברסיטאות פלסטין" (BRICUP). הם כבר חתמו על מכתב דומה לפני חצי שנה, בקריאה להחרים כנס מוסיקלי בהשתתפות ישראלים רבים מטעם המרכז למוסיקה יהודית בלונדון. הפעם היה פסטיבל ה"פרומס" יעד פעולתם: "יש לכבד את תביעת הפלסטינים לחרם על ישראל כל עוד הכיבוש נמשך, ולהחיל אותו על קונצרט הפילהרמונית הישראלית", כלשון המכתב, הואיל ובין היתר התזמורת "מעורבת עמוקות בממשל הישראלי ובעלת קשרים עם צה"ל, ומשמשת מסך עשן תרבותי לפגיעה בזכויות אדם והפרת החוק הבינלאומי מצד ישראל".

הנהלת הפסטיבל דחתה את הקריאה, ובתגובה נאספו מפגינים נושאי שלטים מול אולם הקונצרטים, ומקצתם אף הסתננו פנימה והפריעו למהלך הקונצרט בקריאות ושירי מחאה - הפרעה שהובילה להפסקת השידור הישיר ברשת בי-בי-סי, לראשונה בתולדותיה. ארבעת המושעים לא נטלו חלק בהפגנה ובהפרעות; ומעניין, כפי שגם נשאל באחד הטוקבקים לכתבות הרבות שמתפרסמות בנושא, אם היו משעים אותם גם אילו השתייכו לצד השני של המפה הפוליטית, והיו מצטרפים למכתב בגנות החרם על ישראל. את תגובת הארבעה לא היה אפשר להשיג: הם אינם מדברים עם עיתונאים.

האישיות הבכירה בפעילות החרם המוסיקלי על ישראל בבריטניה, ובכיר החותמים על הקריאה לבטל את קונצרט הפילהרמונית הישראלית ב"פרומס", הוא המלחין האירי ריימונד דין, יליד 1953. דין כיהן בתפקידים ציבוריים משמעותיים בארצו, בהם באיגוד המלחינים האירי והאקדמיה לאמנויות, והיה בין המייסדים של "קמפיין הסולידריות אירלנד-פלסטין" (IPSC).

"בזמן מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, חייתי בפאריס, ועיניי נפקחו שם", מספר דין בשיחה טלפונית מביתו בדבלין על הולדת מעורבותו הפוליטית בבמזרח התיכון. "קראתי באותו זמן את ספריו של נועם חומסקי, ופגשתי פעילים למען עצמאות מזרח טימור. משם החלה הפעילות שלי".

למה נקראים המוסדות הציבוריים וקוני הכרטיסים הבריטים להחרים קונצרט של תזמורת?

"לא מדובר כאן בחרם על אמנות ולא בחרם על מוסיקאים, אלא בחרם על ייצוג", מסביר דין. "כל מוסיקאי ישראלי שיבוא לבריטניה, כולל לאירלנד, יתקבל על ידינו במאור פנים ובזרועות פתוחות - בתנאי שאינו מייצג את מדינת ישראל.

"קל מאוד להפוך את החרם לקריקטורה", ממשיך דין, "לזעוק נגד שרבוב פוליטיקה לאמנות, לטעון שמחרימים תרבות שאמורה לגשר בין בני אדם, שמחרימים מוסיקה שבכוחה להביא הרמוניה לעולם, שפוגעים בחופש הביטוי האמנותי. אבל זוהי החמצת העיקר, והוא החרמת מוסדות תרבות ישראלים שנוטלים חלק במדיניות הממשלה הישראלית.

לשון כפולה

אשר לפרשת ההשעייה, אומר דין: "איש לא יודע מה הביא את התזמורת להשעות את ארבעת הנגנים. יש לשער שזה נעשה בתגובה ללחץ שהופעל עליה".

מתברר שלא רק בישראל - גם בבריטניה מוסיקאים קלאסים הם נטולי כל מעמד והשפעה ציבורית, ומוחלשים.

"כן", אומר דין, "גם כאן דואגים להבהיר למוסיקאים שעדיף להם לסתום את הפה".

אין זה מפתיע שהשערורייה הזאת עוררה את עניינו של נורמן לברכט, מבקר המוסיקה הפופולרי והפרובוקטיבי שתפוקתו אדירה - הוא כותב ל"ג'ואיש כרוניקל", "וול סטריט ג'ורנל" ו"בלומברג", "איוונינג סטנדרד" ו"טלגרף"; הבלוג שלו "פריצת דיסק" (Slipped Disc) שופע מידע, ולזכותו ספרים רבים על מוסיקה שתורגמו ל-17 שפות.

הוא היה הראשון שדיווח על ההשעייה, ודיבר בלשון כפולה - הן נגדה, אם כי בהסתייגות ("זו תהיה טעות לתת לקוורטט התועה את האפשרות להפוך לקדושים מעונים: יש להשעות את ההשעייה"; וכן: "הדרישה לביטול אבסורדית כי משמעה הפרת חוזה והשארת לילה ריק ב'פרומס', מה שלא קרה כבר 30 שנה"), והן בעדה, באומרו ראשית שהנגנים מחפשים תשומת לב, וכן ש"לתזמורת לא היתה ברירה".

בטיעון זה חצה לברכט את הגבול הרגיש ביותר. "לתזמורת לא היתה ברירה אלא להגן על שמה", כתב בפרשנות ב"ג'ואיש כרוניקל" ביום חמישי שעבר, כי "יש לה תומכים יהודים רבים - ביניהם חבר ההנהלה הציבורית, סר ברנרד ריקס - שבוודאי היה להם מה לומר; והמנצח הראשי שלה, ולדימיר יורובסקי, גאה במורשת היהודית שלו".

כאן הפעיל לברכט את נשק יום הדין: הוא יצר את הזיקה הנודעת בין התנגדות לגיטימית למדיניות ישראל ולממשלתה לבין פעילות נגד יהודים, ורמז - כפי שרבים עושים בפה מלא, כולל בעיתונו - שהשקפה פרו-פלסטינית היא בהכרח הסוואה לאנטישמיות. העובדה שבין המוחים שקראו להחרים את הקונצרט, כולל בין ארבעת המושעים, יש יהודים לא העלתה או הורידה.

משל החרם

קיץ המחאה הישראלי הביא עמו קריאות לחרם מסוגים שונים - קריאות שהוכחו כיעילות. בעיקר החרם על מוצרי תנובה ונגד הקנייה ברשת שופרסל פעל את פעולתו, וקברניטי החברות האלה הגיבו מיד בהורדת מחירים או בהגדלת נפח המוצרים. עצם התגובה המזועזעת של התאגידים מחרם הלקוחות שלהם הוכיח כמה כוח יש לקהל מאוחד.

הדיונים בחרם ובהשלכותיו היו רבים ומגוונים, אבל נעדר מהם לגמרי היבט אחד: השאלה בדבר חוקיותו ומוסריותו. לכולם ברור שהדרך היחידה לכפות על ממסד עושק להרפות מלפיתתו היא חרם - פעולה קולקטיבית, לא אלימה, שיש לה הצדקה בהיותה כנה ונובעת ממחאה נגד עוול.

רק שני חרמות אסורים: על מוצרי ההתנחלויות בשטחים הכבושים - האיסור כידוע אפילו עוגן בחוק מיוחד - ועל מוסדות תרבות ואקדמיה ישראליים שמייצגים את המדינה. חרמות אלה נתפשים בקרב הציבור כבגידה, ואף כאנטישמיות. עתה מתברר שהתפישה הזאת מגיעה עד בריטניה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו