בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסיקה אי אפשר לדחוף כמו קריירה

רגע לפני שיחלוש בשנה הקרובה על תוכנית מוסיקלית באולם הניו-יורקי היוקרתי. מסביר אנדרש שיף בראיון בירושלים הוא מה רע במלה "קריירה"

10תגובות

"קרנגי הול" - עצם שמו של אולם הקונצרטים הנודע של ניו יורק מעורר מיד תחושה של קסם. בתוך גן עדן המוסיקלי הניו-יורקי קרנגי הול מתנשא כאחת הפסגות, ומי שאוהב מוסיקה יכול להסתפק רק במה שמועלה על בימותיו במשך השנה, כל כך מגוון ומשובח המבחר.

כל שנה, בין היתר, עולה במקום סדרת "פרספקטיבות", המתמקדת באמן או אמנית אחת, מצמרת המבצעים בעולם כיום. הסדרה מעניקה "קארט בלאנש" לאמן; אפשרות לבטא במשך שנה תמימה, ב-11 מפגשים, את כל מה שמעניין אותו בכל האמצעים שיבחר.

השנה נבחר אנדרש שיף, הפסנתרן ההונגרי, למשימה היוקרתית. מהחודש הבא הוא יופיע בקרנגי, מנגן ברטוק עם תזמורת ובלעדיה; מסביר ומנגן וריאציות וסונטות של בטהובן; מציג רביעיית מוסיקאים הונגרית המנגנת מוסיקת-עם בכלים אותנטיים; משתף פעולה עם תיאטרון הבובות של זלצבורג במוסיקה לילדים של דביסי; ומוסיף הרבה באך וגם שומאן.

בני מזל, הניו-יורקים האלה, שמזדמן להם לפגוש באמן רב-גוני כל כך, פסנתרן וירטואוז ואינטלקטואל. אבל הם אינם היחידים: גם הקהל בישראל זוכה כמעט כל שנה במתנה הזאת ששמה אנדרש שיף, ברסיטלים ובנגינה עם תזמורת. כך היה גם החודש, כשהוא בא לירושלים לנגן בפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בהנהלת אלנה בשקירובה. ונגינתו המיוחדת כל כך, שהיא לעולם עדינה ושופעת רגש, היתה שיא בפסטיבל הזה.

בבית הקפה של בניין ימק"א, שבאחד מאולמיו מתקיים הפסטיבל במשך כל ספטמבר, אחרי אחת החזרות, מביט שיף על סביבותיו, ועיניו אורות מהיופי הארכיטקטוני - הנוצרי-יהודי-ערבי, כפי שהוא מגדיר את הסגנון.

בקרנגי הול הוא הופיע בצעירותו פעם אחת, אבל זה היה בעולם אחר, בזמן אחר: דרכו לסדרה הנוכחית שם, שמסמלת את מעמדו כאחד המוסיקאים החשובים בעולם היום, לא היתה סלולה.

פצע שנחרת בזיכרון

אנדרש שיף, יליד 1953, הוא כיום בריטי שחי בפירנצה, איטליה - לא בהונגריה מולדתו. "לא חזרתי להתגורר בהונגריה מאז שעזבתי אותה ב-1979. רק אחרי שמונה שנות גלות חזרתי בפעם הראשונה לביקור", הוא מספר.

בתקופה האחרונה אף לא בא לנגן שם. "היום מה ששולט בהונגריה אלה התפישות של הימין הקיצוני, והגזענות פורחת בכל עבר", הוא אומר. "התבטאתי בעניין זה, והתגובה בהונגריה היתה חריפה מאוד. אמרו שחבל שהתקופה שבה הוציאו להורג אנשים כמוני חלפה והבטיחו שיקצצו את שתי ידי אם אעז לחזור. אני לא רוצה לקחת סיכון".

בתחילת השנה שלח שיף מכתב למערכת "ואשינגטון פוסט" ובו הוא מטיל ספק במוסריות ההחלטה להטיל על הונגריה את נשיאות איחוד אירופה: "החדשות האחרונות מדאיגות", כתב. "הסובלנות מידרדרת בהונגריה, ותופעות קשות עולות - כמו גזענות, אפליית בני הרומה (צוענים), אנטישמיות ושוביניזם, שנאת זרים ולאומנות... האיחוד האירופי חייב להשגיח על הונגריה".

במולדתו נחשב מכתב זה לבגידה; ופרסומים נוספים של שיף, בהם מחאה משותפת עם אינטלקטואלים הונגרים נגד האנטישמיות וההומופוביה בהונגריה וקריאה לחופש הביטוי והאמנות, הפכו אותו לאישיות לא רצויה במולדתו.

"בילדותי אני זוכר רק מקרה אחד של אנטישמיות", מספר שיף. "המשפחה שלנו היתה יהודית חילונית, והיהדות לא היתה כלל דבר מודע: אף על פי שסבי וסבתי היו יהודים דתיים מאוד, והורי ניצולי מחנות, לא הודגשה היהדות במשפחה. אולי דווקא בגלל ההיסטוריה הזאת היתה בבית ריאקציה נגד הדתיות.

"הסיפור לא מקורי במיוחד, זה קרה לרבים: הייתי בן יחיד, ובגיל 5, כששיחקתי כדורגל עם חברי, הם סילקו אותי ואסרו עלי לשחק אתם - הרגת את אדוננו, הם אמרו. לא הבנתי, בכיתי, וכשחזרתי הביתה סבתא שלי הסבירה לי לראשונה את המצב. מאז שבתי לשחק אתם, אבל הפצע הראשון הזה היה משמעותי ונחרת בזיכרוני. וניקרה בי השאלה מהיכן שאבו הילדים את הידע ואת הדרך להתנהג. הרי הם שמעו כל זאת בבית".

על ילדותו מספר עוד שיף: "אבי היה גינקולוג ומוסיקאי חובב ואמי פסנתרנית. היא רצתה להיות מורה לפסנתר ולא להופיע, כי היה לה פחד במה, אבל אז באה המלחמה ואתה ההגליה למחנות ההשמדה. היא לא ניגנה מאז, אבל היה פסנתר בבית וזה נתן לי השראה.

"כשהייתי בן 6 אבי מת. אמי עודדה אותי לנגן, אבל מעולם לא לחצה. לכן היתה לי ילדות נורמלית, לא הייתי ילד פלא שמכריחים אותו לנגן לפני קהל. ניגנתי חצי שעה או שעה ביום, למדתי שפות, אמי לקחה אותי לקונצרטים. רק בגיל 11-12 הבנתי פתאום שזה מה שאני רוצה לעשות".

השעה ביום נהפכה לשעות רבות, שיף השקיע יותר בלימוד המוסיקה והתקבל לאקדמיית פרנץ ליסט המהוללת בבודפשט.

בהונגריה, כמו בכל מזרח אירופה שנשלטה על ידי רוסיה הסובייטית, חיי המוסיקה היו מפותחים - וזולים. "זו היתה דיקטטורה קומוניסטית, והיא עודדה תרבות", אומר שיף. "התזמורות ההונגריות היו אמנם גרועות מאוד: מוזר, כי הונגריה הוציאה את גדולי המנצחים בעולם - פרנץ פריצ'אי, גאורג שולטי, פריץ ריינר - שכולם עזבו אותה, אגב.

"התזמורות המערביות מעולם לא באו לנגן אצלנו, אפילו לא הפילהרמונית של וינה שהיתה כמטחווי זריקת אבן מאתנו: לא היה אפשר לשלם להם כי לא היה כסף. לעומת זאת זכינו לשמוע כמה אמנים גדולים, בעיקר הונגרים כמו הפסנתרנית הנהדרת אנני פישר, ואת האמנים הסובייטים החשובים כמו אמיל גיללס ומסטיסלב רוסטרופוביץ. אבל לעולם לא מהמערב.

"חיי המוסיקה היו מאורגנים כמו שדיקטטורה יכולה לארגן. הכל היה ריכוזי: הכרטיסים מסובסדים, ואולם הקונצרטים היה בבניין האקדמיה עצמו - כשהמושבים הטובים ביותר נשמרו לסטודנטים. היום אני תמיד נדהם להיווכח שסטודנטים לא באים לקונצרטים, ולא בגלל בעיה כלכלית, כי הם יכולים להיכנס חינם. אבל אנחנו בזמננו היינו מאוד נלהבים. החברות בין הסטודנטים היתה אמיצה והעניין משותף, ורבים מהם נשארו חברי עד היום. התרבות הזאת נהפכה לחלק ממחזור הדם שלי".

אולמות נידחים

כבר בהיותו בן 25 היה שיף לפסנתרן הגדול של הונגריה ולסמל מוסיקלי של ארץ זו. בין הפריבילגיות הרבות שזכה להן היתה האפשרות לסייר במסעות קונצרטים במערב: אמנם מוגבלים, ובהשגחה ושמירה, אבל בכל ארצות אירופה. ואז, ב-1979, הוא הכה בתדהמה את ארצו. באחד מסיוריו לא חזר למלון. הוא ערק.

למה ואיך ערקת?

"תיכננתי זאת בקפדנות, וכשהייתי בסיור קונצרטים בארצות הברית עשיתי את הצעד. הייתי מפורסם בהונגריה והיו לי חיים מאוד נוחים, אבל רציתי להיות חופשי, להתפתח כבן אנוש. ולא בגלל חיפוש אחרי המלה המכוערת הזאת, ‘קריירה', אלא כדי לפרוח. ואני לא היחיד - עד היום, אף על פי שאין כבר מסך ברזל, מוסיקאים בורחים מהונגריה: לאו דווקא כי זו פרובינציה מרוחקת, אלא בגלל האווירה - אווירה של כעס וקנאה ורצון לחבל בך, במקום להשתתף בהצלחתך".

למה בחרת בניו יורק?

"הכרתי את אנגליה ואהבתי אותה אז, אבל אמריקה משכה אותי באמת. בכל ארצות מזרח אירופה אמריקה היתה מין משאת נפש, מקום קסום: ניו יורק ארץ האגדות, הוליווד והסרטים שראינו - כמובן, לא היה לזה קשר למציאות. אבל די מהר נוכחתי שלא הייתי מאושר שם; וגם היום, כשאני מכיר כל כך טוב את הקסם של ניו יורק, לא הייתי חי בה, בהמולה, בלי שקט שנחוץ כל כך למוסיקאי - כי הלא המוסיקה נובעת מתוך השקט.

"החוויה המכוננת של העריקה היתה נטישת חיים בטוחים-כביכול ומוסדרים וההכרח להתחיל מאפס. ההבנה מתוך התנסות שאני מסוגל לשרוד היתה חשובה לי.

"והשינוי היה דרסטי: בהונגריה הייתי הסולן הראשי של התזמורת של בודפשט וקיבלתי אפילו משכורת בשביל זה, המון כסף לנגינת 20 קונצרטים בשנה בסך הכל. אמנם רבים מהקונצרטים היו בתנאים איומים, במקומות מרוחקים, עם פסנתרים בלי רגליים ולפעמים בלי קלידים; אבל זה נתן לי ניסיון עצום - וכשלא ניגנתי בתזמורת הייתי חופשי לנגן במקומות אחרים".

ואז ערקת.

"כן, והזעזוע היה עצום. כי לפי האגדות אתה אמור לבוא לניו יורק, לנגן בקרנגי הול, וזהו - דרכך תהיה תמיד סלולה. ודווקא יצא לי לנגן בקרנגי הול בסיורים מהונגריה; אבל לא, לא חזרתי לשם ואפילו לא קרוב לשם.

"בשנים הראשונות, אף על פי שהיה לי סוכן - קולומביה ארטיסטס - נשלחתי למקומות רחוקים ונידחים. ומצאתי את עצמי שוב, גם באמריקה, מנגן במקומות בלתי אפשריים, באולמות כדורסל, על פסנתרים לא ראויים. הסוכנות שילבה אותי בעיקר בקונצרטים של חברת הקונצרטים הקהילתיים, ואלה המקומות שאליהם נאלצתי לנדוד.

"ואחרי זמן רב, כשהעזתי סוף-סוף לבוא ולבקש את השכר, אמרו לי, שכר? מה פתאום? השתמשנו בשכר שלך לצורך הקידום והשיווק שלך. ‘קידום ושיווק'! בהונגריה לא היה דבר כזה.

"ולמרות הכל יש לי סיפוק גדול שלא עשיתי קיצורי דרך, שהייתי חייב לעבור בעצמי את כל המדורים האלה, שזה לא בא לי בקלות. דבר לא בא לי בקלות, מעולם - וזה הכי טוב".

התייחסת קודם לכן בסלידה למלה "קריירה".

"כן, זו ממש מחלה כבר, ה'קרייריטיס', וצעירים נגועים בה. חושבים שיש דבר כזה, ‘לעשות קריירה'; אבל זו טעות: ‘קריירה' היא משהו שדוחפים, ומוסיקה אי אפשר לדחוף. מוסיקה היא לא מקצוע, משהו שאפשר לקדם אותו. היא זכות וכבוד, פריבילגיה. אדם חייב קודם כל להשתוקק אליה כדי לעסוק בה. נכון שלכל דבר שבו עוסקים בחיים עדיף להשתוקק ולעשות אותו מתוך מסירות מוחלטת, אבל מוסיקה במיוחד. וכשבאמת אוהבים מוסיקה ומקדישים לה את כל החיים, אין גבול למה שאפשר להשיג.

"היום נדמה שהמגאפון רם מדי, ושהזמן דוחק מדי לצעירים, ושנשכחה החשיבות של התפתחות אטית, הדרגתית, של התהליכים השקטים שכישרון צעיר צריך לעבור. אני יכול לתת שוב את עצמי כדוגמה, את התהליך ההדרגתי שעברתי, מהבית שבו לא דחפו אותי, דרך תזמורות קטנות וגרועות ועד לתזמורות הגדולות. היום אפשר להבחין איך צעירים מוכשרים בני 16 כבר חושבים שכל תזמורת צריכה לצלצל כמו הפילהרמונית של ברלין; זה מהר מדי, מוקדם מדי. אני מאמין בחשיבה לטווח ארוך - וראינו כבר מה קרה לכוכבים גדולים שזרחו פתאום, באיזו מהירות הם נשכחו".

מדוע אתה סבור שהמוסיקה באה משקט?

"כן, השקט הוא מה שקיים לפני שהצליל הראשון נשמע. ממנו הצליל נובע. ולפני שאני מתחיל לנגן, זה הרגע שבו אני מתרכז בצליל הראשון שלי, שאם לא אבין אותו בדיוק, ואת המשמעות שלו בהקשר של היצירה כולה, לא אוכל לעשות דבר. חוץ מזה, המוסיקה מלאה ברגעי שקט והפסקות - המלחינים שילבו שקט ביצירות שלהם בדיוק כמו הציירים הגדולים, שהשאירו בציורים שלהם מקום לנשום".

באך על הבוקר

מאז ימיו בשנות ה-80 כפסנתרן בתוכנית הקהילתית באמריקה אכן העפיל שיף לפסגה: כדבריו, אם אוהבים מוסיקה ומשתוקקים לה ומתמסרים לה לגמרי, אפשר להשיג הכל. אבל נחוצים גם כישרון ואישיות מיוחדת - ולשיף יש שניהם. ההומור שלו והצניעות שלו כובשים, האינטלקטואליות שלו חובקת תרבויות, שפות, היסטוריה ופילוסופיה; והמוסיקליות והפסנתרנות - הן ניכרות מנגינת אותו צליל ראשון החשוב לו כל כך. קשה להצביע על במה מרכזית בעולם שעליה לא ניגן ועל מוסיקאי צמרת שעמו לא שיתף פעולה.

ברטוק, בן ארצו, הוא מופת לשיף: "הוא סמל של לאומיות טובה, ובזכותו ובזכות ההומניות שלו אני גאה להיות הונגרי", אמר לקראת סדרת "פרספקטיבות" הקרבה. המלחינים הרומנטיים, שוברט ושומאן, מנוגנים נפלא על ידיו, וכך גם בטהובן; באינטרנט אפשר למצוא סדרה רדיופונית ארוכה, יקרת ערך, שבה הוא מרצה על כל הסונטות של מלחין זה.

אבל ברפרטואר של שיף באך בולט במיוחד. הוא מנגן את באך ברכות, בלגאטו שירתי זורם מצליל לצליל. מחשבתו המפותחת אינה מחבלת בגישה הרגשית שלו לבאך - גישה שונה מאחרות, מודרניות, שמבליטות את המוטוריות והסטרוקטוראליות במוסיקה האינסופית הזאת.

הסברת איך הצליל הראשון קובע הכל. האם אינך יודע איך תישמע היצירה עד שאותו הצליל מצטלצל? האם הנגינה היא עד כדי כך ספונטנית?

"כן, לכאורה זה נכון, נגינת מוסיקה חייבת להיות ספונטנית, והיצירה כשמאזינים לה צריכה להישמע כאלתור, כנגינה ראשונה וראשונית שלה - וזה קשה, נחוצה הקשבה. נכון שיש מרכיבים בפרטיטורה שאינם נשמעים לעולם זהים בשני ביצועים שונים, כמו מהירות, או פיסוק.

"מצד שני, יש טקסט ליצירות, כזה שאנחנו חייבים לציית לו ולכבד אותו. כמו הטקסט המדובר בתיאטרון; וכמו בתיאטרון, שבו במאים אינם נרתעים משינוי מהותי בטקסט של המחזות, מדילוג על קטעים שלמים, משינוי סדר, מהוספה - אני נוכח בזאת יותר ויותר - כך זה קורה גם במוסיקה. חותכים למשל סצינות מ'נישואי פיגארו' של מוצרט, בתואנה שהיא ‘ארוכה מדי'. מה ארוך ב'נישואי פיגארו'? לטעמי, אם כבר, היא קצרה מדי.

"ולא רק התווים כשלעצמם נחשבים לטקסט: אם בטהובן כותב דגש פתאומי, למשל, אני לא מוצא שיש לי זכות לא לכבד זאת. או סימן שמורה לחזור על קטע מסוים: בפרק הראשון של הסימפוניה ‘ארואיקה' הרבה מנצחים מתעלמים מההנחיה לחזור על כל החלק הראשון ופשוט לא עושים זאת. אצל בטהובן ההנחיה לחזור אינה אוטומטית, לא מובנת מאליו כמו אצל קודמיו, ולכן כשהוא מבקש זאת סימן שלזה בדיוק הוא התכוון. אם זה לא מוצא חן בעיניך, אני אומר למבצעים, נגן משהו אחר, או כתוב סימפוניה משלך. נגינת יצירה היא פרשנות, וכפרשן אתה פועל במידה רבה של חופשיות בתוך מסגרת - אבל המסגרת שם, היא קיימת".

ומה אתה אוהב לנגן יותר מכל?

התשובה של שיף נורית מפיו מיד, בלי לחשוב: "באך! ולאחרונה, כמעט כמוהו, גם בטהובן. כשהייתי צעיר העדפתי את שוברט ומוצרט, ועכשיו, בבגרותי - פתאום בטהובן. זה גילוי מאוחר - ולא מקורי במיוחד, אני יודע. אבל למרות בטהובן, את היום שלי, כל יום, אני מתחיל בנגינת באך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו