בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסף והסגנונות

התנועה הווירטואוזית בין עולמות מוסיקליים שונים מאפיינת את המלחין יוסף ברדנשווילי, שעלה מגיאורגיה ב-1995 בחוסר כל. אמרו לו שייכשל כאן, אבל יצירותיו מושמעות בקונצרטים ובאופרה, בתיאטרון ובקולנוע. שיחה על הקסם של האקלקטיות, על צליל האוטובוס ועל הפחד מבנאליות

2תגובות

בסוף שנות ה-90 החלה דמות חדשה לפקוד את הנוף המוסיקלי המקומי, והיא נראתה בעיקר בקונצרטים שבהם הושמעו יצירות של מלחינים עכשוויים וישראלים. היה זה גבר אלגנטי בסוף העשור החמישי לחייו, שופע קסם, שעיניו נצצו בסקרנות. באותה תקופה באו לישראל מוסיקאים רבים מברית המועצות והיה ברור, אף מבלי להכירו, שהוא אחד מהם: אחרי היציאה מאולם הקונצרטים אפשר היה לראות אותו משוחח ברוסית עם ידידיו המלחינים, שנהנו מההומור שלו ומדרכו הישירה להתרועע. בהפסקות הקונצרטים, לעומת זאת, וגם קצת לפני התחלת הקונצרט ובתומו, הוא נראה בחברת המלחינים והמבצעים הישראלים: מברך בעברית בסיסית על הביצוע או היצירה, לוחץ יד, מציג את עצמו או את ידידיו לפני אנשי המוסיקה המקומיים.

מהר מאוד יצא שמעו של המלחין החדש וכולם ביקשו את חברתו הנעימה - שהתבררה בהמשך כמעמיקה הרבה מעבר לחיוכים, ברכות ולחיצות ידיים. היה זה יוסף ברדנשווילי מטביליסי: עולה חדש מגיאורגיה, מלחין, צייר ואינטלקטואל, יוצר מפורסם במולדתו ובעל מעמד ציבורי גבוה שם.

לפני שש שנים וחצי, בכתבה של דליה קרפל במוסף "הארץ", גילה ברדנשווילי - שבא ב-1995 לישראל בחוסר כל כמעט - איך הצליח להיכנס לקונצרטים למרות עוניו: מצויד בחליפתו רבת הטעם, מהרכוש המועט שהצליח להביא ממולדתו, ובאישיותו המרשימה, הוא התייצב בקופות האולם ובמלים הספורות שידע בעברית ביקש את הכרטיס שנשמר ל"יוסף ברדנשווילי, קומפוזיטור". האחראים על הכרטיסים נבוכו על שהכרטיס לא נמצא ונתנו לו כרטיס חלופי לקונצרט; וכשהחשד החל סוף-סוף להתעורר, כבר לא היה בו טעם: ברדנשווילי אכן נהפך לחלק מהקהילה המוסיקלית הישראלית.

פרס ראש הממשלה למלחינים שבו זכה זה עתה - השני במספר אחרי הפרס הקודם (2000) - שמצטרף לפרסי אקו"ם כמלחין השנה (1998) ועל מפעל חיים (2002), ולפרס מרגלית על הלחנת "הדיבוק" בתיאטרון הבימה (1999), וכן יצירותיו שהועלו כאן בקונצרטים, באופרה, בתיאטרון ובקולנוע - מעידים על התערותו במרחב.

האור חשוב במוסיקה

הכריזמה, הנעימות, ההומור, הסקרנות האינסופית וההכרח לשרוד כמהגר בחברה שבזה לזר ונרתעת ממנו - באלה אין די להסביר את הצלחתו של ברדנשווילי בביתו החדש, בישראל. ההסבר העיקרי לכניסתו למרכז הסצינה המוסיקלית כאן טמון - גם לדעתו - במוסיקה שלו ובסגנונו. הסגנון הזה, לפי הגדרתו, הוא לא-סגנון. הוא מזוודה שאותה הביא עמו ויש בה הכל: ממזרח וממערב, מהרציני והקל, מהחדשני והנוסטלגי. לכן תוכנה מתאים לכל מקום ולכל זמן.

"הגעתי לקומפוזיציה דרך ג'ז וציור, ואני כותב בכל השפות הסגנוניות - מג'ז ורוק ועד קלאסי", הוא אומר. "אני מדבר לבאך ומוצרט כמו בן המדבר לאבותיו, ובו בזמן תמיד אפשר לשמוע במוסיקה שלי הדים מתזמורות כלי הנשיפה שניגנו בילדותי ואלסים ושירי לכת בכניסה לגנים הציבוריים בעיר הולדתי. זו היתה עיר נמל ושמה באטומי - לא סתם אני מתגורר עכשיו בעיר ששמה והטופוגרפיה שלה דומים: בת ים. ביצירות שלי, במוסיקה ובציור, יש קו אופקי שמזכיר את הים והדברים מתרחשים מעליו ומתחתיו, בכמה רבדים. וחשוב לי האור במוסיקה, אור שנוצר באמצעות צבעי התזמורת והטמפו.

"אני מלחין אקלקטי, והיום אקלקטיות היא השפה", מוסיף ברדנשווילי, ומסביר כי הוא מתכוון לסגנון לקטני המערב ומכיל בתוכו עולמות רבים: "כשמשלבים סגנונות שונים מגלים מנגינות חדשות לגמרי, וביצירה מוסיקלית אחת אפשר למצוא את כל תולדות המוסיקה. לפני 100 שנה, כשמאהלר עשה זאת, נתפש הסגנון הזה כ'מלוכלך', ‘שגוי', ‘לא אסתטי'".

ברדנשווילי מתאר את טביליסי, העיר שבה התבגר וקבע את מושבו, כצומת של תרבויות: "זו היתה תרבות אורבנית שכללה רוסים וצוענים, ארמנים וכורדים, אזרים וטטארים וטורקים ויהודים. כל אחת מהקבוצות האתניות

הביאה עמה את המוסיקה שלה. אני למדתי מוסיקה קלאסית אירופית באקדמיה אבל גם מוסיקה של מלחינים גיאורגיים, שמעתי אופרות איטלקיות ואופרות גיאורגיות לאומיות - וגם מוסיקה פרסית וטורקית, ומוסיקה כנסייתית ביזנטינית, והשפעות צועניות על מוסיקה רוסית. זה היה החינוך המוסיקלי שלי - באולמות הקונצרטים והאופרה, בחתונות ובקרקסים ובקולנוע, ולבסוף במוסיקה היהודית בבית הכנסת. אני תוצר מוסיקלי של כל זה, וזו הסיבה שאני לא נעול, שאין לי תסביכים ואידיאולוגיה של סגנון אחד. מהי השפה שלי? כל השפות הן השפה שלי".

אנחנו מקשיבים ליצירה של ברדנשווילי, קונצ'רטו שלו לפסנתר, עם הסולן אלכסנדר קורסנטייה, והוא מפרט: "ההתחלה מייצגת את מה שאני אומר: יש בזה שוסטקוביץ - המורה שלי לקומפוזיציה היה תלמיד של שוסטקוביץ; ויש שופן - נוקטורן בדו דיאז מינור; והנה שיר צרפתי. אני לוקח מתוך זה את מה שאני רוצה ומוכר לך את כל תולדות המוסיקה - וזה לא קל".

מבט אל שולחן הכתיבה של ברדנשווילי תורם גם הוא להבנת הגישה הלקטנית: "מה נמצא אצלי בעבודה על השולחן? תולדות התיאטרון המודרני, א"ב יהושע ברוסית, יצירות אחרונות של סטרווינסקי שאני משתגע עליו - תהילים, אברהם ויצחק, רקוויאם, קינות ירמיהו". הוא ממשיך לבדוק את המבחר המסחרר: "זאת האופרה שלי - שאני חוזר אליה וצריך לתקן אותה, אבל לא מספיק; וזה ספר ענק על דרכי הפקה חדשות של צליל (מולטיפוניקס), ספר תיזמור של יורי פורטונטוב, המורה הכי טוב לתיזמור.

"כאן יש תרגומים לגיאורגית של השירה היהודית מימי הביניים: אבן גבירול, אבן עזרא - חבר טוב שלי תירגם וזה עוזר לי בהבנת השירה הזאת, שאותה אני קורא כדי לשפר את העברית. וכאן - סוגיות במוסיקה מודרנית ברוסית, ותיווי גרפי".

ברקע ממשיך הקונצ'רטו שלו להתנגן, ומגיע לפרק השני: "האופק שלי היה תמיד פתוח יותר, אולי בגלל התיאטרון. בכל הצגה יש עולם אחר: יש לך את שייקספיר, ואחר כך בבת אחת יוון העתיקה, והמלחינים חייבים להיות גמישים, להתאים את המוסיקה לבמאי. אם הייתי מכניס ליצירה את האוטובוס הזה עכשיו, לדוגמה" - רעם של מנוע אוטובוס שב ופולש לחדר העבודה שלו, שפונה לכביש הומה - "זה היה בדיוק בסגנון של מאהלר, שכתב בסימפוניות שלו מוסיקה בהשראת מה ששמע בסביבתו: משירי יהודים ועד תרועות החצוצרות במחנות הצבא בזמן החלפת משמרות. אבל הקהל תמיד רצה אסתטיקה, לא לשמוע באולם הקונצרטים את מה שיש לו ברחוב".

הקונצ'רטו מגיע לסופו עם נגינת כינור, צ'מבלו ופסנתר: "כל כלי מנגן את המנגינה שלו, ואחר כך את המנגינה של השני, מנגינה הכי נמוכה, בכי של צוענים", מתאר ברדנשווילי את המוסיקה הגוועת, "והנה זה נגמר. שאלו אותי: ‘איך יכולת לחתוך פה?' ואני אמרתי: ‘כי זה חלום, והחלום לא היה יכול להימשך יותר'".

בזכות חנוך לוין

באטומי, המקום שבו נולד ברדנשווילי ב-1948, היתה עיר נמל שלווה על שפת הים השחור. הוא בן למשפחה אינטלקטואלית: אם אקדמאית ואב צייר וחובב מוסיקה - כולל ג'ז, שלו האזינו ברדיו בלילה, בגניבה, נגד החוק. בן 12 הוא התחיל ללמוד חצוצרה ולהלחין יצירות לפסנתר וחצוצרה, ומוריו המליצו למשפחתו לשלוח אותו לאקדמיה למוסיקה בטביליסי. ההורים לקחו הלוואה לשם כך ואחרי הלימודים הגבוהים באקדמיה, שאותם גמר כדוקטור בקומפוזיציה, הוא חזר לעירו.

ברדנשווילי כיהן כמנהל האקדמיה בבאטומי, ואחר כך כמלחין הבית של תיאטרון רוסטאוולי היוקרתי בטביליסי. ושתי נקודות מפנה בחייו המקצועיים, בגיאורגיה ובישראל, היו קשורות לתיאטרון - וגם לדמות אחת, רוברטו סטורואה, גדול הבמאים של גיאורגיה. "פריצת הדרך שלי שם היתה כשסטורואה לקח אותי להלחין הצגה שלו. ואז התחילו הטלפונים: בגיאורגיה כולם מתקשרים ומתעניינים ומזמינים יצירות אחרי הצלחה גדולה. בישראל זה לא נהוג: כאן אתה צריך לרוץ עם כתבה שעשו עליך, לומר ‘תראו, זה אני, קחו אותי!' עד היום אני לא מצליח להיות כזה.

"למזלי, 20 שנה אחרי העבודה עם סטורואה, כשרק באתי לישראל, החליטו להביא אותו הנה כדי לביים את ‘פעורי פה' של חנוך לוין. ולמי טילפנו? אלי, כי אני גרוזיני ועבדתי אתו - וכך הגיעה פריצת הדרך הנוספת בזכות סטורואה. בזכות ההצגה הזאת התחילו להכיר אותי".

ב-1991, אחרי נפילת האימפריה הסובייטית והכרזת העצמאות של גיאורגיה, היה ברדנשווילי חדור התלהבות לשנות ולתרום לתרבות של החברה שלו. "לא היה אז חשמל, בקושי היו מים, לא היה כסף והיתה מלחמה", הוא מספר. כחלק מפעילותו הציבורית התמנה לסגן שר התרבות בממשלת המחוז של עירו. לא חלף זמן רב עד שהחליט לנטוש את גיאורגיה ולעלות לישראל.

תחילת דרכו של ברדנשווילי בישראל כבר סופרה: לפרנסתו הוא התחיל לעבוד בחנות מכולת ברחוב שינקין בתל אביב, והשמועות על המלחין האינטלקטואל מהמכולת בשינקין עשו כנפיים ואנשים החלו לעלות אליו לרגל. כך גם שמעה עליו אורית פוגל, מנהלת תזמורת סימפונט רעננה, שהזמינה ממנו יצירה: "ילדי אלוהים", עם הסולן דוד ד'אור - שבה טקסטים מהתנ"ך ומסידור התפילה, מהברית החדשה והקוראן, ממסורת השירה הארמנית (ביצירה משתתפת מקהלת נזירים ארמנים) ומשירת יהודי ספרד מימי הביניים.

גדולים בגיאורגיה

הצלחת היצירה הביאה את פוגל למנותו למלחין הבית של התזמורת: "היא אמרה לי, ‘אנשים באים בפעם השנייה והשלישית לשמוע את היצירה שלך'", מספר ברדנשווילי. וההזמנות המשיכו להגיע: "כשבאתי נתקלתי בפסימיות מוחלטת מצד כל מי שפגשתי", הוא ממשיך, "כל המלחינים שבאו הנה מברית המועצות אמרו לי, ‘אין כאן תיאטרון, אין תרבות, לא מבצעים מוסיקה שלנו'. אבל לאט לאט פגשתי אנשים - מלחינים כמו ארי בן שבתאי, רון וידברג, צבי אבני, מנחם צור, דן יוהס שהזמין יצירה לאנסמבל המאה ה-21, אנשי ‘מוסיקה נובה', איתן שטיינברג ואתי בן זקן, בטי אוליברו.

"והיו גם במאי תיאטרון שהתחלתי לעבוד אתם - חנן שניר, מיקי גורביץ, יוסי יזרעאלי, אודי בן משה, דני ארליך - שעכשיו אני כותב אופרה בבימויו על פי מחברות עמנואל הרוסי; ובמאי קולנוע: עמוס גיתאי, דובר קוסאשווילי".

הופעתו של ברדנשווילי בנוף המוסיקלי הישראלי היתה טיפוסית למהגר: בחור חדש בעיר, זר, לוח חלק בעיני המתבונן הוותיק, בלי היסטוריה, בלי ביוגרפיה, בלי שורשים תרבותיים. ביקור בדירתו בבת ים מגלה טפח מעולמו, עולם שהוא בבחינת נעלם לסצינה התרבותית הישראלית שהאוריינטציה שלה תקועה היכנשהו בין ניו יורק לברלין.

ברדנשווילי מספר על קניאז ולקונסקי, למשל: "הוא הגורו של המוסיקה המודרנית בגיאורגיה, פסנתרן ונגן צ'מבלו ומוסיקולוג שהקים קבוצה חתרנית לנגינת מוסיקה מהרנסנס והבארוק, והכניס בגניבה יצירות של ג'ון קייג', נגד חוקי הצנזורה, כדי שנקשיב גם לזה".

בשיחה עולים באופן טבעי שמות גדולים אחרים, פאר התרבות האופראית הגיאורגית: פאליאשווילי, באלאנצ'ודזה - אביו של הכוריאוגרף של סטרווינסקי, ג'ורג' באלנשין - ודולידזה. ומשם לנגני ג'ז מאזרבייג'אן, לבמאי קולנוע גיאורגים גדולים כמו פרג'נוב - שאותו הכיר - ולתיאורטיקאים סובייטים. השמות האלה, שאינם ידועים בארץ, רק רומזים על המטען האינטלקטואלי שברדנשווילי נושא עמו, כמו עוד רבים מחבריו - קהילה שלמה שבאה מהמזרח, מהרפובליקות של ברית המועצות, וזכתה לתיוג הכוללני "רוסים".

עמיתיו החשובים של ברדנשווילי שצמחו בברית המועצות - רובם מבוגרים ממנו, ילידי שנות ה-30 - ידועים היטב במערב, בעיקר לאחר שהיגרו מארצותיהם: גיאה קנצ'לי הגיאורגי היה מופת בעבורו ואף עזר לו; ולנטין סילבסטרוב הוא חבר קרוב - ואלבומי התמונות של ברדנשווילי מלאים בתצלומים של שניהם כבחורים צעירים; אלפרד שניטקה שכבר אינו בין החיים, אדיסון דניסוב (יליד 1929) וסופיה גוביידולינה - מהשמות המרכזיים בנוף המוסיקה החדשנית במחצית השנייה של המאה ה-20 - היו גם הם מיודעיו. וכמוהם בת גילו, פרנגיז עלי-זאדה מאזרבייג'אן, וכן וליו טורמיס מאסטוניה, ופרג' קראייב מאזרבייג'אן.

בניגוד לרובם, לא היגר ברדנשווילי לגרמניה לחפש שם - וכמוהם אף למצוא, ובהצלחה רבה - את עתידו. הוא בחר בבת ים.

אני משתגע, בוכה

שניטקה, דניסוב וגוביידולינה הם שמות רלוונטים בהקשר הסגנוני ההטרוגני בו פועל ברדנשווילי, ושניטקה הוא המובהק ביניהם: לתקופה מסוימת אף כונה סגנונו בשם "רב-סגנוניות" (פוליסטייליסטיקה), בגלל הציטוטים שעליהם נשענה המוסיקה שלו, בגלל קולאז' הרמזים והמחוות ליצירות אחרות מסגנונות היסטוריים שונים.

סגנונו של ברדנשווילי אינו קולאז', אם כי השפעת שניטקה על יצירתו נוכחת, ועליה הוא מעיד בעצמו: "שניטקה סיפר לפני מותו איך הבין שיש משהו מאוד מוסיקלי אצל קפקא, והוא הושפע ממנו: היצירה שלו ‘פיאניסימו' מבוססת על הסיפור ‘מושבת העונשין', ומציירת את כתיבת המחטים על עור גבו של הנידון למוות, כמו בסיפור. וכששניטקה משתמש בטנגו, אצלו זה לא ריקוד נחמד אלא הכאוס שמתחולל מאחורי הדברים - כי אם רוצים טנגו אפשר ללכת לפיאצולה ולקבל אותו הכי טוב. אצל שניטקה המוסיקה לא יפה ברגעים האלה, כי הוא ‘ליכלך' אותה כביכול - וזה הכי קשה".

העקרונות האלה נוכחים גם אצל ברדנשווילי, אבל הוא עצמו מסביר שהמוסיקה שלו אינה רב-סגנונית כמו אצל קודמו הגדול. מוטב להגדירה כדיאלוג, כדו-שיח בין אירועים היסטוריים, סממנים תרבותיים, יצירות וסגנונות מוסיקליים, וטכניקות קומפוזיטוריות.

אצל מלחינים רבים השילוב הסגנוני הוא בעיקר מעצבן, ואצלך הוא עובד. איך אתה מסביר זאת?

ברדנשווילי: "כי אני זה שבניתי את היצירה. הפרופורציות בין הרכיבים השונים באו מהמוח שלי. לכאורה אם אתה רוצה להיות אקלקטי אתה לוקח חמש תיבות רנסנס, 12 תיבות ג'ז ביג בנד, ועוד כמה תיבות מסיאן. אבל בלי לעשות מזה משהו שיהיה שלך באמת, זה לא נקרא אקלקטי. למשל, במוסיקה שכתבתי לסרט של דינה צבי ריקליס: יש שם שופן, ושוברט - אבל מאחור אפשר לראות את ה... את הברדנשווילי הזה. אני אדם אנושי, אני מתרגש, משתגע, בוכה. ובזה אני משתמש כשאני מחפש את המוטיב המוסיקלי בסרט, מוטיב שיהיה פשוט, שיהיה קטן. ואני לא חושב רק על זה אלא קורא ספרים, משוחח עם אנשים, מנגן הרבה באך ושומאן ושופן - ואז מגיע איזה צליל שהוא. ואז זה קורה".

ומה מכשיל מלחינים אחרים?

"לפעמים זה משום שהם לוקחים חומרים גבוהים מדי, זהב טהור; זה יכול להיות משהו של ויוואלדי, או מוסיקת עם: הסכנה היא שהמלחין לא יצליח לעשות דבר עם החומרים האלה כי הם כל כך גבוהים. והרי אף אחד לא רוצה ויוואלדי שלך: מי שרוצה ויוולאדי, הולך לוויוואלדי. הסוד הוא משולש: לקחת חומר נמוך, כמו שבטהובן עשה לפעמים; ואם החומר גבוה - אז לקחת כזה שאפשר להתמודד עמו; והכי חשוב, לדעת מה אני רוצה באמת. כי לפעמים הכל נראה בסדר, יש מוטיב, יש פיתוח שלו, הכל מצליח ומתחבר - אבל אין יצירה, כי אני לא מבין עד הסוף מה אני רוצה לומר".

צליליה של הסימפוניה השלישית של ברדנשווילי, שיש בה ציטוטים וסגנונות לרוב ובכל זאת היא נשמעת הומוגנית, מתחילים לנסוק ולמלא את החדר. "הסימפוניה השלישית שלי נמשכת 27 דקות, וזה המון ליצירה ישראלית, ועוד חדשה. אבל לפעמים קורה שהקהל שומע כמו שאני שומע, ואז הלב שלי מתחיל לדפוק בקצב שונה. אני זוכר בבכורה שלה: הפינאלה אטי מאוד, זה סוף שהוא ארוך יותר מכל היצירה - אבל אני הרגשתי שכולם נושמים כמוני, שכולם מבינים שאני מספר סיפור. על מה? על המוסיקה, על הכלים, על התזמורת. אפילו המקליט אמר לי כשהקשבנו להקלטה, ‘הנה, כאן הקהל כבר אתך. אין שיעולים, אין כחכוחים'".

המוסיקה מתגברת והוא מתרגש בעצמו לשמע הצלילים: "שאלתי את הנגנים מה הם אוהבים. החלילן אמר שאת הסולו מהסימפוניה הרביעית של ברהמס. החצוצרן - קטע ממאהלר. אז כתבתי להם", הוא מספר. והנה מופיע הציטוט בחליל מהרביעית של ברהמס, כולו עדינות ויופי מלודי: "תראה לאן הגענו עם הרומנטיקה", אומר ברדנשווילי. ופתאום טרומבון, פולש בצלילו המרעים דווקא בקטע עדין במיוחד: "הה! הנה הברדנשווילי הזה! איך אפשר טרומבון כאן? הלוא כל המלאכים שרים! כי זה בדיוק אני. והנה אקורד של ואגנר..."

הוא משתתק, מקשיב. והכל מתחיל לדהור, החדר רועם מצלילי תזמורת, מנוע האוטובוס מרעים גם הוא, סירנה מייללת פולשת לתוך החדר ומפלחת את האוזן - והנה גם ילדיו של ברדנשווילי, עזרא ומרים הקטנים, צועדים פנימה, הבן עם כדורגל מתחת לזרוע והם מבקשים רשות לצאת לשחק. זו ניתנת מיד.

"לקחתי הקלטה שעשיתי בבית כנסת בבאטומי, והוספתי סקסופון", מסביר ברדנשווילי, "וגם ואלס, וסיימתי בתפילה; והקהל - אם מזמינים אותו, הוא מקבל את ההזמנה. לכן אין שיעול וכולם נושמים יחד אתי. כולם היו כמוני, נראו כמוני, הרגישו כמוני - כי אני מספר סיפור".

משכנע, לא שובר

שאלת המודרניזם עולה עם ההקשבה למוסיקה של ברדנשווילי, כי חלקים אוונגרדיים נשמעים גם הם ביצירותיו, לצד הרומנטיקה והעממיות והג'ז. בצעירותו, לדבריו, הוא הוקסם מהאוונגרד של מלחינים כמו פייר בולז, אבל התעניינותו פגה. "יש מלחינים שנולדו להיות מודרניסטים. אריק שפירא, למשל. או שטוקהאוזן. הם נולדו להיות מהפכנים, לשבור את המסורת, לקרוא ‘בואו אחרי!' אני לא נולדתי לשבור. בבית אני לא שובר דבר. אני לא אידיאולוג. אני מנסה לשכנע. לא מלמד חוקים, מלמד חושניות. לכן אני לא מורה טוב אף שיצא לי שם טוב.

"המוסיקה המודרנית עובדת על זיכרונות, אבל לא על נוסטלגיה", ממשיך ברדנשווילי להסביר, "על חלומות - אבל חלומות קשים, לא מעוררי בכי. הקונסטרוקציה היא החשובה בה, והקהל לא מבין את זה. איפה הרגש, הוא שואל. והרגש הוא הדבר האמיתי. בקולנוע, בחושך, אנשים בוכים - גם אלה שאומרים שאינם מעוניינים באמנות מרגשת".

ברדנשווילי החל ללמד קומפוזיציה - הוא מרצה באקדמיה למוסיקה בתל אביב - וב-2005, עשור לבואו, נדמה שהושלמה ההכרה בו: האופרה הישראלית החדשה הזמינה ממנו, לציון 20 שנה לייסודה, אופרה, "מסע אל תום האלף", על פי ספרו של א"ב יהושע. הווירטואוזיות הסגנונית של המלחין התגלתה בכל פארה באופרה הזאת. הדרמה האמיתית התרחשה כמדומה בעיקר בתפקיד התזמורתי - ב"בור" התזמורת - יותר מאשר בפי הזמרים. אף שעלילת האופרה נטועה בימי הביניים,

הצליח ברדנשווילי להעפיל מעבר לזמן ולמקום וערך מסע מוסיקלי מרהיב בין מיוזיקל ותפילה יהודית אשכנזית, ניגונים ספרדיים וג'ז, פוצ'יני ואלבן ברג, בארוק ורומנטיקה ומוסיקה לסרטים.

אבל גם הקטעים המקהלתיים שיקפו את האקלקטיקה שלו, עם רכיבים אתניים חוץ-מערביים, עשירים בצבע. "היה שם מסיאן, לולי, אופרה איטלקית, ומוסיקה מהרחוב - מסיכות, צעקות ומחול, ומוות. והסוף - תפילה", מתמצת המלחין את יצירתו.

ובינתיים בחדר מתחילים לעלות צלילי היצירה האחרונה בפגישה הזאת, הקונצ'רטו למנדולינה שנכתב בהזמנת אבי אביטל ונוגן בבכורה לפני שנתיים בביצוע אביטל, הסינפונייטה באר שבע והמנצח דורון סלומון. "אני לא יודע אם המוסיקה שכתבתי בנאלית ומה גבול הבנאליות, אבל אני יכול לבכות שם", מעיד ברדנשווילי על יצירתו, "ואם אני יכול - אז גם הקהל.

"בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם הכלי הקטן הזה. לבסוף נוצר תיאטרון, יש רעש נורא, הכלים לא נותנים למנדולינה להתבטא. אבל איך לגמור? לא הייתי בטוח. בסוף המנדולינה חזרה הביתה, לטכניקה המסורתית שלה, ונתתי לה להישמע כמו פעמונים - כמו בסרט ‘מוות בוונציה', וזו הפעם הראשונה שבה שומעים מנגינה ביצירה. לאט לאט המנגינה נחלשת. והנה האונייה מגיעה לוונציה, כמו בצילום: מתקרבת, הכנסייה הגדולה נגלית לעין, השחפים מתעופפים, הכל גדל, בפעם הראשונה המיתרים מנגנים באמת, הכל רחב. ואז הצילום נסגר, רואים את הים מרחוק, המנדולינה מנגנת סולו...נו, אז לזה אפשר לא להקשיב? הרי בן אדם מדבר אליך! נכון שאפשר ליפול לבנאליות, זה הכי מסוכן - אבל בסוף אלוהים תמיד עוזר לי".

אם כך, מתוך כל העירוב הסגנוני והטכני הזה בוקע בעצם ברדנשווילי האמיתי?

"אני האמיתי הוא זה ששומר על העבר, אבל מביא משהו משל עצמו - ומספר סיפור". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו