בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שפתח את האוזניים

לפני יותר מ-50 שנה חולל זיגי שטדרמן מהפך בהווי המוסיקה בישראל כשייסד את פסטיבל אבו גוש למוסיקה, ווקאלית שעורר הסתייגויות בשל הרפרטואר הליטורגי הנוצרי. אחר כך עזב את הארץ באכזבה, ולאחרונה מת בניו יורק

3תגובות

זה התחיל שנה אחת לאחר הקמת המדינה, כתחביב חברתי של פליקס גד זולמן, ירושלמי ותיק שנולד ב-1907 בברלין, היה פרופסור לפרמקולוגיה באוניברסיטה העברית ועסק בין השאר בטיפול במכות חום ובאלרגיות. זולמן, שהיה גם מוסיקאי מקצועי (מנצח מקהלות, פסנתרן וגיטריסט) גילה אז את הכנסייה הניצבת על הגבעה מעל הכפר אבו גוש. הוא וידידיו החלו לנסוע לשם בשבתות ולשיר יחד בכנסייה, להנאתם.

הוריה של רות רוזובסקי, לימים חברת מקהלה בפסטיבל אבו גוש וחברת הנהלתו, היו אף הם בחבורה. רוזובסקי ובן זוגה אברהם, לימים בעלה, הצטרפו אליהם מדי פעם. רוזובסקי זוכרת שאשתו של מבקר המדינה אז, זיגפריד מוזס, ליוותה את הזמרה בכנסייה בנגינה בהרמוניום, שמקצת המשתתפים היו נוסעים לאבו גוש במכוניות שירות כי "למי היתה אז מכונית", שלזולמן היתה פיאט טופולינו ושבחדר האמבטיה בביתו בירושלים התרוצצו עכברים לבנים.

ב-1955 הזדמן לאחד האירועים האינטימיים האלה באבו גוש מוסיקאי בן 33 ושמו זיגי שטדרמן, שפעל אז כמנצח מקהלת הפועלים ברמת גן. ההצעה לקיים בכנסייה קונצרטים של ממש היתה כנראה שלו. לאחר שנתיים נוסד הפסטיבל באבו גוש, מפעל צנוע למוסיקה ווקאלית, בניהולו של שטדרמן. מטרתו המוצהרת: ביצוע מוסיקה שאינה מושמעת בפומבי במקומות אחרים, קרי: יצירות שמלותיהן ליטורגיות נוצריות, עם כותרות כמו "מיסה" ו"סטאבאט מאטר".

בניגוד למצב היום סיפק אז קונצרט חי, בעידן המונופוני, הנאה שמיעתית עדיפה בהרבה על מה שנחווה בהאזנה לתקליטים. שטדרמן, יליד גרמניה שעלה ארצה ב"עליית הנוער" ולאחר שנים ספורות יצא ללחום בצבא גרמניה הנאצית, כחייל בצבא הבריטי, מילא אפוא תפקיד מעין חלוצי בהווי המוסיקה בישראל.

בקונצרט הראשון באבו גוש הושר רקוויאם מאת כרוביני והקהל מנה רק כמה עשרות, אבל בתוך שנים מעטות נהפך הפסטיבל לאטרקציה, אולי גם מפני שהנוכחות בקונצרטים סיפקה תחושת השתייכות לתרבות גבוהה שיש בה היבטים רגישים, אסורים. בשבתות של מאי היו אוטובוסים עמוסי קהל נלהב כל הארץ מגיעים אל מרגלות גבעת הכנסייה, ונערים מתושבי הכפר הערבי היו מציעים לפעמים שירותי הסעה למעלה על גבי חמורים.

המקהלה של פסטיבל אבו גוש הורכבה ברובה מחובבים, ואילו בתזמורת השתתפו נגנים בעלי הכשרה מקצועית. לצד הקונצרטים הווקאליים התקיימו באותן שבתות בכנסייה גם קונצרטים קאמריים (בארוקיים בעיקר) מטעם הפסטיבל, בכיכובם של נגנים ממיטב הקשתנים והנשפנים בארץ, לרבות חברי התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הזמרים הסולנים היו ברובם בעלי שם, אמנים שהופיעו גם על במות נחשבות אחרות. בסוף שנות ה-60 נמנו עם הזמרים האורחים מחו"ל שלושה אמנים מצטיינים מהולנד: הטנור אריאן בלאנקן, האלט מריאנה דילמאן והבאס (היהודי) הקשיש הרמן שיי.

חלק מהצלחתו של פסטיבל אבו גוש המקורי אפשר לייחס למשיכה של "הפרי האסור": הבאת יצירות ווקאליות שהטקסט שלהן ליטורגי נוצרי ומיטבן הן קנטטות של באך ושני הפאסיונים שלו. מזווית זו אפשר לראות במנצח המייסד זיגי שטדרמן אמן שהשכיל לקדם - או לרכוב - על גל היסטורי; הנסיבות היו מוכנות ומזומנות, היוזמה לכאורה התבקשה: אלפים רבים מקרב חובבי המוסיקה בארץ הכירו את המוסיקה האינסטרומנטלית של באך מילדותם - מקונצרטים, משידורי רדיו, מתקליטים, מנגינה בעצמם. עם זאת לא הזדמן להם להאזין למוסיקה ווקאלית של באך בקונצרטים פומביים.

ביצועים של יצירות אלה בפסטיבל אבו גוש ירדו על אוזניהם ועל נפשם של מאזינים אלה כגשם נדבות על קרקע מוכשרת היטב. במובן זה ניכר דמיון מסוים בין מקומו של שטדרמן בתולדות ההווי המוסיקלי בישראל ובין תרומתו ההיסטורית של מנצח ישראלי אחר, הלא הוא - גארי ברתיני. שטדרמן הביא ארצה ביצועי מוסיקה ווקאלית שיסודה המילולי ליטורגי-נוצרי וברובה היא בארוקית; ברתיני, מייסד מקהלת "רינת" - שנהפך לימים למנצח בינלאומי בעל מוניטין - הוביל שדרוג של רמת הזמרה המקהלתית בישראל והיכרות עם פניני מוסיקה של הרנסנס.

תחייה לאחר 20 שנה

עד 1970 התקיימו הקונצרטים של פסטיבל אבו גוש במקום שבו נוסד - הכנסייה על הגבעה מעל אבו גוש, ואז התחלפה הנהלת המנזר והממונים החדשים לא חפצו עוד בקונצרטים. השתדלויות בדרגים קתוליים גבוהים לא הועילו, הפסטיבל נאלץ לגלות ממקומו הטבעי ופעל עוד כשנתיים בקונצרטים בתל אביב ובאולמות אחדים בקיבוצים.

שינוי המקום שינה מזל - ולא לטובה: ההצלחה היתה מרשימה פחות, אולי משום שנעדרה האקזוטיקה של הכנסייה. מכה נוספת: בג"ץ דחה (ברוב דעות, השופטים יצחק קיסטר ויואל זוסמן נגד חיים כהן) עתירה של הפסטיבל לקבלת תמיכה ממשלתית. קיסטר כתב: "אין לדרוש ממדינה שתוציא כספי משלמי המסים כדי לתמוך בפעולות עדה דתית להפצת דתה ואמונתה". נראה שהשופט אימץ בכך סברה על מטרות הפסטיבל שכיום, כאשר יצירות ליטורגיות נוצריות מבוצעות כאן ללא הרף, לא יעלה אותה איש על הדעת. הפסטיבל ננעל ושטדרמן עקר אל עתיד לא מזהיר בארצות הברית.

תחייתו של פסטיבל אבו גוש ב-1992 - בהנהלת גרשון כהן, היזם והמפיק, וחגי גורן כמנהל מוסיקלי (אחרי גורן מונתה חנה צור, המכהנת עד היום) התחוללה אפוא לאחר הפסקה של 20 שנה, לאחר שהנהלת הכנסייה שוכנעה. רמת המקהלות הישראליות שמשתתפות בפסטיבל אבו גוש כיום, תחת ידם של מנצחים רבים, בהחלט גבוהה יותר. הדבר משקף את ההתפתחות המובהקת של התרבות הווקאלית בארץ. חנה צור, אגב, היתה מהזמרות הבולטות בפסטיבל אבו גוש המקורי ואף סייעה לשטדרמן בהכנת המקהלה.

זיגי שטדרמן היה אישיות כריזמטית, דינמית, אדם חברותי כלפי חוץ אך מסתורי למדי בחייו הפרטיים (על כך להלן). הצלחתו לרתום אנשים לפעולה היתה מרשימה: צוות ההנהלה שלצדו התגבש לחבורת ידידים שפעלו בהתנדבות, במסירות ובתחושת שליחות. גם הוא עצמו לא קיבל שום שכר. במלאכת הניצוח עצמה לא התייצב שטדרמן כראש למצטיינים ויש סוברים שיכולתו בהובלת מקהלה עם תזמורת היתה מוגבלת.

אחת הזמרות הישראליות שהופיעו תחת שרביטו אז, אליעזרה איג-זקוב, אמרה בראיון ב-1987: "זיגי לא הצליח להשתלט על מנגנון גדול והיה לפעמים נכנס לאקסטזה, כאילו נשלט על ידי הצלילים יותר מאשר שלט בהם". בכל זאת, במבט היסטורי, שטדרמן היה האיש שפתח לאלפים רבים של ישראלים את האוזניים אל המוסיקה הווקאלית של באך, הנדל, שיץ ואחרים ובהקשר זה אפשר לציין את סדרת "ליטורגיקה" שייסד לימים גארי ברתיני בתזמורת רשות השידור כמנצלת נתיב שראשון סולליו היה שטדרמן (שהיה עמיתו של ברתיני ללימודי מוסיקה גבוהים בפאריס, בראשית שנות ה-50).

נגד מתייוונים

ביצוע מוסיקה ליטורגית נוצרית בפסטיבל אבו גוש לא עבר בשקט: חוגים דתיים זעמו על זמרת מלים מתוך הברית החדשה ולא הסתפקו בדיבורים. בהקלטה מקונצרט שהיה בבנייני האומה בירושלים בסוף שנות ה-60 (ששולבה באלבום הסיכום של פסטיבל אבו גוש הישן) נשמעות צעקות של מפריעים ששיבשו את ביצוע ה"מתיאוס פסיון" של באך - דווח אז שהיו אלה אברכים מישיבת מרכז הרב הסמוכה. כאשר היה שטדרמן נשאל על הבעייתיות לכאורה הכרוכה בטקסטים של הפאסיונים, היה עונה בקריאה לסובלנות בין-דתית. העיקרון שלו ושל הנוהים אחריו: אין לערב מוסיקה בפוליטיקה, אמנות היא אמנות ולא הטפה דתית; מניעת קונצרטים של מוסיקה ליטורגית נוצרית היא כפייה דתית.

היו גם גורמים לא דתיים שהסתייגו מההווי שיצר הפסטיבל, ובלט בהם המלחין עמנואל עמירן ("גוזו גז", "ושאבתם מים", "אל המעיין", "אנא הלך דודך"). במאמר שפירסם ב"מעריב" במאי 1966 וכותרתו "מה יפית, אבו גוש" תקף עמירן - שהיה בין שאר תפקידיו המפקח הארצי הראשון על לימודי המוסיקה בארץ - את טענת ההפרדה בין טקסט ובין יצירה מוסיקלית המושתתת עליו. המוסיקאי הדעתן הביע זעם על נהייתם של יהודים ישראלים אחר אירועים פומביים שבהם מבוצעות יצירות שמלותיהן, הלקוחות מהברית החדשה ומאשימות יהודים ברצח ישו, שימשו בסיס לאנטישמיות במשך מאות שנים. "אמנות היא חלק מן החיים", כתב עמירן, "ועל כן אין להפרידה מהם. אין להפריד בין התוכן המוסיקלי לתוכן המילולי".

את ההצלחה של פסטיבל אבו גוש כינה עמנואל עמירן "עניין מביש" וסימפטום של "מזוכיזם רוחני" המצביע על "התדרדרות רוחנו ואובדן הכבוד העצמי שלנו"; את שטדרמן עקץ, בלי לכנותו בשמו, במשפט: "מבין אני לרוחו של מנצח צעיר המחפש פורקן לכישרונו ובמה כלשהי עליה יעלה זבחי אמנותו"; את ההווי של הקונצרטים באבו גוש תיאר במלים תנ"כיות שרמיזתן חדה: "על גבעה רמה ותחת עצים רעננים נהנים המתפקנקים מזיווה של הדמות הזוהרת מעל הגג (פסל המדונה, ח"ח)". שום תירוץ של ביצוע מוסיקה נשגבה, סיכם עמירן, "לא יטהר את קריאת העם בירושלים (לפי הפאסיון והדוגלים בו), העם הקורא ‘צלבוהו'".

עד כמה שזיכרוני מגיע ולפי קטעי עיתונות מאותו זמן, עמדתו של עמירן לא עוררה מחשבות שניות אצל שוחרי פסטיבל אבו גוש. בהקשר זה ראוי עוד לציין שמאמרים, דיווחים, ביקורות, תמונות וצילומי תוכניות ופוסטרים הקשורים בפסטיבל אבו גוש המקורי, בעברית ובשפות אחרות, אפשר למצוא בקישור מאתר "קנטטות באך" בהנהלת אריה אורון: www.bach cantatas.com/AG/AG.htm-

דמותו של חלוץ מוסיקלי

רוב החברים הוותיקים במקהלת אבו גוש המקורית, לפני 40 שנה ויותר, הכירו היטב את שטדרמן בדמותו הציבורית-מקצועית, רבים מהם ביקרו בדירתו בשכונה עממית ברמת גן (רחוב המעפיל), דירה מרוהטת בצניעות ובטעם, וידעו שהוא רווק מושבע המתפרנס כמורה למוסיקה בבית הספר לאמנות הבמה בית צבי. שטדרמן, בן לאם יהודייה ולאב גרמני, הגיע ארצה ב-1938, עזב כאמור את ישראל במפח נפש ב-1972 לאחר קריסת הפסטיבל, יציר כפיו, והתיישב בניו יורק. מאז היה בישראל רק פעם אחת, בביקור פרטי.

ב-21 ביולי מת שטדרמן בדירתו בניו יורק, בגיל 88. בפגישה בדירתה בתל אביב ניאותה ג'אנה, חברתו הקרובה זה 67 שנה (היא מעדיפה לא לציין את שם משפחתה) לחשוף טפח מההיבט הלא-מוסיקלי של חייו. היכרותה עם זיגי נולדה בסוף מלחמת העולם השנייה: "זה היה ב-1944 בפירנצה המשוחררת, חיילים בריטים נראו בעיר - הצבא הבריטי הגיע לשם בהתקדמותו מדרום איטליה. היינו קבוצת נערות, טיילנו ברחוב ושמנו לב שלחלק מהחיילים היתה על השרוול תווית ‘פלסטיין'. הם היו יהודים מארץ ישראל וזיגי היה אחד מהם. הוא שירת ביחידה של ‘ווטר-טאנק' שסיפקה מים ליחידות הצבא.

"התברר גם שבפירנצה, ברחוב סן גאלו, פועל מין מועדון-מסעדה לחיילים, עם פסנתר, ונערכות בו מסיבות עליזות. זיגי - עם הבלורית הבלונדינית הזוהרת - היה הכוכב שם בזכות שליטתו בפסנתר ובאקורדיון. כך הכרתי אותו - הוא היה בן 21 ואני בת 17 איטלקייה מלידה. מאחר שאמי באה לאיטליה מאוסטריה דיברתי עם זיגי גרמנית, שלימים הוחלפה בעברית.

"במועדון ניגן זיגי בלהט שסחף זוגות לריקוד ואפשר להגיד שהחזיר שמחת חיים, גם לחיילים שחזרו מקרבות באפריקה וגם לבנות שלאחר ארבע שנות מלחמה שכחו טעם צלילים וריקודים. מדי פעם היה חבר שלו מחליף אותו, כדי שירקוד גם הוא - בכלל, זיגי היה רקדן מעולה והמשיך לרקוד גם בשנים האחרונות לחייו, בניו יורק. הוא היה בעל כישרון לזהור בחברה ותמיד הקרין משהו מיוחד, גם בזקנתו".

ההיכרות שלך עמו נשארה בגדר ידידות?

"לא רק. היינו אמורים להתחתן. קשר אחר בין חייל יהודי מארץ ישראל שהגיע אז לפירנצה ובין נערה יהודייה איטלקייה הוא ההתאהבות של עמנואל חמיצר, אביו של דן חמיצר, שנשא כבר באיטליה את אחותי אניטה. המשך הסיפור של זיגי ושלי הוא כך: זיגי לא שוחרר מהצבא מיד בתום המלחמה ורצה לברר מה עלה בגורלם של הוריו - הם נשארו בגרמניה כשהוא עלה ארצה ולא היתה לו ידיעה על מצבם במשך ארבע שנים. אז בפירנצה הוא ערק ונסע לגרמניה לחפש אותם". בעניין זה מוסיפה רות רוזובסקי: "זיגי הגיע לעיר מולדתו חמניץ, לבית שבו היה גר. והנה, אמו פותחת לו את הדלת".

ג'אנה: "זיגי דאג שהוריו ייצאו מיד לארץ ישראל, הם התיישבו בנהריה והוא חזר ליחידה שלו באיטליה, נענש וישב תקופה קצרה במעצר. אני הגעתי ארצה לפניו. הנישואים שלנו לא התגשמו, אבל יחסינו נשארו הדוקים מאוד תמיד, רוב השנים, עם מעלות ומורדות ועם הרבה חוויות משותפות נהדרות. נהגנו להתבדח ולהגיד שאילו היינו מתחתנים בטח היינו מתגרשים בכעס, נפרדים ומתנתקים. העובדה שלא התחתנו שמרה על הקשר".

מה היה היחס שלו לגרמניה ולגרמנים?

"את התרבות הגרמנית הוא העריץ וגם הרגיש טוב בגרמניה, כשהיה חוזר לביקורים שם. הוא היה נוסע לבקר את אחיו, שירד מהארץ שנים רבות לפניו ופתח עסק לניקוי יבש במינסטר. גם לפסטיבל ואגנר בביירוית נסע פעמים רבות".

על התקופה הנאצית שוחחתם?

"אף מלה. הרגשתי שזה טאבו אצלו, כשניסיתי פעם בכל זאת להעלות את העניין הוא ממש נפגע. הבנתי שזו טעות לנבור בניגודים נפשיים של היחס לגרמניה, שהנושא טעון מדי".

שיחות נפש עם אחרים נהג לקיים, למשל עם אחיו?

"אף פעם לא. פעם שאלתי אותו על כך והוא אמר, ‘מה, השתגעת?'"

מה היה יחסו לדת?

"אתאיסט עקרוני. מרוחק מכל דת ממוסדת".

לימים, כאשר כבר גר בארצות הברית, הוא דחה בפסקנות הצעות לבוא לפסטיבל אבו גוש החדש. יש לך הסבר?

"אני משערת שהסיבה היא העלבון הקשה שהרגיש. גם בגלל העובדה שהממסד לא הסכים לתמוך בפסטיבל שלו, ובית המשפט העליון אישר זאת ב-1971, וגם מפני שלאחר 20 שנה הקימו את הפסטיבל מחדש - בלעדיו. היתה לו הרגשה שלא קיבל את ההערכה הראויה לתרומתו לחיי התרבות בארץ".

מה עשה בארצות הברית יותר מחצי יובל שנים?

"הוא קצת לימד, בשיעורים פרטיים, ניסה גם להקים מקהלה וזה לא הסתדר. בשנים האחרונות התקיים מביטוח לאומי אמריקאי ומתשלומים מגרמניה, עד כמה שאני יודעת".

בשנים האחרונות, חבריו הקרובים של שטדרמן בניו יורק היו בני הזוג לויס ואלפרדו דרלינגטון - היא צ'לנית לשעבר וכיום מורה בבית ספר והוא צייר. בשיחה מניו יורק לפני שבועות אחדים סיפרה לויס: "הכרנו במקרה ברחוב, בנובמבר 1998, בשכונת מגורינו ‘ואשינגטון הייטס' במנהטן. בעלי ואני ראינו בחור צעיר עומד ליד מכונית שאחת מדלתותיה פורקה ונגנבה, מחכה למשטרה. עצרנו, ואז עבר שם אדם קשיש ושאל: ‘היי, מה קרה כאן? צריך לצלם את המכונית הזאת ולשלוח את הצילום לג'וליאני'. התחלנו לדבר, בילינו יחד ברחוב יותר משעה ונולדה ידידות קרובה. זיגי היה אדם מקסים, צעיר ברוחו, טיפוס ספורטיבי שנהג לצאת ל'קרוס קאנטרי' (מין סקי מפרך, בהליכה) גם בגיל 80 פלוס".

לפני כשנה הצילו בני הזוג דרלינגטון את חייו של שטדרמן: הוא לא ענה לטלפונים, הם נכנסו לדירתו ומצאו אותו חסר הכרה. התברר שעבר שבץ קל. הוא אושפז לכמה ימים, במצב של כמעט התייבשות, ולדברי לויס דרלינגטון חזר למצב מנטלי תקין למדי.

הוא מת כאדם עני?

"בהחלט לא ראה עצמו כך. להרגשתו, היה לו כל הדרוש". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו