בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדיטציות על גאנדי

זמרה בסנסקריט וחזרות עקשניות על מוטיבים מצפות לקהל באופרה "סאטיאגרהה", שתשודר השבוע מהמטרופליטן בניו יורק לירושלים. וגם: תיעוד מרתק של סדנת קשת אילון בסרט "כינורות במלחמה"

תגובות

בשנים 1896 עד 1913 חי גאנדי הצעיר בדרום אפריקה ועורר את התושבים ההודים שם להילחם בהתמדה ובנחישות על זכויותיהם באמצעים לא אלימים. ב-1979 חיבר הקומפוזיטור פיליפ גלאס אופרה שעניינה תקופה זו בחייו של גאנדי. "סטיאגרהה", שלא הוצגה בישראל מעולם, תועבר במוצאי שבת אל אולם הסינמטק בירושלים בשידור לוויין מאולם ה"מטרופוליטן" בניו יורק.

מדובר בחידוש הפקה שכבר הועלתה ב"מט" לפני שלוש שנים (בשיתוף במאי ומעצב לונדונים) ונחלה הצלחה רבה. בתפקיד גאנדי מזמר הטנור המצוין ריצ'רד קרופט. באחד הריאיונות שנתן גלאס בקשר ליצירה הוא ציין כי המנהיג ההודי השתמש בכל אמצעי הגיוס וההסברה המודרניים (חוץ מאינטרנט, כמובן) והיתווה דרך לגיוס דעת קהל וליצירת שינוי פוליטי וחברתי. המוחים, המפגינים, הנאבקים, צריכים לדבוק באמת שלהם וסופו של הצדק לנצח. פירושו של המושג "סאטיאגרהה", שגאנדי עצמו טבע, הוא "כוחה של האמת".

דפדוף באלבום

לפיליפ גלאס, אמריקאי בן יהודים יוצאי ליטא, ימלאו השנה 75. הוא נשוי ברביעית (אשתו צעירה ממנו ב-30 שנה) ונראה שהוא המלחין הקלאסי העכשווי המושמע ביותר. חלקים בביוגרפיה שלו מפתיעים: ב-1976, כאשר הוצגה לראשונה בניו יורק האופרה שלו "איינשטיין על החוף", עבד גלאס עדיין גם כנהג מונית; כיום הוא אדם עשיר, אחד המוסיקאים המודרניים המעטים שהצליחו לתקשר עם קהל רחב מאוד. אין ספק שלסגנונו, המכונה מינימליסטי, יש חלק מכריע בהצלחה. מוסיקה בסגנון פיליפ גלאס נשמעת פשוטה ומובנת. שולליה טוענים שהיא פשטנית, צפויה, מנצלת תגובות פסיכו-מוסיקליות בטוחות.

קן הווארד, מטרופוליטן אופרה

ביקורות שפורסמו על הפקת "סאטיאגרהה" שמועלית עכשיו ב"מט" מלמדות כי כוחה הוא בשילוב של מוסיקה, תפאורה ותנועה. המעצב ג'וליאן קרוץ' נהנה מחופש פעולה, לא נדרש ממנו לספק רקע להתרחשות אלא להקים חיזיון סימבולי שובה עין ככל העולה בדימיונו. לדבריו, הוא שקד בין השאר לצקת תוכן אמוציונלי דרמטי בעצמים יומיומיים פשוטים, למשל גיליונות עיתונים (והרי עיתון היה כלי ביטוי מובהק של גאנדי) - שנבנות מהם על הבמה בובות גרוטסקיות ענקיות. אפשר לפרש את השימוש באמצעים פשוטים כניסיון לגשר בין מציאויות שונות - מכאן החברה הענייה שגאנדי דיבר בשמה ומכאן האופי הנוצץ ראוותני של המדיום האופראי.

בנוסף לניצול מתוחכם של חומרים פשוטים נעשה בהפקה זו שימוש בהקרנות וידיאו ויש גם אקרובטים.

"סאטיאגרהה" נמשכת יותר משלוש שעות וכתובה למקהלה גדולה, תשעה זמרים סולנים (גאנדי, מזכירתו, אשתו, חבריו) ותזמורת. מהלכה שונה ממה שרווח בעולם האופרה הפופולרי: אין בה עלילה שנטווית כסיפור אלא קפיצות קדימה ואחורה בזמן - גלאס דימה זאת לדפדוף באלבום תמונות משפחתי. הזמרים שרים בשפת סנסקריט, הליברית היא פסוקים בנימה פילוסופית תיאולוגית מתוך האפוס ההינדי "באגוואד גיטה". השפה מסתורית עתיקה אבל אין תרגום שמוקרן במקביל להצגה, כנהוג, רק מלים וקטעים אחדים מתוכו משולבים בתפאורה. גלאס אמר כי עדיף כך, מוטב שהקהל לא יתעסק במלים ויסיח דעתו מן האמנות.

מצד המבנה ומצד הסוגה, "סאטיאגרהה" היא אם כן יותר אורטוריה עם תפאורה ועם בימוי מאשר אופרה. יש המנסחים את גרעינה כ"הרהורים" של המלחין פיליפ גלאס על אירועים מסוימים בחייו של גאנדי.

המוסיקה ששומעים ב"סאטיאגרהה" מזוהה מיד כמינימליסטית ובולטת בה למן ההתחלה חזרה עקשנית על מוטיבים - לעתים קרובות אלה אקורדים שבורים ("ארפג'יו") שנשנים בהתמדה ובשינויים קלים. אלמנטים אלה כשלעצמם, וגם הזמרה, הם "ערבים בהחלט לאוזן" (ולו שמרנית מאוד) אך החזרות המוטיביות המתמידות עלולות לעצבן מאזין שפוגש אותן מתוך ציפיות לא נכונות.

אמנון ויינשטיין

ודאי שיש לבוא אל האופרה הזאת בראש נכון, להתמסר לה בסבלנות ולא לצפות להתפתחויות מוסיקליות מהירות. אפשר גם לפרש ולהסביר שהחזרות, במקרה זה, מסמלות את האופי העקשני הרך של המחאה הגאנדית; פעילות נחושה שאינה נפסקת וסופה להשיג את המטרה, בבחינת "אבנים שחקו מים".

צלילים בימי טילים

בפסטיבל הקולנוע "עין יהודית" באשקלון יוקרן הערב סרט על סדנת כלי הקשת הגלילית הוותיקה "קשת אילון" - קורס השתלמות קיצי שנתי לנגנים צעירים מכל העולם - ועל דמויות מרכזיות בה. הסרט "כינורות במלחמה", שביימה והפיקה יעל קציר, צולם בימי מלחמת לבנון השנייה ב-2006.

בדרך כלל נוטים סרטים וכתבות על סדנת "קשת אילון" להיראות כמוצר תדמיתי: חניכים צעירים באילון יודעים שמצפים מהם להלל את הקורס מול המצלמה ולהפליג בתרומתו לרמת נגינתם. הם ממלאים את חובתם היטב, כל אחד ואחת כפי יכולתו. גם אם שבחיהם כנים - הם נשמעים מוזמנים וכמעט מוכתבים.

לא כך בסרט זה, שמוקדו אינו הסדנה עצמה אלא בעיקר מה שעבר באותם ימים על אמנון ויינשטין, בונה ומתקן כינורות, ועל רעייתו עשי. ויינשטיין היה ממייסדי הפרויקט באילון, לפני 21 שנה, לצד בן הקיבוץ גלעד שיבא (המנהל את ה"קשת" מאז) ולצד הכנר הבינלאומי שלמה מינץ. לפני שנה (הסרט אינו מזכיר זאת) נפרדו דרכיהם של שיבא ושל מינץ וויינשטיין. שני האחרונים פרשו מהפרויקט.

הסרט אינו עוסק רק בסדנה ובכנרים, אך האפקטיביות שלו בהארת הסדנה ובפיאורה חזקה מאוד. להערכתי, קטעים שבהם נראים אחדים מהכנרים הצעירים מנגנים ומקבלים עצות - מפי שלמה מינץ, אידה הנדל, יצחק רשקובסקי - יעצימו בלב כל חובב מוסיקה את התשוקה אל אמנות הכינור. הקלטות הנגינה המשולבות בסרט התבצעו ברמה טכנית גבוהה, והם קצרים, מלהיבים, נוגעים בלב.

קטע מרשים במיוחד הוא זה שבו מנגנת כנרת רוסייה צעירה ושמה אלנה באייבה, יפת תואר ובעלת צליל כנרי מפואר. הכנרת הישישה אידה הנדל, אגדת כינור של אמצע המאה ה-20, מאזינה לבאייבה ב"כיתת אמן" וכאשר מגיע תור ההערות היא קובעת שנגינתה של באייבה קרה מדי, מתורבתת. בהמשך נוטלת הנדל את הכינור ומבצעת כמה פראזות בעצמה כדי להדגים לתלמידה ולקהל את כוונתה. הנוכחים והצופים בסרט כמו מוזמנים להצטרף ולשפוט - את התלמידה ואת המורה. בהמשך מובא קטע נגינה שלם בידיה של אידה הנדל - ההשתאות על להטוטי האצבעות של האמנית בת ה-80 פלוס היא בלתי נמנעת.

העילה הסיפורית של הסרט עלולה להיתפס כמאולצת: סדנת "קשת אילון" מתקיימת מאז ומתמיד בקיבוץ אילון, קרוב מאוד לגבול לבנון. ביולי 2006 נאלצו להעתיק את הקורס למרכז הארץ, אל מדרשת בית ברל ליד כפר סבא. מכאן הכותרת "כינורות במלחמה". ספקן עשוי לשאול מה כבר ההבדל - הרי טילי החיזבאללה לא הגיעו לכפר סבא, והווי הקורס עצמו היה כתמיד: המשתתפים והמורים מתגוררים במקום, בכל יום נערכים שיעורים פרטיים וכיתות אמן בשעות היום, וקונצרטים קאמריים בערב. בכל זאת מתברר שהנסיבות, לרבות העובדה שאבשי (אבשלום) ויינשטיין, בנו של אמנון (דור שלישי לשושלת בוני הכינורות ויינשטיין), גויס ויצא אף הוא צפונה, הולידו מוצר תיעודי מרתק.

כאמור, הדמויות המרכזיות בסרט הן בני הזוג ויינשטיין, בני 60 פלוס - הוא איש כינורות מנעוריו והיא עיתונאית, סופרת ועורכת ספרים. בימי יולי 2006 אירגן אמנון באחד החדרים במדרשת בית ברל בית מלאכה מאולתר לתיקון ושיפור כינורות, מוסד עזר חיוני בקורס לכנרים. ויינשטיין מתמודד עם החרדות שלו לבנו, שיצא כאמור אל המלחמה, באמצעות השתקעות בעבודה. אשתו עשי ממשיכה במעשיה הביתיים (סריגה, בישול) אך נראית ונשמעת מודאגת הרבה יותר. המצלמה גם תפסה אותה ברגע של בכי לא נשלט כאשר נודע לה על פציעתו הקשה של תומר בוהדנה, חברו של בנה אבשי (כזכור, בוהדנה היה החייל שסימן "וי" למצלמות כשהובל באלונקה).

במונולוג חודר אומרת עשי ויינשטיין, תוך כדי סריגה (אביה עשהאל ביילסקי היה פרטיזן מפורסם בבלארוס, במלחמת העולם): "אני דואגת לכולנו. העניין הגורלי הזה, שלא רואים לו סוף ולדעתי הוא חסר פתרון. אנחנו עוד לא כאן - ואולי לא נהיה כאן, ואני מחברת את זה לגורל היהודי". בחשש להישמע פאתטית והיסטורית מדי היא מוסיפה: "זה מה שהורס לי את הבריאות - והורס לי גם את הסריגה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו