בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התזמורת הפילהרמונית רלוונטית מתמיד

בהופעות "הפילהרמונית בג'ינס" בנמל תל אביב הצליחה התזמורת לפענח את סוד הרלוונטיות. ההנחיה החביבה של רובי ריבלין היתה אחד המרכיבים בשחרור העניבות וביטול המחיצות

8תגובות

כמי שלא היה מעודו במליאת הכנסת, מעולם לא יצא לי לראות את יו"ר הבית ראובן רובי ריבלין: את פרצופו אני מכיר מהעיתונים, ואת קולו המהיר והעצבני מיומני החדשות ברדיו, תוך נסיעות בכבישי הארץ; אבל לראותו ולשומעו בבת אחת, חי ומתנועע, ועוד לייב, ממרחק 20 מטר - לא זכיתי. עד ליום חמישי האחרון בערב, בהאנגר 11 בנמל תל אביב. זו היתה הפעם הראשונה שלי.

הופעתו החביבה של ריבלין כמנחה הקונצרט בסדרה "הפילהרמונית בג'ינס", הופעה שהיה בה צירוף של אדנותיות, זחיחות וחינניות, הסבירה משהו מהתופעה של חברי כנסת הלובשים דמות חדשה לגמרי כשהם מתרחקים מבסיס האם: כמו שטעמה של חצי מנה פלאפל משתנה כשמתרחקים צעדים ספורים מהדוכן, כך גם הם משנים את עורם עם חציית גבולות הכנסת - ובמקרה של ריבלין, עם ירידתו מירושלים לתל אביב.

ריבלין, משועשע, מפגין בקיאות במוסיקה וגם אהבה אליה (הוא ניגן כינור בצעירותו והיה מאזין קבוע של הפילהרמונית בקולנוע אדיסון בזמנו), וכשהוא מספר בבדיחות הדעת על "התזמורת שלו" בת 120 הנגנים, שעליה הוא מנצח למרות שהיה מת לנצח על הפילהרמונית דווקא - הוא נראה כמישהו שמשאיר את האידיאולוגיה בבית אחרי שעות העבודה. בנסיבות אחרות, נדמה שהיה יכול להיות בקלות חבר מפלגת העבודה או מרצ; ומעניין אם גם דני דנון, למשל, או אנסטסיה מיכאלי, או להבדיל יעקב נאמן, היו יוצרים אפקט דומה אילו נתנו להם להנחות קונצרט של הפילהרמונית.

הפילהרמונית גילתה סוד גדול בסדרת הג'ינס, סוד שאותו היא לא מצליחה לפענח בקונצרטים הרגילים שלה: סוד הרלוונטיות. מה קורה ב"ג'ינס"? ברחבת האנגר 11 בנמל תל אביב, שעה לפני ושעה אחרי הקונצרט - בימים כתיקונם זה קרה ויקרה בהיכל התרבות - נערכת מסיבה, עם נגני ג'ז, בירה, פיצוחים על חשבון הבית ואווירה מגניבה. הקהל מעורב, מגוון בגילו ובמראהו, לבוש באינספור סגנונות ונראה עירני, מפטפט ונהנה מכל רגע. איך נהנים ממוסיקה קלאסית בני 40 ובני 80 גם יחד? עובדה: נהנים. וזה אומר שלקונצרט יש משמעות. לא מדובר כאן בביקור כפוי באתר ארכיאולוגי, וגם לא בסימון "וי" על מאורע חברתי שחייבים להיראות בו, אלא באירוע שבאים אליו כי רוצים.

דניאל צ'צ'יק

אם מנתחים את קונצרט הג'ינס מגלים שרק ההיבט החוץ-מוסיקלי שלו שונה מכל קונצרט אחר למנויים. הפילהרמונית לא מתחנפת לקהל הג'ינס במוסיקה קלסית קלה, בחציית קווים אל הפופ או בכוכבי זמר: היא נותנת לקהל את אותה תוכנית שניתנת למנויים הרגילים, את הדבר האמיתי. בקונצרט הזה בלט הדבר עוד יותר: הפתיחה "קרנבל רומאי" של ברליוז, הקונצ'רטו לצ'לו של היידן, וסוויטה מ"דפניס וכלואה" של ראוול לסיום, היא תוכנית תובענית של מוסיקה ברמה הכי גבוהה: בייחוד הראוול, יצירה שכולה עדינות אימפרסיוניסטית ויופי מרומז. זו יצירה שהורגת מסיבות, לא כזאת שמעוררת צעקות "בראבו!" אחרי פינאלה מרגש. לא היה אפוא שום מימד של בידור במוסיקה של הקונצרט - וזו הוכחה לרצינות של התזמורת ושל הקהל.

מה כן שונה? כל השאר. הג'ז ברחבה, המשקאות. ובאולם עצמו: אלומות האור הצבעוניות, התפאורה כשל אולם קונצרטים בלאס וגאס, מחיקת סממני הרשמיות כמו חליפות שחורות לנגנים ושמלת ערב לסולנית ומקטורן פראק למנצח; משמע - פירוק הטקס הקונצרטי הקלאסי ופריקת כל סמליו והאסוציאציות שלהם. והמרכיב החשוב ביותר: ההנחיה ההומוריסטית. זה המרכיב החשוב, כי הטקס הקונצרטי הקלאסי דורש הבחנה חד משמעית בין הנגנים למאזינים - שתי קבוצות מנותקות זו מזו, שלכל אחת תפקיד מובהק משלה. ואילו ההנחיה, הפנייה בגובה העיניים מהבמה אל הקהל - יחד עם פירוק סמלי הטקס - מהווה קריאה למכנה משותף וממוטטת את החומה הלא נראית בין הבמה לאולם.

במקום שתי מדינות לשני עמים אפוא - מדינה דו-לאומית; ובמקום "אנחנו כאן והם שם" - מרחב אחד בו פועלים כולם, אמנם בלי להתערבב זה בזה מבחינה פיזית או מקצועית, אבל גם בלי גדר הפרדה.

כשהצ'לו שר

האנגר 11 הוא כאמור אתר מגניב לקונצרטים קלאסיים, אבל את המוסיקה אי אפשר לשמוע בו. היא בקושי חוצה את הבמה. לא שזה חשוב: אקוסטיקה היא גם עניין פסיכולוגי, וכשלא שומעים טוב המוח מחולל נפלאות ומשפר את הדהוד הצליל כמעט כמו כנפונים אקוסטיים, קירות מחומרים מהדהדים וקונכייה אקוסטית. וחוץ מזה, היתה מישהי שלמרות הכל שמעו אותה מצוין בערב זה: הסולנית, הצ'לנית הארגנטינאית סול גבטה.

לחצו לצפייה - סול גבטה מבצעת את הקונצ'רטו לצ'לו של היידן עם תזמורת דרזדן

ברוח החופשית של הג'ינס היא עלתה במכנסיים וחולצה לבנה שהיו בעליל מאוד נוחים לה - איזו הקלה, לראות סולנית שאינה חנוטה בבגדי נשף חונקים ומגוחכים! וכבר כשהתחילה לנגן את הקונצ'רטו הראשון של היידן אפשר היה להבין שמדובר בליגה אחרת. כל צליל, אפילו בתוך סולם מסחרר במהירותו, נשמע בהיר ומהדהד ונקי; והגוונים שהפיקה הקשת שלה, מעדינות ועד פראות של ממש; והמוסיקליות - אפשר היה להתענג על שירה של צ'לו, ברגש נעדר סנטימנטליות, ומתוך אישיות קורנת.

כך, מכל הערב החביב הזה, בסופו של דבר רק היא נותרה בזיכרון כאמנית שבשבילה טורחים ומרחיקים עד נמל תל אביב בלילה קריר מדי, לשמוע מוסיקה קלאסית.

--------------------------------------------------------------------------------------------

מלחין, לא מלחינה | גם פרויקט "פגוש את המלחין" ראוי ל"אות מיס פיגי" שמעניקה נעמה כרמי על גילויי שוביניזם

קצת יותר משנה עברה מאז התחילו להסתובב בינינו אנשים הנושאים - ולא בגאווה - את "אות מיס פיגי". את האות הזה מעניקה מפעם לפעם, למי שמגיע לו, נעמה כרמי: דוקטור לפילוסופיה, מרצה וחוקרת ובעלת הבלוג "קרוא וכתוב" (carmi.com-http://naama). האות מוענק דרך הבלוג לאנשים שמתבטאים באופן שוביניסטי נגד נשים, ולוועדות וכנסים המתקיימים ללא נשים. בתחום הכנסים מציגה רשימת חתני הפרס גלריה מרשימה: אם זה המכון הישראלי לדמוקרטיה, מרכז מינרבה, או הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב - שכנראה מובילה כרגע עם הקורס שלה לספרות ושירה, שבו הרצו יותר מ-20 גברים בלי אף אשה אחת. והרשימה מתארכת עד אין סוף.

איור: לי קורצוויל

בבלוג שלה מבקשת נעמה כרמי הצעות למועמדים הראויים לאות, והנה יש כאלה גם בתחום המוסיקה: איגוד הקומפוזיטורים בישראל ואולפן "התיבה" ביפו, למשל, בזכות הפרויקט המשותף שלהם "פגוש את המלחין" - שם שאינו משתמע לשתי פנים במקרה זה. הסדרה, בת ארבעה קונצרטי-דיון, מציעה פגישות עם מלחינים ויצירותיהם, שניים בכל קונצרט: הראשון, שכבר נערך, הוקדש ליצירות ינעם ליף ואסף נוי, בליווי פאנל של גברים בלבד; ובבאים, החל בינואר, אפשר יהיה להיפגש עם אראל פז ונדב זיו, מנחם צור ועמוס אלקנה, ואיתן שטיינברג וגד אברהמי.

במוסיקה, כמו באמנויות אחרות, יש המבקשים להחיל את "מבחן האיכות": מלחינ/ה הוא/יא מלחין/ה, הם אומרים, ומה זה חשוב אם היא/וא גבר או אשה? מי שטוב/ה ת/יבחר, וחס וחלילה שלא נשפיל מלחינה ונצרף אותה לסדרה רק בגלל מינה. אלה כנראה לא מבינים את מהותה של העדפה מתקנת - שאיננה העדפה של מלחינה גרועה וחסרת מעוף על פני מלחין נועז ומבריק רק כי היא אשה, אלא חיפוש עקשני, חסר פשרות, אחר מלחינות מעולות, וסירוב לוותר עליהן ועל ייצוגן לפחות בחצי ממספר המשתתפים.

אנשים מופתעים לגלות שכשמחפשים גם מוצאים. תמיד יימצאו הנשים המתאימות, כמו שתמיד יימצאו השופטים המזרחים המתאימים לביהמ"ש העליון - אם רק יחפשו אותם. ודווקא בישראל אין צורך לחפש יותר מדי, כי המלחינות המעולות נמצאות בכל עבר. איך לומר זאת בעדינות: אילו במקום כל מלחיני "פגוש את המלחין" היו מיוצגות שמונה מלחינות מהמיינסטרים הישראלי, איכות הסדרה לא היתה אפילו נשרטת.

כנראה שרק אם המלחינים עצמם יתייצבו על רגליהם ויסרבו לשתף פעולה עד שמספר המלחינות בפרויקט ישתווה לשלהם - העיוות יתוקן. כך גם תישלל מנעמה כרמי הזכות לענוד לאיגוד ולאולפן "התיבה" את עיטור מיס פיגי. היא ודאי תשמח על כך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו