בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עד שההיסטוריה תשיר

חיוני לדעת איך בוצעו יצירות הבארוק במקורן כדי לשיר נכון, מבהיר אנדרו פארוט, מחלוצי הגישה ההיסטורית במוסיקה. את הרקוויאם של גבריאל פורה בניצוחו, יזמר השבוע "האנסמבל הקולי החדש" בלטינית במבטא צרפתי

תגובות

גם אוהביו המושבעים של הרקוויאם מאת המלחין הצרפתי גבריאל פורה ודאי לא יכירו אותו, או לפחות יהססו לרגע אם לפניהם באמת הטקסט הנכון של היצירה, כשיבואו לשמוע אותו במשך השבוע הקרוב (הערב במשכן לאמנויות רעננה, ביום חמישי בתיאטרון החאן, ואחר כך במרכז ענב בתל אביב ובכנסיית סנט ג'ון בחיפה), בביצוע זמרי האנסמבל הקולי החדש בהנהלת יובל בן עוזר. כן, אלו המילים המקוריות בלטינית - אבל למה הן נשמעות אחרת? כי מנצח הקונצרט, אנדרו פארוט, מהגדולים והמהפכניים במנצחי העולם כיום, הנחה את זמרי האנסמבל לשיר אותן כפי שהושרו במקור - בלטינית במבטא צרפתי: "כל קהילה דוברת לטינית באירופה דיברה במבטא שלה", הוא מסביר, "עד כדי כך שבזמנים העתיקים נזקקו למתורגמנים בפגישות של מנהיגי הכנסייה בוותיקן - למרות שכולם דיברו לטינית".

פארוט הוא מחלוצי הביצוע ההיסטורי של המוסיקה, והדרך בה הוא חותר לבצע את המוסיקה קרוב ככל שניתן לאופן בו בוצעה בזמנה, אינה גחמה של שיחזור לשמו: "כשמבינים את שפת הביטוי של הזמן מבינים את המוסיקה לעומקה", הוא אומר. "למשל ברקוויאם: הבנת המבטא הצרפתי היא הבנת המוסיקה. קח את המילה ‘פרומאז'' בצרפתית: אנחנו האנגלים נבטא אותה עם דגש על ההברה הראשונה, האמריקאים יאריכו את האחרונה וירחיבו אותה; ואילו הצרפתים - להם יש דרך מיוחדת להשוות בין ההברות, ואיתן גם בין המלים, למין קו מלודי רציף, בלי קפיצות, בלי קיטועים.

"כשמבינים איך הצרפתים במבטאם שרים את המיסה, יודעים איך לבצע אותה. ויש איפיונים למוסיקה הצרפתית בכל הדורות: אפילו בין יצירות לעוגב של מסיאן מהמאה ה-20 ומוסיקה של גיום דה מאשו מהמאה ה-14 יש קווי דמיון".

ב-1971 היה אנדרו פארוט הראשון באנגליה שהציג קונצרט של מוסיקת בארוק על פי הגישה ההיסטורית. גישה זו מבוססת על מחקר ומטרתה להעמיק בלימוד כל היבטי הביצוע של המוסיקה בתקופתה: הכלים ומבנם, האנסמבלים, הטכניקה של הנגינה והפקת הצליל: "המלחינים בכל התקופות כתבו מוסיקה בנסיבות מסוימות, ונראה לי קצת משונה לא להשתוקק לדעת יותר ויותר על כך", הוא אומר. "זה לא שונה מנגרים אומנים, למשל, שלמראה רהיט עתיק העיניים שלהם נוצצות והם רוצים לדעת בדיוק איך הוא נבנה ולשאוף להשיג משהו מאותה רמה, למרות שיודעים שלא יגיעו אליה".

דודו בכר

חלוצי הגישה ההיסטורית, ביניהם ניקולאוס הרנונקור באוסטריה, השפיעו עליו; ובאנגליה, כמו באוסטריה ובכל מקום אחר בו החלו מוסיקאים לבצע את המוסיקה בהקשרה, נוצרה התנגדות עצומה לדרך הביצוע הישנה-חדשנית אותה הציג - "כולל מכתבי שיטנה שקיבלתי, ואני ממשיך לקבל", מעיד פארוט.

"בהתחלה היה קשה להשיג מבצעים - זמרים שיסכימו לשיר בהפקה קולית אחרת, נגנים שיסכימו לנגן במערכת אחרת, עתיקה, של כיוונון כלי הנגינה - ובכלל שימוש בכלי נגינה אותנטיים ומשוחזרים. ולכן רוב המבצעים היו חובבים ואנשים פרטיים. כל התנועה הזאת התחוללה מחוץ למוסדות המוסיקליים הרשמיים כמו אקדמיות ובתי ספר. ונגנים מקצועיים הקריבו הרבה כדי להצטרף אלינו באותו זמן - הם ויתרו על משרות וקריירות בשביל זה. היום הגישה ההיסטורית כבר הפכה למיינסטרים - לטוב ולרע", הוא מסכם.

לטוב וגם לרע?

"לטוב זה ברור - כי אנשים לומדים הרבה ולא עושים טעויות קשות בביצוע. ולרע - כי הרבה מהמבצעים היום לא מתבססים על מחקר. החלוצים בזמנם העמיקו ותהו ושאלו, וחיפשו את הדקויות של ההקשר בו פעלה המוסיקה - ההיסטורי, החברתי והכלכלי והפוליטי, וגם הטכני. הצטבר ניסיון עשיר שהביא לתוצאות יחידות במינן. היום יכול מנצח לקחת תזמורת בארוק לא רעה, לבחור מפה ומשם מרכיבים שהוא אוהב ולוותר על אחרים שלא מוצאים חן בעיניו - והתוצאה היא שטחית.

"היום, כשמבצעים הכל ושומעים הכל, וכשמנצחים עוברים ממקום למקום, הייחוד של הביצוע ההיסטורי עלול להיטשטש וללכת לאיבוד. מצד שני, הפופולריות של האנסמבלים הבארוקיים מקלה עלי את העבודה כשאני בא למקומות רבים - למשל לפולין, שם יש סצינה מעולה של מוסיקת בארוק, או לכאן, לישראל, לתזמורת הבארוק ירושלים של דוד שמר או לאנסמבל של יובל בן עוזר. אני יכול להשיג תוצאות טובות הרבה יותר מהר".

דן קינן

בחזרה לאוקספורד

אנדרו פארוט נולד ב-1947 בעיר וולסול ליד ברמינגהאם, וב-1966 התקבל לאוניברסיטת אוקספורד: "האווירה, הספריות, עמיתי הסטודנטים וכל מי שפגשתי שם - אלה היו מאוד מפרים, ואני חייב להודות שלפעמים למדתי מחוץ לשיעורים הרבה יותר מאשר בתוכם", הוא מספר. "לימודי המוסיקה היו עיוניים, ולמדנו את תולדות הרנסאנס ואת המלחינים החשובים בתקופה, ויום אחד החלטתי לעשות קונצרט של המוסיקה שלמדנו - מוסיקה אנגלית מהרנסאנס - כדי לדעת איך היא נשמעת: הרי הקלטות של מוסיקה כזאת לא היו בנמצא באותן שנים".

כך, באופן עצמאי ומתוך הביצוע עצמו, למד פארוט לנצח. האוניברסיטה איפשרה לו להעלות עוד קונצרטים, ביניהם גם של מוסיקה עכשווית - הקונצרט השני אותו אירגן היה "פיירו הסהרורי" מאת שנברג, והשלישי: מיסה של יאנצ'ק. בהמשך היה למנהל המוסיקלי של ה"סקולה קנטורום", המקהלה הקאמרית של אוקספורד.

ומי היו הנגנים? הרי אוקספורד היא לא אקדמיה למוסיקה?

"פילוסופים, משוררים, היסטוריונים - כולם סטודנטים, וכולם נגנים ברמה גבוהה", עונה פארוט. "מעניין, רק שלשום שמעתי ראיון עם הבישופ של דורהאם, והוא סיפר על שנותיו באוקספורד ואמר, ‘ניגנתי טרומבון שני בתזמורת של אנדרו פארוט, והטרומבוניסט הראשון היה מתמטיקאי'".

פארוט, שהמשיך ללמוד ולהתגורר באוקספורד חמש שנים, הקים לבסוף מקהלה משלו - מקהלת "זמרי טאוורנר" פורצת הדרך. הוא הביא לאנגליה את הנגנים המהפכניים של זמנם בתחום הביצוע ההיסטורי - סיגיסוולד קאוקן הכנר והמנצח, יאפ שרדר, ונגן כלי הנשיפה העתיק קורנט, ברוס דיקי. "הקהל ומוסיקאים מקצועיים שמעו בפעם הראשונה נגנים כאלה וצלילים כאלה, והתחילו לפקוח אזניים", הוא מספר.

בעשורים האחרונים היה פארוט לדמות מפתח בהתפתחות התנועה למוסיקה מוקדמת בעולם, בזכות ביצועיו ברחבי העולם עם טובי המוסיקאים, בזכות המחקרים המעמיקים שפרסם, וכללו מאמרים על מונטוורדי, באך ומוסיקה אנגלית, ובזכות העריכה של כתבי יד עתיקים. כך הוא מגשים את האידיאל של הביצוע המוסיקלי, שמשלב מחקר מוסיקולוגי עם פרקטיקה.

בחמש השנים האחרונות מופיע פארוט בישראל באופן קבוע, בעיקר בניצוח על תזמורת הבארוק ירושלים, בה הוא זכה לתואר מנצח לשם כבוד: "ישראל כמובן מרתקת אותי על כל היבטיה, אבל אין הקשר פוליטי לפעילות שלי כאן", הוא מסביר, "אני בא הנה, כמו למקומות אחרים בעולם, למשל לברטיסלבה, כדי לעזור ולתרום לגופים להתפתח. בישראל הכישרון עצום והנוף המקהלתי עשיר ומעניין למרות שאין מקהלות מקצועיות - אבל המוסיקה הגדולה במערב נכתבה למקהלות מקצועיות ולזמרים מקצועיים, ולכן אני כאן, כדי לשפר כמה שאוכל".

עם זאת הוא מוסיף, "אני מודה שלעתים שלמות מקצועית משאירה אותי קר. אני נזכר בשנים הראשונות של אוקספורד, בהתלהבות של המבצעים החובבים, במשמעות של הקונצרטים ובעניין העצום שהעבודה על המוסיקה עוררה בכולם - ביניהם נגנים וזמרים שאולי לא השתתפו מאז - ועד אז - בביצוע מוסיקלי כלשהו".

כיום פארוט מתגורר שוב באוקספורד, עם משפחתו: "מצער אותי שהיום אני תורם למקום בו אני גר, לאוקספורד, הרבה פחות ממה שתרמתי כשהייתי שם בשנות לימודי", הוא אומר. "וזה נכון גם לגבי עיר הולדתי, ליד ברמינגהם. אני חושב על הימים העתיקים, למשל על לייפציג בימי באך: זו היתה עיר גדולה לזמנה והתנועה בה היתה ערה. היו באים מדרזדן פעמיים בשנה ליריד הגדול, באך הופיע ולימד בעיר, ילדיו היו מוסיקאים פעילים, משוררות כתבו את הטקסטים לקנטטות שלו; והיה זמן - זמן לשוחח, זמן להיפגש בדרך שהפייסבוק למשל לא מסוגל להפגיש. ההווייה המוסיקלית של מקום חשובה לי, לכן כל כך משמעותי בשבילי לבוא למקומות כמו ישראל ולהעניק משהו. לא רק לשים ‘וי' על קונצרט ולהמשיך הלאה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו