בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע בסולמות מרקיעים

גם מוסיקאים מקצועיים היו מתקנאים בזיכרון האצור ב"שירת הבקשות" - 64 פיוטים מורכבים המשייטים במגוון סולמות לאורך ארבע שעות. צפו בוידאו

9תגובות

המדחום הדיגיטלי על לוח המחוונים של המכונית כבר הראה 9 מעלות צלסיוס. בשתיים וחצי לפנות בוקר, בין שישי לשבת, רק חמש או שש מכוניות עשו את דרכן על הכביש המהיר מתל אביב, מטפסות לירושלים, וגם הדרך בכיוון ההפוך היתה שוממה: לילה קר, סגרירי, הרתיע מבלים פוטנציאלים והשאיר אותם בבתיהם. כנראה רק מי שציפה לאירוע מיוחד במינו מצא עצמו בשעה המוקדמת נוסע במעלה ההר; ומפליא באיזו מהירות אפשר להגיע מתל אביב אל הפרבר ההררי שלה במזרח כשאיש לא מפריע בדרך: גם לשוטרים לא מתחשק לבלות בלילה כזה בחוץ, במארבי לייזר בשולי כבישים רטובים וקרים בין שישי לשבת.

הכבישים אמנם שוממים, אבל ברחבי הארץ דווקא ניכרת תנועה של הולכי רגל בשעות הקטנות האלה של שבתות החורף בבוקר: אנשים ונשים צועדים למפגשים שכונתיים, בעיקר בבתי כנסת אבל גם בבתים פרטיים, לטקסים של שירה לילית, שירת הבקשות. עוד בספרד שלפני הגירוש היו היהודים שרים את הבקשות; ובמאה ה-16 בצפת, בחוגו של המקובל האר"י יצחק לוריא, התבסס המנהג והתפשט לקהילות המזרח התיכון, אירופה, תורכיה וצפון אפריקה. ברוח הקבלה, הוא נועד לשעות הבוקר בהן שוררת עדיין חשכה: השעות הקטנות, שעות שירת המלאכים, הן האידיאליות לטקסי שירה ומוסיקה.

קשה למצוא היום בישראל את שירת הבקשות כפי שהיתה במסורות המזרח לפני קום המדינה. משבר העלייה כמעט הכחיד את המסורת המסורת המוסיקלית שבעל פה הזאת, שביצועה השוטף הוא תנאי הכרחי להישרדותה. אבל בשנים האחרונות ניכרת התאוששות: יותר ויותר אנשים מתוודעים אל התרבות המוסיקלית שלהם, זו שלא מצאה נתיב בכור ההיתוך הציוני שאכן התיך כמה תרבויות ושימר אחרות; ובהגיע חודשי החורף אפשר למצוא טקסים במרכזים שמספרם הולך ורב - ואחד העיקריים שבהם הוא בשכונת נחלאות בירושלים.

צפו בפיוטי שירת הבקשות, 1993

צעדה נמרצת בשלוש בבוקר בנחלאות הדוממה, ברחובות הציוריים של שכונת נחלת ציון, שבשעות מוקדמות יותר הם מוצפים בתיירים רעשניים שבאים לספוג קצת אותנטיות ירושלמית - מביאה את המבקר אל בית הכנסת העתיק עדס, שהוקם ב-1901 על ידי משפחת עדס, יוצאי חאלב בסוריה. על קירותיו עוד ניתן לראות את ציורי הקיר שצוירו כעשור אחרי הקמתו על ידי תלמידי בצלאל (ולאחרונה שומרו ושוחזרו בדרך שכמעט הרסה אותם לגמרי), ובמזרחו ארון קודש סורי אותנטי שהובא מדמשק, בסגנון סורי המשובץ בצדף. בשלוש ניתן האות - ולאורך ארבע שעות עד שבע בבוקר, בלי הפסקה, בלי לחזור על אותה מנגינה פעמיים, שרים הנוכחים - כ-120 גברים מגיל 10 ועד 80, וכמה נשים בקומה השנייה בעזרת הנשים - את הבקשות.

גבירול פינת חאלב

ומהן אותן "בקשות"? כל אחד מהנוכחים מחזיק בידו את המקור לבקשות נוסח חאלב, ספר שנקרא "שירה חדשה", ובו 64 פיוטים: טקסטים פואטיים בעברית מרהיבה, שנכתבו במשך הדורות על ידי משוררים חאלבים, בהם שזורים פיוטים גם מפרי עטם של משוררי ספרד של ימי הביניים כמו שלמה אבן גבירול, ומשוררים מקובלים כמו ר' ישראל נג'ארה בן המאה ה-17. אלה אינם רק טקסטים: הגדרתם כ"פיוטים" משמעה שלכל אחד מהם מנגינה המיוחדת לו, והמילה "מנגינה" לא מצליחה לתאר אפילו מעט מהמוסיקה שנשמעת בטקס. אותן "מנגינות" הן יצירות שלמות, מורכבות, וכולן בנויות על פי המערכת הסולמית של מוסיקה ערבית, ה"מקמאת".

השתתפות בערב בקשות הינה אפוא צלילה אל תוך מוסיקה עתיקה שמשקפת את עומק התרבויות היהודיות של המזרח. לפני כל פיוט יש קטע פתיחה קצר, והוא מבוצע בסגנון ה"מוואל" הערבי - קטע מאולתר ומעוטר, בו מפגין הסולן את בקיאותו ברזי המערכת הסולמית הערבית ואת יפי קולו והווירטואוזיות שלו. ואחר כך - הפיוט עצמו, בו לוקחים חלק כולם, בדרך כלל בצורה של שירת מענה: פייטן סולן מול הקבוצה, וגם שתי קבוצות זו מול זו, בתחרות סמויה על יפי הקול והדמיון, בעיטורים ובקישוטים.

"נהוונד" (עיר באיראן), "עג'ם" ("פרס"), "חג'אז" - שמות אלה של מקאמים, הסולמות הערביים, מעיד על מקורם העתיק, בן ה-4000 שנה, בפרס שלפני הכיבוש הערבי. מערכת הסולמות הזאת דומה למערכת המז'ור-מינור המערבית בהיותה, כמוה, משקפת מאגרים קבועים של סדרות צלילים שמהן נוצרות מנגינות - אבל היא גם שונה ממנה באופן מהותי: בגלל המגוון האינסופי כמעט של הסולמות ומספרם הרב; בגלל הצלילים הרבים שקיימים בהם ואינם נשמעים כלל במוסיקה מערבית - רבעי טונים; ובגלל ההקשר הרחב, החוץ-מוסיקלי, שיש לסולמות האלה.

למשל, פיוטים מסויימים בשירת הבקשות מושרים במקאם שונה לפי ההקשר של פרשת השבוע באותה שבת: שלשום בירושלים, בגלל פרשת "חיי שרה" הטראגית, שלט מקאם חג'אז הנחשב לעצוב. עצם המילה "מקאם" מעידה על ההקשר הזה: תיאוריה מוסיקלית המעוגנת ב"מקום" מסוים, וגם בזמן מסוים, ומשקפת לא רק כללים מופשטים - כמו התיאוריה המוסיקלית המערבית - אלא קשורה במהותה לנסיבות הביצוע שלה.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את העדכונים והפרשנויות של הארץ ישירות אליכם

גם אום כלתום

הרבה מוסיקאיים מקצועיים היו מתקנאים בזיכרון מוסיקלי שאוצר בתוכו עשרות פיוטים מורכבים, ובשמיעה מוסיקלית שמאפשרת שיוט בין מקמאת שונים, ובשליטה בסולמות השונים ובמעבר ביניהם - כפי שהתגלו בקרב הנוכחים בערב הזה. פיוט אחד, "בסוד עם קדושים" שמו, בנוי כך שכל שורה שלו מושרת במקאם אחר, סך הכל 14 סולמות שונים: היה זה עוצר נשימה לשמוע את הפייטן מדלג בין "עג'ם" ל"חג'אז", בין "רסת" ל"ביאת", בקלילות וירטואוזית.

ולא רק שירה פשוטה היתה שם: לעתים, מחקים הנוכחים את אפקט התזמורת הערבית, למשל בשירת-הד להברה האחרונה של הסולם, במין צליל ארוך כמו כלי הקשת בתזמורת; או בשירת קטעים שלמים בלי מילים, תחליף לקטעים האינסטרומנטליים שאולי היו פעם מלווים שירים מעין אלה בנסיבות אחרות. סופי משפטים שנקטעים לפתע בסגנון השירה הערבית, שיר של אום כלתום שחילחל לשירת הקודש ונכלל גם הוא באחד הפיוטים, ואפילו קריאות הערכה ועידוד שנשמעו פה ושם אחרי הפגנה וירטואוזית במיוחד - הראו כמה נטועה היתה התרבות היהודו-ערבית בזמנה ובמקומה.

מפליא באיזו מהירות נקפו השעות בטקס המוסיקלי-רוחני הזה. נדמה שרק זמן קצר חלף מתחילתו, ופתאום התחוור שהשמש כבר זורחת, שהשעה כבר רבע לשבע בבוקר, שמתכוננים לסיום. לאורך הערב אפשר היה ליהנות ממשקה חם, ספלי תה או קפה ממיחם גדול שחולקו על ידי אחד מהנוכחים; וכשנשמעו המלים "רבי חנניה בן עקשיא אומר" כבר היה ברור שניתן האות. הדי הפיוטים עוד נותרו זמן רב בזיכרון אחרי היציאה לרחובות נחלאות הגשומה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו