צלילים בדיוור ישיר

היצירה של מורטון פלדמן, שניגנה קבוצת "מוסיקה נובה" ביפו, מציעה כניסה לטראנס באמצעות שבירת התבנית הקונצרטית המקובלת

נעם בן זאב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

"ניגנו קטעים שהמשותף להם היה האקראיות בביצוע. אמרתי לקהל שבדרך כלל אנשים רגילים להתייחס ליצירה מוסיקלית כאובייקט שניתן להבנה, וכתוצאה מכך להערכה, אבל שבקונצרט זה מדובר במקרה שונה; ושהואיל והצלילים הם רק צלילים, לבני האדם המאזינים להם ניתנת האפשרות להיות מה שהם: אנשים שמצויים בתוך עצמם, כאן ועכשיו, ולא במקום מנוכר בו הם מנסים לפענח מה אמן כלשהו מנסה למסור להם באמצעות צלילים. לבסוף אמרתי שמטרתה של המוסיקה חסרת-המטרה הזאת תושג אם רק ילמדו בני האדם להקשיב. ואם יסתבר להם שהם מעדיפים את צלילי היומיום על פני התוכנית המוסיקלית שלנו, מבחינתי זה בסדר גמור".

ביטול המוסיקה כאובייקט הזוכה להקשבה חיצונית, והפקעת היצירה משרירות טעמו של המלחין ומסירתה לערכאת המקרה כדי שהצלילים יוכלו להיות "הם עצמם" - זה מה שביקש המלחין האמריקאי ג'ון קייג' להשיג, וזאת הסביר בדבריו שלעיל בהרצאתו "אי ודאות", שנשא בשנת 1959. איך יכול המלחין לצמצם את המרחק בין המאזין ליצירה ולמשוך אותו לתוך המוסיקה עד שייפול אל תוכה, בינות לצלילים ויחד עמם - כמו הקפיצה של גיבורי הסרט "מרי פופינס" אל תוך ציור והתמזגותם המוחלטת בעולמו?

מי שנכח בקונצרט של קבוצת "מוסיקה נובה" ביום חמישי שעבר, באולפן התיבה ביפו, שם בוצעה יצירה מאת שותפו וחברו של קייג', מורטון פלדמן, יכול היה לחוות את הפלא הזה. בדממה, כמעט בלי נוע, בחשיכה כמעט, ניגנו הפסנתרנית שירה לגמן והצ'לן דן וינשטיין את "דפוסים בשדה כרומטי" (Patterns in a Chromatic Field), יצירתו של פלדמן מ-1981, כשעה וחצי של מוסיקה בלי הפסקה, שכבר בתחילתה שימשו צליליה כמרכבות למסע פנימי.

מורטון פלדמן (1926-1987) נולד בניו יורק, וחבר לקבוצה של יוצרים בשנות ה-50 ובהם ג'ון קייג' המבוגר ממנו, שהשפיע עליו רבות, המלחינים כריסטיאן וולף וארל בראון והפסנתרן דייוויד טיודור, וכן ציירים מופשטים: פיליפ גסטון, ג'קסון פולוק, ויותר מכולם מארק רותקו. פלדמן היה אדם גדל ממדים ומלא חיים, ששינה ופיתח את סגנונו - ממוסיקה על פי תיווי גרפי וחופש ביצוע לנגנים, עד יצירותיו האחרונות הארוכות, שכמו הרביעייה השנייה יכלו להימשך ארבע שעות ויותר.

המאזינים ליצירתו של פלדמן נוטשים כמעט מיד את העמדה האוטומטית בחווייה האמנותית, והיא הניסיון להבין ולפענח: "התבוננות", כפי שהראתה החוקרת דליה כהן, היא מלה שמשקפת בחינה באמצעות המבט, אבל כוללת בתוכה גם את השורש של הפועל "להבין"; ואילו פלדמן, בין היתר בהשפעת הציור המופשט והמוסיקה של אדגר וארז, חותר נגד האינטואיציה שבהתבוננות, שהיא בהכרח מבחוץ פנימה. "דפוסים בשדה כרומטי" מכניסה לתוכה את המאזינים לה כמו למין טראנס - בזכות התבניות החוזרות ונשנות בהשפעת הסגנון המינימליסטי רפיטטיבי, בזכות הצלילים הארוכים, בזכות החרישיות שנמוגה לעתים לתוך רגעי שקט, וגם בגלל השימוש בכלי הנגינה בטכניקה המנוגדת לאופיים הקלאסי.

הפסנתר והצ'לו גם הם נהפכים להיות "הם עצמם": פיסות מודבקות של קרשים עליהם מתוחים מיתרים, שמהם מופקים קולות על ידי הרעדה והקשה. לא רעש הופק מהקרשים והמיתרים האלה אלא צלילים בעלי יופי ועידון, ובכל זאת הם היו קרובים מאוד לאותם "צלילי היומיום" כפי שהוזכרו על ידי קייג', צלילים שאנחנו פועלים בתוכם, לא משקיפים עליהם.

הקונצרט שבו נוגנה היצירה של פלדמן באולפן התיבה ביפו. כמו בציור מופשטצילום: דניאל בר און
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ