בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ליגה של כנר אחד: מאחורי הצלילים של יאשה חפץ

איך הזיק דג מלוח לקריירה שלו ומי זיהה אצלו זיוף? שיחה עם הכנר דוד חן, שהכיר אישית את מי שנהפך לאגדת הכינור של המאה ה-20, לרגל סרט על חייו

2תגובות

מה היתה דרגתו של יאשה חפץ במסדר הכנרים הדגולים? אנקדוטה שהזכיר עכשיו הכנר הוותיק דוד חן, בשיחה על אגדת חפץ, משמשת מעין תשובה. לדברי חן, כאשר ביקר הכנר הרוסי דוד אויסטרך בראשונה בארצות הברית שאל אותו עיתונאי אמריקאי מי הם לדעתו הכנרים הגדולים בעולם.

אויסטרך ענה, בקצת היסוס: "טוב, אני חושב שלמשל נתן מילשטיין ביניהם, מישה אלמן היה פעם ביניהם, בוא ניתן כבוד גם לאידה הנדל, ובלי להצטנע - גם אני ביניהם". ומה עם חפץ? - תמה המראיין. "הה", אמר אויסטרך, "יש כנרים - ויש חפץ".

הסרט "הכנר של אלוהים", מאת פיטר רוזן, אשר יוקרן במוצאי שבת בסינמטק בירושלים (במסגרת הפסטיבל ה-13 לקולנוע יהודי), מספר על חפץ בצורה מרתקת ומביא קטעי נגינה מצולמים רבים בכיכובו - קטעים שמשאירים את המאזינים פעורי פה ואוזן. הסרט עוסק גם בנגינה וגם באישיות, שהיתה לכאורה רבת סתירות, אפילו חידתית; העמידה הנוקשה כביכול, בזמן הנגינה, עם ארשת חתומה (מאזינים באמצעות העיניים נטו לפרש זאת כקור אמוציונלי), וכנגדה נגינה שכולה סער (כך אומר למשל יצחק פרלמן). על אישיותו של חפץ, על יחסיו המוזרים עם בני אדם, מספרת בסרט בין השאר הכנרת והפסנתרנית האמריקאית-אינדונזית אייקה אגוס, שהיתה קרובה לכנר ב-15 השנים האחרונות של חייו (היא היתה צעירה ממנו בכ-50 שנה).

מתוך הסרט

הסרט משחזר את חייו של יאשה חפץ בתמונות, קטעי קונצרטים וראיונות המסתכמים לעושר תיעודי שופע: למן הילדות בווילנה ובפטרבורג - עדיין כילד, וגם מסעות קונצרטים באירופה בעודו ילד. בהקשר זה ידוע סיפור על דיאלוג שהתקיים לאחר עשרות שנים בין חפץ לידידו הקומיקאי גראוצ'ו מרקס. חפץ סיפר: "מגיל 7 פירנסתי את המשפחה". מרקס הגיב: "אז אני מבין שלפני כן היית סתם בטלן".

הכל נשמע חפץ

המשך הביוגרפיה הוא ההגירה לאמריקה בגיל 17, פריחת המיתולוגיה של חפץ בארצות הברית, חיי המשפחה הבעייתיים שלו (גירושין משתי נשים ו"אפס יחסים" עם ילדיו, כך לדברי אחד ממכריו). יש בסרט קטעים שבהם הכנר האגדי נראה עליז ומשתעשע, במשחקי טניס ופינג-פונג, בהופעה בסרטים, בבילוי עם ילדיו בבריכה, במסיבות, בנהיגה מהירה. עם זאת, לפי מיודעיו, צילומים כאלה אינם משקפי מציאות; חפץ היה אדם בודד, קשה, חשדן, מקפיד יתר על המידה על פרטיות ודיסטאנס. אחת ממזכירותיו מספרת שלקחה פעם את הכנר לרופא שיניים. חפץ כבר ישב על כיסא הטיפולים, הרופא נכנס וקרא לחפץ בשמו הפרטי - "היי יאשה". "האם אנחנו מכירים מאיזה מקום?" הגיב האמן בקור - ומיד קם ועזב את המרפאה.

אז איזה מין אדם היה הכנר יאשה חפץ? סמוך לסוף הסרט אומרת אגוס: "אולי גם הוא עצמו לא ידע בדיוק מי הוא - עד שהיה לוקח את הכינור".

דוד (ליין) חן, כנר, ויולן, מורה שהעמיד תלמידים מצטיינים רבים (בהם למשל עמיחי גרוס, נגן ויולה ראשי בפילהרמונית של ברלין), לשעבר איש רדיו, הכיר את חפץ מקרוב וגם עקב אחר הקורות אותו. על הפגיעה בכתף שסבל חפץ באחרית הקריירה אומר חן כי זו היה תאונה: "חפץ היה שמרן לגבי דג מלוח, בכל ארוחת בוקר דג מלוח היה חוק, והיתה חנות דליקטסים לא רחוק מביתו בבוורלי הילס שבה היה קונה כל יום את הדג. יום אחד היתה החבית מלאה עד גדותיה וכשנשלה הדג נשפכה כמות של ציר על הרצפה, חפץ החליק על הנוזל השמנוני ושבר את היד. זה קרה בגיל ששברים כאלה כבר אינם נרפאים בשלמות".

הוא היה נגן בעל מעמד היסטורי בתולדות הנגינה הווירטואוזית?

אמיל סלמן

"מבחינות מסוימות כן, בהחלט. הזריזות שלו מדהימה. שאלו אותו פעם למה הוא מנגן כל יצירה יותר מהר מכל כנר אחר, והוא ענה - ‘אני לא יודע על מה אתם מדברים. כשאני מנגן פרסטיסימו, אני מרגיש אדאג'ו'. יש לומר שכשחפץ היה מנגן במהירויות מטורפות הוא נשמע מהיר, אבל בהחלט לא נחפז".

אמרת "מבחינות מסוימות" בנוגע למעמדו בתולדות טכניקת הכינור. מאילו בחינות?

"כל כנר יודע שכאשר מנגנים צלילים גבוהים מאוד, הזיוף ממתין בפתח, מפני שהמרחקים בין מיקומי הצלילים על המיתר קטנים יותר. אצל חפץ הבעיה הזאת לא היתה קיימת כמעט בכלל, ניקיון האינטונציה שלו גם בקצה הגבוה של הטווח היה שם דבר. בנוסף, הוויברטו שהפיק (שינויי גובה מהירים של הצליל באמצעות הרטטת יד שמאל) היה כובש לב יותר מאשר אצל כנרים אחרים, אפילו גדולים, עד ימיו האחרונים. יעידו על כך תקליטים שבהם הוא מנגן מוסיקה קאמרית בשנותיו האחרונות.

"עוד בקשר ליד שמאל: חפץ חידש בטכניקת ה'גליסנדו' (מעבר בגלישת אצבע מצליל מסוים - אל צליל מרוחק ממנו). הגליסנדו הזריז הוא סימן היכר מובהק של נגינתו, ומאפשר לזהותה ברגע ששומעים גליסנדו אחד. בכך חפץ גרם שינוי או הרחבה של הטכניקה, כי כנרים רבים התחילו ליישם את טכניקת הגליסנדו המיוחדת שלו".

והמחקים את שיטתו מצליחים בכך?

"בקושי. מי שהכי התקרב היה תלמידו אריק פרידמן, וגם אידה הנדל".

מה יש לומר על טכניקת יד ימין, המחזיקה בקשת?

"הטון שהפיק היה מגוון מאוד, מ'טון מוצל' ל'טון עם אור'. מדובר בשינויי המיקום שבו נוגעת הקשת במיתר, קטע שמתחיל בקצה ה'שחיף' ועד ה'גשר'".

והיה לו צליל גדול?

"היו בימיו כנרים עם צליל גדול יותר, למשל זינו פרנצ'סקטי. אבל שמעו את חפץ ברור מאוד, הצליל שלו נישא. גם באולם קרנגי הענק".

מה דעתך על הפרשנויות שלו ליצירות, מה שאתה מכנה "הבעה"?

"היה לחפץ מבקר עוין ב'ניו יורק טיימס', שפעם כתב - ‘למה אני נזכר תמיד בתחתוני משי כשאני מאזין לחפץ?' כך, בנימה מרושעת. אבל זו ביקורת די מוצדקת; הגיוון בהבעה אצל חפץ היה מוגבל - את הכל ניגן בחותמו האישי, הכל אצלו נשמע ‘חפץ' - בלי שוני מובהק בסגנון בין תקופות ובין יצירות של מלחינים שונים מאוד.

"אבל גם לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל. כשהאזנתי להקלטת הקונצרט של אלגר בנגינתו נקוו דמעות בעיני. במקרה זה חפץ הצליח לפרוץ את חומת ההבעה האישית ולהיכנס ללב של אלגר. יותר מזה: לטעמי יש גם יצירות שבהן הנגינה המיוחדת של חפץ, הטבועה בחותמו, נפלאה מבחינה מוסיקלית. למשל בקונצ'רטו של צ'ייקובסקי, שכל כך טעון רגש עד שכל המוסיף גורע. כאן האצילות והאיפוק של חפץ יצאו מתאימים".

אתה מכיר בוודאי את ה"סקרצו טרנטלה" של ויניאבסקי בנגינתו, שמודגם גם בסרט שיוקרן עכשיו בסינמטק. זה לא טמפו מופרז, לעומת מה שהנריק שרינג עושה למשל?

"טוב, שרינג ‘הלך על הכינור', חפץ רץ. זה אולי מהר מדי, ובכל זאת נהדר".

שגעון הסולמות

האזנת לחפץ בביצוע חי?

"בביצוע חי מיוחד, בין השאר. נפגשנו בפעם הראשונה ב-1950 בווילה של מאיר וייסגל ברחובות. חפץ התאכסן שם כשביקר אז בארץ, אני הייתי תלמיד מתקדם, נציג של האקדמיה בירושלים שנשלח לנגן לפניו, ובאתי לווילה עם הפסנתרן המלווה מאיר הרניק זיכרונו לברכה. ‘איזה קונצ'רטו תנגן?' שאל חפץ, אמרתי - ברהמס. הוא אמר טוב, אבל קודם רצה לשמוע איך אני מנגן סולמות, היה לו שיגעון לסולמות ומספרים. העצה שלו לכנרים היתה - ‘אם יש לך רק חצי שעה לתרגל - נגן 20 דקות סולמות'.

"כשהגיע הרגע להתחיל בקונצ'רטו אמרתי - רגע, אני קורא למלווה. ‘לא צריך', אמר חפץ, ‘לא צריך מלווה. אני אלווה אותך'. הצעתי להביא את התווים, והוא אמר - ‘לא צריך, אני אנגן על פה'. כך היה: הוא התיישב אל הפסנתר וניגן אתי, לרבות קטעי ‘טוטי' של התזמורת, הכל בעל פה ולהפליא. ניכר היה שהוא נהנה מאוד - מהנגינה שלו.

"אחר כך, כשסיפרתי לו שאני נוסע ללמוד בג'וליארד הוא אמר - כשאני אתן קונצרט בניו יורק, יחכה לך זוג כרטיסים בקופה. לימים אכן שמעתי אותו בניו יורק ובאחת הפעמים ניגן את הסונטה של באך לכינור יחיד, בדו מג'ור. בהפסקה העזתי להתפרץ אל חדר האמנים וקראתי - ‘מאסטרו, אפילו בשביל חפץ זה היה עילאי!' הוא ענה במשפט קצר, במין מבט מוזר: 'ארבעה תווים שגויים'. אמרתי, ‘מאסטרו, אתה קצת מכיר אותי. אם אני לא הבחנתי, מי שמע?' והוא, בקול ממש שבור, אמר: ‘חפץ שמע'".

כלפיך הוא לא היה אדם קשה.

"כלפי הוא היה נדיב וידידותי ולא מסוגר. אני נזכר בסיפור בקשר לאישיות החוץ-מוסיקלית שלו, שאולי מתקשר קצת גם לדרכו בהבעה מוסיקלית: עיתונאי שאל אותו פעם מה התחביב שלו. 'ללכת לטייל על חוף האוקיינוס', אמר חפץ. ומה אתה מוצא בזה? 'באוקיינוס יש גיוון אינסופי, ובכל זאת - הוא תמיד אחד'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו