בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

החדש של מרדית מונק: רק לאוהדים

מי ששבע ממרדית מונק יפטור את הדיסק האחרון שלה "שירי העפלה" כאקספרימנטליות תמימה. אבל אוהביה יאהבו אותה בעקבותיו אף יותר

תגובות

בעולם הפוסט-מודרני, אוונגרד מתריס ונועז נתפש נאיבי. הפוסט-מודרני מסתכל בהשתאות מהולה בבוז וסלחנות על מי שחותר אל שלמות, אל הגבוה, אל טבורם של הדברים - בעולם כזה, שמתכוון אל טשטוש הגבולות, האמנותיים וגם הנפשיים ואולי המוסריים, חתירה כזאת אינה רלוונטית. אמנות שמסרבת לנקוט אירוניה ושמץ של אירוניה, בלי קריצה, בלי מודעות עצמית נוכחת; אמנות שכולה תשוקה לעצור לרגע, להרהר, להתעטף בקדושה ולשקוע בשרעפים, להאט, לחוות את הרגע האינטימי בבדידות - או דווקא בצוותא, בקהילה - וברצינות, ולהיפתח אל רגש: אידיאלים אמנותיים אסתטיים אלה עבר זמנם, או לחלופין הם מעידים על תמהונות. לכן עלול האלבום החדש של מרדית מונק "שירי העפלה" להיתפש מיושן.

אבל מי שכמו מונק לא בז לשנות ה-60 בהן צמחה, ושאת הדיה היא נושאת, עדיין; שהאידיאלים של התקופה ההיא לא זרים לו, שגם מתוך תהפוכות ה-Fin de Siecle של ימינו מדברת אליו המהפכנות האמנותית-מוסיקלית, יתרגש ויאהב את היצירה הזאת - וגם יתפלא על ההתחדשות המרהיבה של מונק שמתרחשת בה.

ב"שירי העפלה", שחובר ב-2008 והועלה על הבימה לפני שיצא השנה לאור בהקלטה, משתפת מונק לא פחות מ-82 מוסיקאים בנוסף לה - האנסמבל הגדול ביותר ביצירותיה כבר עשרים שנה. לא שאפשר להבחין בגודל הזה: מיתרים, כלי הקשה וכלי נשיפה מעץ, מקהלה בת עשרות זמרים, אנסמבלים קוליים, כלים אקזוטיים - כל אלה נרקמים כאן בעידון הכי גדול אותו אפשר לדמיין, באינטואיציה קאמרית, אינטימית, כאילו מצטרף המאזין אל חדרה הפרטי של מונק לחווייה מוסיקלית-רוחנית משותפת.

גטי אימג'ס

מעל כל העולם הצלילי שנפרש ב"שירי העפלה" מתנשא קולה של מרדית מונק, כבכל יצירותיה הרב-גוניות - אם מדובר בשירים בליווי פסנתר, מיצגים, במחול או תיאטרון, במוסיקה אמנותית רצינית או בהופעות שוות לכל נפש: בכל מדיום בו התנסתה. והקול הזה נעדר מלים: זה לא שאני בזה למלים וטקסט, היא אמרה פעם, אלא שיש כל כך הרבה אמצעי ביטוי אנושיים לפניהן; ובכל מקרה, מעולם לא השתמשתי בהן כנרטיב אלא תמיד בצורה מופשטת. כאן אין מלים כלל - רק הקול, על יופיו ודקויותיו האינסופיות, על המנעד הלא נתפש שלו ברגש ובטכניקה, בגובה ועוצמה והבעה.

כבר מקריאה רציפה של שמות הפרקים שמרכיבים את "שירי העפלה" מתקבלת התחושה שזו יצירה ולא אוסף קטעים קצרים. אשכולות צליל 1: עצירה (התכנסות), וריאציית חורף, קוד עננים, העתקה, מיפוי, וריאציית קיץ, נדר; אשכולות צליל 2: צניחה, כווייה, עצירה (פרק תהלים פנימי), וריאציית סתיו, ריקוד הצוק, מנוחה, המיפוי נמשך; אשכולות צליל 3: וריאציית אביב, העמקה, העפלה.

המלים מצטברות לשיר, והדמיון משרטט את העלילה החבויה בו. אשכולות הצליל, מונח במוסיקה שמשקף השמעה של הרבה צלילים צמודים בו בזמן, כגוף דחוס, דיסוננטי, כחומר גלם שמבקש להתפתח למשהו, נפרש לכלל התכנסות כלשהי. ומשם מתחיל מסע, עם וריאציות, לאורך זמן, לגובה ולעומק, כולל ריקוד טקסי כלשהו, צבירת אנרגיה עם אשכולות צליל חדשים - וסופו בהעפלה.

ההשראה לשם היצירה באה למונק, כעדותה, מכתבי המשורר פאול צלאן, שהתייחס למזמורי תהלים שהושרו על ידי עולי הרגל המעפילים בהר לירושלים. צלאן ועלייה לרגל: זו בדיוק מהותה של המוסיקה שנשמעת כאן. המודרניות העכשווית יחד עם הדים מהעבר הרחוק, רציונליות עם פולחן פגאני, עתיקות פרה-היסטורית וטרום-לשונית מעורבת באוונגרד חדיש, ואף יותר מכך - בהדים מהעתיד. וכך אפשר לשמוע אצל מונק מרווחים מוסיקליים מקבילים בנוסח האורגנום העתיק שהיה ז'אנר משחר הרב-קוליות בימי הביניים, יחד עם מצלולים דיסוננטיים חריפים; וטכניקת "הוקטוס" קדומה של חילופי קולות יחד עם קריאות, יבבות, צעקות.

מרדית מונק, ילידת 1942, צעירה רק בכמה שנים מסטיב רייך, טרי ריילי ופיליפ גלאס, המלחינים האמריקאים שבסוף העשור שאחרי מלחמת העולם השנייה נקטו סגנון חדש, רפטטיווי, בשונה מהמלחינים האירופאים של תקופתם בהם פיעמה רוח האוונגרד של דרמשטט. הרפטטיוויות הזאת, מינימליזם כפי שנקראה בתחילת דרכה, נוכחת לכל אורך ב"שירי העפלה", בכל הרמות המוסיקליות - מפרגמנטים קצרים שחוזרים שוב ושוב, עד משפטים שלמים ששבים בעקשות, כגלים. אבל בניגוד לרייך ובמיוחד גלאס, נעדרת המוסיקה של מונק מהסמכותיות, אדנות גברית יהיו שיאמרו, ששורה על המוסיקה של בני דורה. לא כריזמתיות יש כאן, לא שתלטנות בהתוויית דרך, אלא עידון וחן. אולי הגיוון האינסופי הוא זה שמבדיל בינה לבין המינימליסטים האחרים: המעבר החד בין רומנטיקה לחריפות צלילית, המרקמים שמתחלפים - בפרק אחד זה קולה בלי ליווי, ברגע הבא כלי הקשת, אחר כך מקהלה, ושילוב של כולם, והנה דואט עם זמרת אחרת; השינויים במהירויות, והאווירה שמתחדשת.

מי ששבע ממרדית מונק יפטור את הדיסק האחרון כאקספרימנטליות תמימה, אמריקאית מאוד. אבל אוהביה, שוודאי יזהו את יצירותיה בעשור האחרון, כמו רביעיית כלי הקשת שהזמינה אצלה רביעיית קרונוס, או "שמיים אפשריים" - יצירה שכבר בה שילבה קולות וכלים - כמולידי "שירי העפלה", יאהבו אותה אף יותר. *

מרדית מונק: "שירי העפלה" (Songs of Ascension); עם מרדית מונק ואנסמבל קולי, רביעיית כלי הקשת טוד ריינולדס, השישייה הקולית M6, וזמרי האוניברסיטה של מונטקלייר. 2154 ECM



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו