בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בקצה המנהרה: על הדיסק החדש של יצירות ג'רג' ליגטי

דיסוננסים חריפים מתנגשים בחלל, צבעי קול נשיים וגבריים וגם צעקה כבירה. מה עוד אפשר לשמוע באלבום "אור נצחי"

תגובות

הימנון חד-קולי לוויולה סולו, רגשי, עמוק, אטי - כך מתחיל הדיסק החדש הזה מיצירות ג'רג' ליגטי, וחודר מיד מלב אל לב. בהקשר המוסיקה החדישה בת זמננו עולה בדרך כלל המושג "קומוניקטיביות" - זו האיכות שכביכול חסרה למוסיקה הזאת, זו הטענה נגדה - שהיא אינה מתקשרת, שהיא פונה אל יודעי דבר, שהמלחינים כותבים אותה לעצמם ולא לקהלם. ליגטי, המלחין ההונגרי ממוצא יהודי (1923-2006), התייחס לכך פעם: לעולם איני חושב על קהל כשאני מלחין מוסיקה, אמר, ובכותבי אני לא מדמיין מאזין כלשהו שצריך להבין או ליהנות מהמוסיקה; אבל אם הייתי על אי בודד - לא הייתי מלחין. והוויולה הזאת, בסונטה (1991-1994) מעטו של המלחין שלעולם לא חושב על המאזינים לו אבל חי בקרבם, שרה, מדברת, מתנשאת מעלה ולוחשת, במלודיה כמעט רומנטית, מושכת את המקשיב לה אל תוך המוסיקה כמו בקסם.

רק בגיל 33 הגיע ליגטי למערב, לווינה, כמעט בלי להכיר כלל את המוסיקה המהפכנית שנכתבה בעולם החופשי אחרי מלחמת העולם השנייה. שנות המלחמה המיטו עליו ועל משפחתו אסון: הוא הוגלה למחנה עבודה, הוריו נשלחו לאושוויץ, ואחיו הצעיר הוגלה למחנה מאוטהאוזן שם נספה. ליגטי שרד, חזר לבודפשט והמשיך להלחין, מנסה להתוודע אל היצירות בנות זמנו שהשמעתן נאסרה בהונגריה - של מלחיני המערב, ואפילו של בן ארצו בלה ברטוק. כשהכיר לבסוף את בולז, שטוקהאוזן ומלחיני דרמשטט, נפקחו עיניו - אבל גם ביקורת רבה היתה לו על האידיאל הסגנוני והאידיאולוגיה שלהם. מהפכני כמוהם, הוא פנה לדרך אחרת.

וכך הוויולה נמוגה אל יצירה שמסמלת את המהפכנות האנושית כל כך של ליגטי: "מנוחת עולם הענק להם, אלוהים, והגה עליהם אור נצח" - פרק הרקוויאם שהלחין למקהלה א-קפלה (ללא ליווי) ב-1966. את הטקסט אי אפשר לפענח בהאזנה ליצירה הזאת: הפונמות, ההברות והעיצורים, ואתן המלים עצמן, נמתחות בצלילים ארוכים, לעתים מתאבכות ומשתרגות זו בזו, לעתים מונחות כשכבות של חול צבעוני זו על גבי זו.

16 זמרים וזמרות שרים כאן, ולכל אחד תפקיד עצמאי: 16 קולות, כענן המשנה צורה ומרקם; המלים אובדות - אבל את האור, ואת הנצחיות, אפשר כמעט לחוש. דיסוננסים חריפים מתנגשים בחלל, צבעי קול נשי וקול גברי מתחלפים, צעקה כבירה נשמעת וגם קול בודד בפיאניסימו: "לוקס אטרנה" - אור נצח - נהפכה כך לאבן דרך בתולדות המוסיקה האירופית; ויחד עם יצירות אחרות שלו, "אטמוספירות" שקדמה לה, ו"לונטאנו" אחריה, הגדירה היבט אחר של האוונגרד.

אור הנצח נמוג בחזרה אל הוויולה, הפעם לפרק השלישי של הסונטה. אלבומים חדשים מנסים להשיב מלחמה למשבר הדיגיטלי שפקד אותם, לפרגמנטציה שנעשתה בהם. העיקור שנעשה לאלבומים בעידן הדיגיטלי, שבו אפשר לקנות ולהוריד מהאינטרנט רק חלקים מהם, שבו אין עוד משמעות למונח "אלבום" כי הוא כבר לא קיים באופן פיסי. כבר לא מתקשרות אליו אסוציאציות של צבע וטיפוגרפיה, וכבר אין תחושת התניה בין הקטעים - הציפייה המוכרת מהתקליטים ל"שיר" הבא, לפרק או ליצירה הבאה בכרונולוגיה של אמצעי הקיבול הזה; את כל אלה מנסים להחזיר עתה על ידי שרטוט של סיפור, של תהליך נרטיבי שבו ההאזנה חוזרת להיות תלויית זמן, כמו המוסיקה עצמה.

וכך מפוזרת הסונטה בין יצירות האלבום: לפני "לוקס אטרנה" ואחריה, ולפני - ואחרי - מחזור שירי מקהלה נוסף של ליגטי, "שלוש פנטסיות על פי הלדרלין" (1982). גם הן למקהלה ללא ליווי, גם הן מפסגת יצירתו, משקיפות הפנטסיות אך במעט לאחור לסגנונו ההיולי שני עשורים קודם לכן ומציגות עולם חריף של צליל - חריפות עד כמה שהקול האנושי מסוגל להשיג, קול שיהיה לעולם - גם באוונגרד הכי קשה - מעודן ורך. מחזור של שישה שירי מקהלה המבטאים יופי רב, מאת רוברט הפנר, מלחין הולנדי נשכח בן דורו של ליגטי, סוגר את האלבום; וחותם אותו המזמור הגרגוריאני העתיק "לוקס אטרנה" - סולל הדרך בת אלף השנים אל פרק המקהלה של ימינו. *

"אור נצחי" - יצירות ג'רג' ליגטי ורוברט הפנר עם האנסמבל הקולי "קפלה אמסטרדם" ואנסמבל "מוזיק-פבריק". מנצח: דניאל רוס; סולנית: סוזן ון-אלס, ויולה הרמוניה מונדי. 901985 HMC



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו