הצער הרוסי: כך נכתב הבלט "מפצח האגוזים"

אחרי הצלחת "היפהפייה הנרדמת" התמודד צ'ייקובסקי עם אגוז קשה לפיצוח, על פי דרישת תיאטרון מרינסקי, ורק מות אחותו הצית מחדש את ההשראה שלו

גאווין פלאמלי, גרדיאן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גאווין פלאמלי, גרדיאן

פיוטר צ'ייקובסקי כתב מוסיקה לנשמה. אך ב"מפצח האגוזים" - המקבילה הריקודית לממתק שוקולד באריזה מהודרת - לא קל למצוא עומק. מפתותי שלג ופיות סוכר קשה לרקוח דרמה גדולה. הקהל בהצגת הבכורה של הבלט ב-1892 לא ראה דבר מעבר לאריזה הנוצצת. כמונו, גם הם תהו איך ייתכן שצ'ייקובסקי, אמן הרגש וההזדהות, כתב משהו כה רדוד ושטחי.

תיאטרון מרינסקי הזמין את "מפצח האגוזים" מצ'ייקובסקי ומהכוריאוגרף הגדול מריוס פטיפה (שבהמשך פרש בשל מחלה) בתור בלט חגיגי. בעקבות ההצלחה הכבירה של "היפהפייה הנרדמת" ב-1890, רצו אנשי התיאטרון הכפופים לצאר לקבל להיט נוסף מהצמד רב התהילה. הם הטילו על צ'ייקובסקי משימה כפולה - לכתוב מוסיקה הן לאופרה והן לבלט. "יולנטה", על נסיכה עיוורת שניצלת בזכות האהבה, היתה מה שרצה צ'ייקובסקי בתור אופרה, ואילו פטיפה חשב על "מפצח האגוזים ומלך העכברים" של את"א הופמן כבסיס לבלט שלו. צ'ייקובסקי לא היה יכול לסרב לתביעות הצאר, ונאלץ להתמודד עם אגוז קשה לפיצוח.

כמו ב"היפהפייה הנרדמת", פטיפה השתלט על התקציר של הבלט ויצר שני תרחישים נחמדים: המערכה הראשונה מורכבת מהצגת חג המולד של ילדים וממשחקי מסיבות. במשך החגיגה נותן הדוד דרוסלמאייר לקלרה בובת מפצח אגוזים. בלילה מתעורר המפצח לחיים ולוקח את קלרה - המגלה כי אחיה נתון למרותו של עכבר רשע - למסע של קסם. במערכה השנייה מגיעים שני הצעירים לממלכת הממתקים, שם מחוללים להנאתם מעדנים מסוכרים. כשפטיפה הגיש את התסריט, לרבות רשימת משאלות מוסיקלית מפורטת על פי תיבות, צ'ייקובסקי הזדעזע. "אני במשבר", הוא אמר.

"מפצח האגוזים" בהפקה הנוכחית של הבלט המלכותי בלונדוןצילום: רקס

לאחר "היפהפייה הנרדמת" המרהיב - הצעתו של פטיפה נראתה לו ילדותית. אך הדכדוך שלו חילחל עמוק יותר: ההקנטות הבלתי פוסקות של מבקרי סנט פטרבורג הטביעו בו את חותמן; הצאר זילזל באופרה האחרונה שלו, "מלכת הלבבות"; וידידותו עם נדייז'דה פון מק, ששימשה לו מוזה, הגיעה לקצה המר. אך לא היה בכוחו לעשות דבר כדי לבטל את רוע הגזירה של התיאטרון המלכותי.

הוא הותיר מאחוריו את החורף הרוסי הקפוא והתחבא בעיר רואן שבצרפת בתחילת 1891, בניסיון נואש להלחין. אך דבר לא הצית את דמיונו והמוסיקה שחיבר היתה יבשה וחסרת חיים. ההזמנה הכפולה היתה אמורה לעלות לבמה בתוך כמה חודשים, אך הצאר ייאלץ להמתין.

פרט לכל זאת, הגרוע מכל עוד לא הגיע. כשעבר בפאריס בדרכו להופעות באמריקה נודע לצ'ייקובסקי שאחותו האהובה סשה מתה. בסערת רגשות הוא תיאר אישיות שסועה יותר ויותר: האחת קורסת בתוכו והשנייה שומרת על חזות מאופקת למען המעריצים שמעבר לים. אך מותה של סשה לא הזיק לפרויקט החדש אלא דווקא הצית מחדש את ההשראה של צ'ייקובסקי. זו לא היתה הפעם הראשונה שאסון נתן דרור ליצירתיות שלו: האופרה "יבגני אונייגין" היתה תוצר של נישואים קצרים אך קטסטרופליים. ובמקרה זה, "מפצח האגוזים" עמד להיות המאגר ליגונו של צ'ייקובסקי.

הותיר מאחוריו את החורף הרוסי הקפוא והתחבא בצרפת בניסיון נואש להלחיןצילום: דיוקן: ניקולאי דמטרייביץ' קוזניצוב

לאחר מותה של סשה אימץ המלחין את הבלט בשתי ידיו. בקלרה הוא מצא מקבילה לאחותו. זיכרונות מילדותו ומחג המולד האחרון שבילו יחד ב-1890 הזינו את המוסיקה. הבלט כולו עבר שינוי גישה, וצ'ייקובסקי דמיין שהוא דרוסלמאייר הקוסם.

בסצינה פנטסטית במיוחד, קלרה ומפצח האגוזים נלחמים במלך העכברים. קלרה חובטת בראשו של המכרסם בנעלה ומפירה את הכישוף, ואחיה הנס פטר יוצא לחופשי. הגבורה והאומץ באים לידי ביטוי במנגינה מלאת כיסופים, מהיפות שהלחין צ'ייקובסקי. קלרה נעשתה לאשה, ורוחה של סשה ממשיכה לחיות בה. המוסיקה הנפלאה שחיבר צ'ייקובסקי חרגה מהיעד שהוכתב לה - בידור לילדים.

צבעים מלנכוליים

למרות הכוח הרגשי, אנשים ממשיכים להתייחס לבלט הזה בביטול, כפי שעשה הקהל גם ב-1892. דייוויד בראון, הראשון שכתב בפתיחות על חייו הפרטיים של צ'ייקובסקי בביוגרפיה שחיבר עליו מ-2007, הציע כמה פרשנויות אלגוריות ל"היפהפייה הנרדמת" אך החליט שאין טעם לנתח את "מפצח האגוזים", עם המוסיקה ה"מרגיעה" והמרהיבה שלו. רבים עדיין מתייחסים לשפע ההפקות של הבלט הזה בעונת החגים באדישות של מי שסוחבים אותו למסיבה במשרד. המוסיקה שחיבר צ'ייקובסקי לזכר אחותו ראויה לגורל טוב מזה.

אפילו פיטר רייט, שהפיק את "מפצח האגוזים" בבלט המלכותי של לונדון ב-1984 ובבלט המלכותי של בירמינגהם ב-1990, היסס בתחילה. אך הוא שם את מבטחו בצבעים המלנכוליים שבמוסיקה, והפקותיו הן העזות ביותר מבחינה רגשית עד כה.

מסעה של קלרה מרחיק אותנו מחיי היום-יום, והנס פטר, שהשתחרר מכבלי העץ של מפצח האגוזים, נהפך למלאך השומר שלה. זה סיפור התוקף ללא מורא את היותנו בני תמותה. הנופים משתנים וצ'ייקובסקי חושף רשת מרהיבה של מוטיבים. מסעם של צמד הצעירים הוא מעין גרסת מחול לשיר "חלומו של גרונטיוס" (מאת ג'ון הנרי ניומן). ממלכת הממתקים מופיעה מבעד לים הלימונדה של פטיפה כמעין חיים מסוכרים שלאחר המוות.

מסר מרגש

בהפקה המקורית הסתיים הבלט בממלכתה המזוגגת של פיית הסוכר. כיום, בגרסאות רבות חוזרים קלרה והנס פטר הביתה בסוף החלום. אמנם הסיום הזה מאחד יפה את שתי המערכות, אך צ'ייקובסקי (ופטיפה) טמנו ביצירתם סמלים מרומזים יותר להיותנו בני חלוף.

המערכה השנייה של הבלט היא השתקפות של השנייה - פיית הסוכר והנסיך הם בבחינת מקבילות מלאכיות של קלרה ובן זוגה. הזוג האחרון רוקד לצלילי מנגינה מטפסת, אך במוסיקה שלצליליה מתבצע הדואט של פיית הסוכר והנסיך שולט מוטיב יחיד בירידה. "ולס הפרחים", במעברים המינוריים המהורהרים שלו, משמש מעין הד לריקוד בשלושה רבעים בין פתותי השלג. ובסצנריו המקורי של פטיפה, קטעי המעבר העליזים במערכה השנייה היו הד לקטעים מקבילים במסיבה המשפחתית של קלרה. רצף הסולמות הפלינדרומי של צ'ייקובסקי מדגיש שכל אלה הם השתקפויות שמיימיות של החיים על פני האדמה.

"מפצח האגוזים" מציג ללא ספק שאלות גדולות הרבה יותר ממה שנהוג לייחס לו. כמו החכמים ב"מסע האמגושים" של ת"ס אליוט, צ'ייקובסקי שואל אם ייתכן ש"נלקחנו לדרך הזאת ללידה או למוות". בשלוש השנים האחרונות לחייו שלט מוטיב הפרידה במחשבותיו של המלחין. הוא החל לכתוב סימפוניה חדשה בעודו מחכה להגהות של תווי "מפצח האגוזים" במאי 1892. אף שצ'ייקובסקי זנח את הטיוטות הראשונות האלה, זו היתה תחילת התכנון לסימפוניה הפתטית הזנוחה שלו.

מוזת המוות הכתה שנית חודשיים לאחר הצגת הבכורה של "מפצח האגוזים", והוא כתב את הטיוטה לסימפוניה כולה בקצת פחות מחודש. תשעה ימים לאחר הקונצרט הראשון באוקטובר 1893, צ'ייקובסקי מת.

קשה לאמת שמועות על התאבדות, אך המוות בהחלט העסיק את המלחין זה זמן מה. "מפצח האגוזים" צופן בחובו מסר מרגש. עץ חג המולד המתנשא שלו וריקודי פיית הסוכר (המשמשים גם את מפרסמי השוקולד בבריטניה) ימשיכו למלא את הקהל בשמחה. אך הבנה עמוקה יותר של המוסיקה ושל הלך הרוח שצ'ייקובסקי היה נתון בו, חושפת פרשנות עשירה בהרבה. כמו בסוף של "צעצוע של סיפור 3", כשאנדי נוסע, או למראה שייריה הנמסים של בובת שלג, התמימות נמוגה והקסם פג. אך צ'ייקובסקי נמצא שם, לנגב לנו את הדמעות. *

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ