בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפוגות של באך כהמון מצטופף ברכבת תחתית עמוסה

כך תיאר פרופסור אריק ון מארצות הברית את היצירות המסובכות והמעמיקות בהרצאה המרתקת ומלאת הדימויים שנשא במרכז המוסיקה ירושלים

תגובות

אווירה של שקט דרוך הורגשה באולפן הקטן המשמש גם כאולם קונצרטים במרכז המוסיקה ירושלים בתחילת החודש. בקומת היציע הקטנה אפשר היה להבחין בפסנתרן הבינלאומי מארי פראיה, מהגדולים היום בתחומו. באולם עצמו בקרב הקהל, בצד שמאל, עוד פסנתרן בינלאומי מהשורה הראשונה ישב והמתין: ההונגרי אנדרס שיף; ובינות למאזינים אפשר היה לזהות עוד כמה שמות נכבדים: הפסנתרן בוריס ברמן, דמות בולטת בנוף המוסיקלי הישראלי בעבר ועתה בארצות הברית; חוקרי המוסיקה דליה כהן ורוג'ר קמיאן, מהמוסיקולוגים הבכירים כאן, והמלחין מנחם צור; ולא פחות חשובים - צעירים רבים, תלמידי פסנתר מחוננים שהתקבצו הנה לאורך השבוע. כולם חיכו למרצה של הערב, פרופסור אריק ון מארצות הברית, שעמד לדון בהיבטים תיאורטיים של כמה פוגות מאת יוהן סבסטיאן באך.

התמונה הזאת אופיינית למרכז למוסיקה ירושלים, מוסד שהוקם בשנות ה-70, ומאז נקשר שמו בעיקר בצמרת הפירמידה הביצועית-חינוכית בתחום המוסיקה בישראל, או במלה שיש מי שלא אוהבים להשתמש בה: המצוינות. המרכז, שהינו מוסד מוסיקלי חינוכי ייחודי, כי אין לו תוכנית לימודים, סגל מורים או תלמידים רשומים, פועל אמנם גם בקרב קהילות מרוחקות ומשקיע בהן משאבים רבים; אבל מאז פתח הצ'לן הגדול פבלו קזאלס את אירועיו ב-1973, והכנר בעל השם העולמי אייזק שטרן חנך אותו והיה לנשיאו הראשון, היה המרכז למטפח המצוינות במוסיקה.

דודו בכר

למרכז למוסיקה תפקיד מכריע במעמדם הבינלאומי הגבוה של מוסיקאים ישראלים מכל שדרות היצירה והביצוע, ובמיקומם של הישראלים בעמדות המפתח על בימות וגופי הביצוע החשובים ביותר בעולם.

וכך, באחד מהפרויקטים האופייניים לו, הביא המרכז למוסיקה אל בין שעריו את הפסנתרנים הצעירים מעילית המצוינות הישראלית לשלושה ימים מרוכזים של כתות אמן עם הפסנתרן אנדרש שיף. הפסנתרנים, תלמידי תיכון וסטודנטים באקדמיות, ניגנו לשיף פוגות מהספר השני של "הפסנתר המושווה" מאת באך, הוא עבד עם כל אחד מהם על היצירה שלו בנוכחות כל השאר, ולסיום כל יום שכזה התבקש אריק ון להאיר את ההיבטים המבניים של היצירות.

כמו חבריו המבצעים שנכחו באולם גם ון הוא מהגדולים בתחומו, התיאוריה המוסיקלית, בהיותו מרצה בכיר בשלושה המוסדות המוסיקליים הגבוהים החשובים בארצות ברית: בתי הספר ג'וליארד ומאנס בניו יורק, ומכון קרטיס בפילדלפיה. ניתוח תיאורטי של יצירה מוסיקלית, בדומה לניתוח של יצירה ספרותית, הוא אמנות בפני עצמה.

התווים - כמו הטקסט הכתוב - הם לכאורה ברורים ונהירים לכל; אבל המשמעויות העמוקות שלהם אינן מובנות מאליהן: יש צורך בידע מוסיקלי וכללי רחב ובשליטה טכנית גבוהה - כמו גם בהרבה השראה אמנותית ויכולת להבין את מה שמסתתר בין השורות - כדי לפענח אותן. אריק ון הוא אחד המומחים העולמיים בשיטת הניתוח של המוסיקולוג היינריך שנקר שפעל המחצית הראשונה של המאה ה-20, שיטה שמראה את מבני העומק של המוסיקה, את הסטרוקטורה הבסיסית שלה. וכך הוא ניהל את הרצאתו המרתקת: בוחר תופעה אופיינית לפוגות של באך, והיא הצטופפות הקולות שרודפים במרחקים הולכים ומתקצרים זה אחר זה, יוצרים תחושה רב-קולית סמיכה, עוצרת נשימה - "כמו האנשים ברכבת התחתית בניו יורק בשעת העומס, שנדחסים עוד ועוד לקרון וממש נערמים זה על גבי זה", כפי שהמשיל בדרך ציורית כדי להסביר לקהל את מהות התופעה.

הדימויים של ון עשירים, ולעתים מלאי הומור, למרות הנושא כבד הראש, הפוגות של באך שהן מהיצירות המסובכות והמעמיקות ברפרטואר המוסיקלי המערבי: "אומרים עלי שנשארתי ילד", הוא מעיד על עצמו בשיחה אחרי ההרצאה, ומוסיף בנימה של התוודות: "אני כנר כושל: באמת שניסיתי להתמחות בכינור ולהיות מבצע, ועבדתי רבות על זה עד שנוכחתי שלא אצליח. אבל כמבצע מתוסכל, כל הרצאה שלי היא פרפורמנס משל עצמה, ביצוע בזעיר אנפין - כנראה כדי לפצות על החסך הבימתי". ופרפורמנס זו ההגדרה המדויקת להרצאתו, ששועטת קדימה באנרגיה, כשהוא נע בין הפסנתר למכשיר ההקלטה, ומפענח בווירטואוזיות של כנר - אם כי מתוסכל, להגדרתו - את היצירות באמצעות התרשימים שהכין לקהל.

אריק ון למד תיאוריה אצל מי שנחשב היום לתאוריטיקן מספר אחד בעולם ומומחה לשיטת שנקר, האמריקאי קרל שכטר; ואת תאריו המתקדמים השלים באוניברסיטת ייל: "למדתי אצל הגראנד-מאסטרס", הוא אומר בענווה. אחרי שהחליט לזנוח את הכינור כמקצוע הוא המשיך הליות קרוב לכלי, בין היתר כעורך כתב העת "סטראד", המגזין היוקרתי החשוב בתחומו לנושאי הכינור. ון התמחה גם בהקלטות והיה למתאם צליל ("טונמייסטר"), הדרגה הגבוהה של מומחי הסאונד בהקלטות של מוסיקה קלאסית, ובתפקידו זה הקליט אלבומים רבים. בין היתר עבד עם פנחס צוקרמן וגיל שחם.

הוא נולד בניו יורק ב-1954. "הורי היו מהגרים מסין: אמי משנגחאי, ואבי שייך לעם הסיני שנקרא האקה. הם נחשבים ליהודים של סין", הוא אומר ומחייך חיוך רחב, ומציין: "ובנוסף לכך, אשתי יהודייה".

על השיטה של שנקר, שאותה הציג לקהל הסטודנטים והחוקרים, הוא אומר "שנקר הוא מאוד תלמודי בדרך שלו לחדור למשמעות העמוקה של הדברים; ובעיקר אצלו הניתוח אינו אוטומטי: השיטה שלו דורשת הרבה דמיון".

שנקר התרכז בחלק מאוד מסוים במוסיקה הקלאסית המערבית, פחות או יותר מבאך ועד ברהמס: "כן, וגם קצת סקרלטי ושופן", מוסיף ון, "זאת היתה הגאווה הגרמנית שלו, לעסוק במוסיקה הגדולה באמת, שבסופו של דבר באה מגרמניה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו