בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוויולן חשמלאי, המנצח טייס לשעבר

קשה לא להתפעל מהנגינה של חברי תזמורת מקינשאסה שבקונגו, כפי שתועדה בסרט חדש. וגם: איזה רובינשטיין יוצא מהסרט "ארתור רובינשטיין"

2תגובות

לאחר הצפייה בסרט התעודה הגרמני "התזמורת הסימפונית קינשאסה" (בעצם, כבר תוך כדי צפייה) הצטערתי על שימוש מופרז, לאורך שנים, בביטויים ישראליים שכיחים. מלים כמו "מרגש", "מטלטל", או "נוגע בלב", שהרביתי לשלב. עכשיו, לאחר היכרות כלשהי עם נגני תזמורת קינשאסה, הגיע הרגע שמצדיק ביטויים כאלה.

לפני שבועות אחדים נשמעה הסימפוניה התשיעית של בטהובן בקונצרט חגיגי בתל אביב - התזמורת והמקהלה והזמרים הסולנים והמנצח היו מקצועיים לעילא והביצוע בכללותו השאיר אותי אדיש; שלשום, בסרט, ראיתי ושמעתי קטעים מתוך פרק הסיום של התשיעית שהצטלצלו באפריקה. כאן כל המבצעים היו חובבים, תושבי עיר המיליונים קינשאסה. הצלילים והמראות תועדו בחזרות לקראת קונצרט שהיה בבירת קונגו לפני כשנתיים, וגם בקונצרט עצמו - הם מובאים בסרט תעודה על התזמורת. בכורתו של הסרט היתה בפסטיבל ברלין ב-2010 והשבוע יוקרן בפסטיבל "אפוס" בתל אביב.

הזמרות והזמרים השחורים במרכז אפריקה, עניים שחיים בזבל, שרו בגרמנית, שפת המקור, את המלים "את שמחה ניצוץ אלוה, משדות עדן מוצאך" ו"כל בני האדם אחים הם". הביצוע שלהם, מחוספס, מקורב, פעל חזק על האוזניים והשכל (האמת, גם על העיניים).

גיבורי סרט התעודה על התזמורת מקינשאסה, שחורים כולם, הם כדלקמן: המנצח ארמן דיאנג'יינדה, טייס לשעבר ונכדו של איש דת שלחם לשחרור הארץ מידי הבלגים; ז'וזף מאסונדה, חשמלאי, ספר, ויולן; אלבר מאטובנדה, מנהל התזמורת ובונה כלי מיתר (פירק בשעתו את הקונטרבס הפרטי שלו כדי ללמוד איך לבנות קונטרבסים); אשתו ז'וספין נסמבה, צ'לנית, עובדת בשוק מצאת החמה עד ערב - יש לה שם דוכן לחביתות (המלה "דוכן" מוגזמת); נטלי בהאטי, חלילנית, מקסימה, עובדת בסלון לכלות, אם חד-הורית לילד אחד שצמוד אליה בכל מקום ("אני רוצה שהוא יהיה מוסיקאי, כמוני", היא אומרת). הנגנים והזמרים באים לחזרות עייפים עד מוות, לפעמים רעבים. המנצח דיאנג'יינדה לא מוותר להם, שוקד להפיק את המיטב בתנאים בלתי אפשריים.

לתזמורת קינשאסה חסרים כלים מכל הסוגים. כאשר הוקמה היו לה 12 כנרים ורק חמישה כינורות, והתאמנו בהם במשמרות. היו מקרים שנקרעו מיתרים בכינורות ומתחו במקומם כבלי בלמים של אופניים, וכשהיו זקוקים למין גונג בצליל "רה" חיפשו ומצאו צלחת גלגל ("טאסה") של אוטובוס שמוציאה במקרה "רה", כשמקישים בה. מתועדת בסרט גם משתתפת אחת חריגה: זמרת צעירה במקהלה המתגוררת בחדר נקי ומאובזר, בדירה מסודרת, רוצה להאזין למנדלסון אבל קשה לה עם אחותה, שותפתה לחדר, שאינה אוהבת מוסיקה קלאסית.

במאי הסרט מרטין באר אמר בראיון בקנדה כי מבקרים מערביים שבאים למרכז אפריקה כדי לדווח נוטים לסקר מלחמות ורעב, אבל אפילו בקונגו יש מיליוני אנשים שמנסים לקיים איכשהו חיים מתקבלים על הדעת. הוא מאמין, אמר, שהצליח להראות משהו מהחזון שמפעיל אותם. תשוקה לנורמליות - בתנאים הכי קשים.

קצת הסתייגויות: הסרט התיעודי על התזמורת הסימפונית קינשאסה לא בא למסור אינפורמציה יבשה אלא להפיץ הומאניזם, אחוות עמים. אולי בגלל הגישה הזאת מביא הסרט צילומים מצוינים, חדים, ממצלמה שיודעת למצוא ומיטיבה להתרפק, אבל אינו מבזבז אנרגיה וזמן על שאלות פשוטות, בנאליות, שלדעתי מתבקשות. למשל: איפה וממי למד המנצח על התזמורת את מלאכת המוסיקה; כמה תושבים פונים להתקבל לתזמורת; כמה קונצרטים קיימה ב-15 שנותיה; האם הממשלה תומכת בה והאם יש לה מסייעים או תורמים אחרים; האם באוניברסיטה של קינשאסה יש אולם שיכול לשמש לחזרות; האם רוב הקונצרטים נערכים תחת כיפת השמים, כמו זה שמתועד בסרט; האם יש מוסיקאים מערביים, שכירים או מתנדבים, שמלמדים נגינה בקינשאסה; האם רוב חברי התזמורת והמקהלה גרים באזורי דלות עלובים, ממש לראות ולא להאמין, כמו אלה שמצולמים בסרט.

אולי העלאת שאלות כאלה נובעת מציפיות לא נכונות, אי-הבנה עקשנית בדבר מהותה של תזמורת מיוחדת, שפועלת בעולם אחר. אולי העלאת שאלות כאלה נועדה להרגיע, לרמוז שהתנאים בקינשאסה אינם נוראים במידה שהסרט מראה. בהקשר זה מצאתי חוות דעת של פרופסור לספרות בוואשינגטון די-סי, צ'ארלס לארסון שמו. לארסון כתב שלאחר הצפייה בסרט על תזמורת קינשאסה היה לו תחושה של גילוי יהלום נדיר בתוך ערימת הזוהמה של החיים וכי שאל את עצמו איך יוכל מעכשיו, בכלל, להתלונן על מיני טרדות (מערביות) קטנות.

הילדים של רובינשטיין

מהפסנתרנים של ראשית המאה ה-20 ועיצומה, ארתור רובינשטיין נמנה עם המתועדים ביותר. סרט חדש יחסית על דמותו, מאת מארי קלייר מרגוסיאן (צרפת, 2010) יוקרן השבוע בפסטיבל "אפוס" בתל אביב. זה סרט חכם, שאינו מנסה להתחרות בקודמיו ומוותר לגמרי על שחזור ביוגרפי מסודר. קהל היעד המדומיין שלו אמור לדעת מי היה רובינשטיין.

כמה מהחידושים בסרט קשורים בדוברים. עד כמה שזיכרוני מגיע, בניו של האמן לא צולמו מעולם מדברים על אביהם בהרחבה כזאת. השלושה שמתראיינים (מתוך חמשת בניו, ארבעה מאשתו החוקית נלה ועוד אחת מפרשה צדדית) הם אווה, צלמת; ג'ון, שחקן מוערך ומלחין (שידר לפני חודשים אחדים מתחרות המוסיקאים במוסקווה); אלינה, פסיכיאטרית. ג'ון אומר שאביו היה סמכותי, "אם הסכמת אתו - לא היו בעיות". אלינה טוענת שיצירות של ברהמס היו חלק מאישיותו של אביה לא פחות מאשר שופן.

הסרט שוזר קטעי ראיונות מצולמים רבים שרובינשטיין נתן לפני עשרות שנים, באנגלית, בצרפתית ואף בספרדית, ומביא תובנות חשובות מפי דניאל בארנבוים ומפי זובין מהטה. בארנבוים מדגיש שרובינשטיין בלם את ה"אנרכיה הריתמית" בביצוע יצירות שופן. רובינשטיין עצמו אומר על שופן - הקומפוזיטור שמאז ומתמיד זוהה אתו יותר מכל יוצר אחר - כי האיש חי אמנם בתקופה הרומנטית וחיבר מוסיקה ב"אידיום" רומנטי, אבל בעצם לא היה מוסיקאי רומנטי בגישתו; שופן העריץ את באך ומוצרט, אומר רובינשטיין, התייחס בחשדנות לבטהובן בגלל הרומנטיזם שלו ומאותה סיבה לא אהב את שומאן. מהזווית הזאת - אני מסכים אתו, אומר רובינשטיין.

פרקי המוסיקה עם רובינשטיין שמשולבים בסרט כוללים קונצרט עם הפילהרמונית הישראלית בלונדון, ב-1968. עצוב להיווכח שהפנים המוכרות שנראות שם שייכות ברובן לנגנים שכבר אינם עמנו.

דומינגו שר בריטון

פלסידו דומינגו, זמר צמרת, מולטי מיליונר, אינו מסוגל לחדול מהופעות. בשנים האחרונות מופיע הטנור המקסיקאי הנערץ גם בתפקידי בריטון, ובפסטיבל "אפוס" יוקרן השבוע הסרט "ריגולטו במנטובה" שהוא עיבוד קולנועי לאופרה "ריגולטו" של ורדי - עם דומינגו בתפקיד הראשי ועם זמר ותיק אחר, רוג'רו ריימונדי, בתפקיד הרוצח ספרפוצ'ילה. זו גרסה שמעניין לצפות בה, פלסידו דומינגו מגלם את הדמות הטראגית של הליצן בצורה מעוררת הזדהות. אלא שמשחקו מפצה על קולו. לכאורה, טנור שבוחר לשיר בריטון יספק ברק נוסף, יפיק בקלות את הטונים הגבוהים, הזוהרים. לא הפעם: דומינגו נשמע שחוק, מזמר בקול מהוה, נטול ברק. כך היא גם זמרתו של עמיתו ריימונדי, בלשון המעטה.

"ריגולטו במנטובה", 2.2; "התזמורת הסימפונית קינשאסה", 3.2; "ארתור רובינשטיין", 4.2; מוזיאון תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו