בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תקרא לי פרופסור

הוא למד אצל סטרווינסקי אך גם הקים את "תזמורת יוטיוב" העולמית. מייקל טילסון תומס בא לארץ לנצח על הפילהרמונית ומאמין בתבלין של קלילות

תגובות

שנים רבות מחכות הבימות בישראל למייקל טילסון תומס. בשני העשורים האחרונים אפשר היה רק לקרוא עליו, על הקונצרטים עם התזמורות שלו - הסימפונית של סן פרנציסקו שם הוא מנהל מוסיקלי, הסימפונית הלונדונית שבה הוא מנצח אורח ראשי, ובת טיפוחיו: תזמורת האקדמיה "סימפוניית העולם החדש" שאותה ייסד, ועליה נסוב חלק מהראיון איתו. אפשר היה לקרוא גם על הרפתקאותיו במרחב האינטרנט, ביניהן הקמת "תזמורת יוטיוב" העולמית שהחלה כיישות וירטואלית והפכה לתזמורת אמיתית שהופיעה כבר פעמיים, ב"קארנגי הול" בניו יורק ובבית האופרה של סידני באוסטרליה.

עתה חוזר תומס לישראל, כדי לנצח על המוסיקה לבלט "בילי הנער" של ארון קופלנד, על שירים של ריכרד שטראוס ועל הסימפוניה השנייה של ברהמס, בביצוע התזמורת הפילהרמונית (שבת, 20:30, אולם סמולרש רמת אביב).

תומס נולד ב-1944 בלוס אנג'לס, למד באוניברסיטת דרום קליפורניה, והיה עוזר מנצח בפסטיבל ואגנר היוקרתי בעיר ביירוית בגרמניה כבר בשנות ה-60. גלריית האישים איתה עבד - מדהימה: איגור סטרווינסקי הדריך את טילסון תומס הצעיר בעיבוד שעשה ל"פולחן האביב" לפסנתר ארבע ידיים; הוא ליווה בפסנתר את הכנר יאשה חפץ ואת הצ'לן גרגור פיאטיגורסקי - שניים מהמוסיקאים האגדיים בתולדות הביצוע המודרני; הוא עבד עם בולז, שטוקהאוזן, ג'ון קייג' ושורה אינסופית של זמרים ומבצעים מהצמרת האמריקאית והעולמית. כעת הוא מספר בגאווה על פרויקט קרוב שלו בחודש הבא, בו ישתתפו מרדית מונק, ג'ואן לה-ברברה וג'סי נורמן.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

דודו בכר

יצירתו של תומס, "יומנה של אנה פרנק" - הוא גם מלחין די פורה - בוצעה על ידי תזמורת האקדמיה שלו מטעם יוניצ"ף עם קריינות מפי אודרי הפבורן, ובין הפרסים והעיטורים הרבים שבהם זכה ניתן למנות עשרה פרסי גראמי, וכן את מדליית האמנויות הלאומית - העיטור הגבוה בתחום זה בארצות הברית - שהוענקה לו על ידי הנשיא ברק אובמה ב-2010.

המלחין ארון קופלנד, שגם איתו עבד תומס ואותו הוא מעריץ, מיוצג בקונצרט של הפילהרמונית הישראלית ביצירתו "בילי הנער", והדרך בה רואה טילסון תומס את היצירה - הסבריו החוץ-מוסיקליים אף נאמרים לנגני הפילהרמונית בחזרה - מעידה על הגישה שלו, הנוטה להבין את המוסיקה בהקשרה, בעיקר הקשרה הפוליטי. "בשנות ה-20", הוא אומר, "המוסיקה של קופלנד היתה זוויתית מאוד, תקיפה ולעומתית. ואז, עם השפל הכלכלי הגדול, התחילו המלחינים לחשוב מה עליהם לעשות למען בני האדם, למען העם האמריקאי. היו מלחינים כמו מרק בליצשטיין שהלכו עד הסוף וגרסו שצריך להלחין רק שירי לכת ומוסיקת פועלים. אבל קופלנד חיפש את ‘הסאונד האמריקאי' ופיתח סגנון מעורב שמושפע ממוסיקה יהודית, משירי עם אמריקאים, מג'ז, בלוז, לטינו.

"המטרה של קופלנד היתה לאחד את בני האדם, להביא אותם להתכנס ביחד, להיפתח זה לזה. לכן הוא בחר נושאים שהם סמלים אמריקאים: בילי הנער, אברהם לינקולן, רודיאו, הרי האפלצ'ים. בתוך המשבר הכלכלי והחברתי, ואחר כך בעיצומה של מלחמת העולם, המוסיקה שלו היתה כולה חיובית: הוא לא קרא להילחם באיש, לא להרוג איש, אלא לפתח קהילתיות ואחווה. זאת היתה מוסיקה שמחה. ואחרי שהתקופה הקשה נגמרה, בשנות ה-50, הוא שוב חזר לסגנונו הקודם ואף החריף אותו. רציתי שהנגנים יבינו את ההיבט הזה, הפוליטי, של המוסיקה".

מתוך פרופיל היוטיוב של מייקל טילסון תומס

וקופלנד מצא את ה"סאונד האמריקאי"? יש כזה בכלל?

"יש הרבה ‘סאונדים אמריקאיים' - לטוב ולרע", עונה תומס. "ארצות הברית היתה כוח שבמאה השנים האחרונות השפיע מאוד על קידום המוסיקה העולמית - גם בתחומי הטכנולוגיה, ההקלטה וההפצה. אפשר לומר - בדמוקרטיזציה של המוסיקה".

אלה ההיבטים הטובים. והרעים?

"אמריקה עזרה להפוך את המוסיקה למוצר, וכשמוכרים מוצר - ערכו הופך לכספי, ואז הכוונות משתנות והמניעים לייצורו כבר לא נובעים בהכרח מהשראה אמנותית. פופ למשל הוא מוצר שאמור להיות זוהר לשבועיים ואחר כך להתחלף במוצר אחר זוהר כמוהו, וזו משמעותו של ביזנס. הטכנולוגיה והייצור הפכו את המוסיקה לעסק. כשאני הייתי ילד, דיברנו על ההתמחות המוסיקלית, על ה'פרופשן' ולא על ה'ביזנס'.

"ולטכנולוגיה יש עוד השלכה, והיא ביטול התיווי. באלף השנים האחרונות המוסיקה שהיכרנו במערב היתה כתובה, זה היה קידוד של המוסיקה בדרך שגורמת לאדם לחשוב עליה אחרת. התווים מביאים איתם זמן אחר, רוחב יריעה, תהליכים ארוכי טווח - ואלה מחוללים את הצורות המוסיקליות הגדולות. התיווי יצר סדר עדיפויות מסוים במוסיקה, ועכשיו בגלל הטכנולוגיה הוא משתנה, כי המוסיקה עכשיו קשורה בהקלטה, בעיבוד דיגיטלי, בתהליכי מיחשוב. אני לא יודע מה ההשלכות של כל זה, אני לא חושב שאיש יודע. אבל פעם היה יחס אחר בין הלב והשכל ביצירה המוסיקלית, היה איזון שעכשיו מופר".

ובכל זאת, לטכנולוגיה יש גם היבט חיובי כלשהו.

"ועוד איך. אני מסתובב באקדמיית ‘העולם החדש' ורואה כנר מקבל שיעור ממורה שלו שנמצא אלף מייל הרחק משם; ותוך כדי חזרה שאנחנו עושים באקדמיה צופים בנו נגנים של הפילהרמונית הווינאית ואני יכול לפנות אליהם ולשאול לדעתם. ויוטיוב - קשה להביס את יוטיוב, קשה לחשוב על משהו ולא למצוא אותו שם. זה פלאי, למרות העובדה שזה מבטל הייררכיות ומטשטש הבדלים בין החשוב ללא חשוב ובין איכות גבוהה לירודה. אני מנסה לפתח עכשיו דרך שבה יוכלו מנועי החיפוש להיות יותר אינטראקטיבים עם המאזין הסקרן, ולהנחות אותו טוב יותר בהיבט הזה של איכות".

מהות המוסיקה

גטי אימג'ס

הלהט בו דיבר טילסון תומס על המחויבות החברתית והפוליטית של ארון קופלנד, ובו בזמן ההתלהבות שלו מכל מה שקשור לחינוך, הוראה, טיפוח נגנים צעירים וניצוח על יצירות אמריקאיות, מעוררים תחושה שהוא עצמו חדור תחושה דומה של שליחות פוליטית-חברתית.

"כן. אני חושב כל הזמן איך אוכל לפעול כמוסיקאי כדי לגרום לאנשים לעשות דברים טובים יותר, ואיך ליצור הזדמנויות לצעירים - כי בבתי הספר במערכת החינוך המוסיקה נעלמת, והאחריות על החינוך למוסיקה עוברת יותר ויותר לתזמורות ולגופי הביצוע.

"התזמורת שלנו למשל, הסימפונית סן פרנציסקו, עמדה עד עתה במקום הראשון מבחינת ההשקעה בחינוך מוסיקלי. ובאקדמיית ‘העולם החדש' אנחנו חותרים לדרך הוראה שתפתח סוכני מוסיקה, בני אדם שידברו בנעימות עם סביבתם על האמנות הזאת, שיפתחו רשתות חברתיות באינטרנט כדי להפיץ את בשורת המוסיקה הקלאסית. גם אם אני באופן אישי מסוגל לומר דברים מעניינים על מוסיקה - עדיין ריבוי הקולות הוא החשוב ביותר, וישנם קולות מגוונים ורלוונטים. יש לי סטודנט שהוא ספורטאי טריאתלון למשל, והוא מתלבש היטב, ‘קול', ואם בחור כזה הוא מליץ יושר של מוסיקה קלאסית, אז צעירים בגילו יגידו: גם אנחנו רוצים.

"יצירת דמויות מופת כאלה, מודלים - זה מבחינתי גילוי של אקטיביזם פוליטי - וגם העמקת התשתית בקרב אוכלוסיות שעד עתה לא היו מזוהות עם מוסיקה קלאסית, כמו אפריקאים-אמריקאים ואנשים ממוצא לטיני אמריקאי. אנחנו חייבים להעמיק עוד ועוד את הפעילות בקרב האוכלוסיות האלה, לתת עוד ועוד הזדמנויות - ובאמת בעשורים האחרונים ניכרת בכך תזוזה חיובית באמריקה".

ההקשר החוץ מוסיקלי מעסיק מאוד את תומס, אבל כמנצח הוא מתרכז בעיקר במה שנמצא בפרטיטורה, בתווים: "מהות המוסיקה, מה היא אומרת בסופו של דבר, מה משמעותה? זה החשוב ועל כך אני מדבר בעיקר".

ומה היא אכן אומרת, מה משמעותה?

"אני יכול לתת כדוגמה את הפרק הראשון של הסימפוניה ‘ארואיקה' של בטהובן. המוסיקה מתחילה כצעידה בשבילי החיים, בחלק הראשון של הפרק הכל נראה יפה ואופטימי, ואז מתחילים לקרות דברים - ובהמשך, בחלק שנקרא חטיבת הפיתוח, הם הופכים לקשים מאוד, ומתעוררות אז גם שאלות עצובות ומתרחשים אירועים טראגיים של ממש" - תומס שר ומנצח בידיו על כל חלק שאותו הוא מתאר - "ובחטיבת החזרה, אתה חוזר לחיים, הכל כמעט כמו קודם, אבל - וזה מה שגדול בבטהובן - אתה כבר לא אותו אדם. הקונפליקטים שעברת, הקשיים, כל אלה כבר קיימים בתוכך, אלה צללים שמעתה תהיה חייב לחיות איתם. זה השיעור הגדול שבטהובן מלמד אותנו, וזה מקורי, כי בעוצמות האלה איש לא עשה זאת לפניו".

הגישה הזאת לפרק הראשון של הארואיקה, שכתוב בצורת סונטה, ידועה בספרות המוסיקלית, אבל תיאורו החי של טילסון מעורר חשק לשמוע עוד.

תוכל לתת עוד דוגמה?

"אני יכול לחשוב על היצירה שננגן בקונצרט, הסימפוניה השנייה של ברהמס בפרק האיטי שלה. גם הוא מתחיל כמו סיפור של מישהו: ‘היה לי שיר נהדר בלב, אהבתי לשיר אותו, והחיים היו פרושים לפני כהבטחה גדולה, כתקווה מוארת לאושר ולאהבה'" - שוב שר תומס את הפרק ומתווה את מהלכו בידיו - "'כל כך טוב היה לי עד שהתחלתי לחלום בהקיץ, לשיר בדמיוני את התקווה הזאת; ואז, כשהתעוררתי מההזיה גיליתי כי התקווה התפוגגה וההבטחה לעולם לא תתגשם. והתרסקתי, וזעמתי!'" - קולות הסימפוניה בוקעים זועמים מפיו - "'אחוז חרדה ואימה - עד אפיסת כוחות, עד התמוטטות; אבל מה זאת... השיר הנהדר ההוא שהיה לי - הוא המשיך להתנגן בליבי, להביא נחמה'".

אתה מספר את זה כמו שחקן.

"מה הפלא", צוחק תומס, "הרי אני בא ממשפחה של תיאטרון, והתיאטרון תמיד מחפש את המניע - המניע לדמות, המניע לעלילה".

הגיבורה היתה גבר

הייחוס של מייקל טילסון תומס הוא עניין מרתק לעצמו. סבו היה בוריס תומשבסקי, בנו של חזן יהודי מעיירה ליד קייב באוקראינה, שבא לניו יורק ב-1881, בגיל 12, ולימים היה חלוץ תיאטרון היידיש בארצות הברית. תומשבסקי זימזם שירי תיאטרון כשעבד בליפוף סיגריות באיסט סייד בעיר התחתית, ושיכנע בעל פונדק ברחוב הסטר הסמוך להביא כמה שחקנים ולעשות שם הצגות. תחילה הם העלו את "המכשפה" של גולפדן. מאבקי כוח בין היהודים מ"אפ-טאון", שראו בתיאטרון היידיש בזיון, לבין יהודי "דאון טאון" - הסתיים בניצחונו של תומשבסקי: להקת התיאטרון פרחה, ובגיל 17 הוא הפך למנהלה וסייר איתה ברחבי ארצות הברית עם ההצגה "שני קוני למל" ועם אחרות.

"הסבתא שלי, בסי, קיבלה כרטיס לאחת ההצגות כשהיתה בת 14", מספר תומס, "ומאוד התלהבה מהגיבורה הראשית. כשהתגנבה לפגוש את השחקנית הנערצת מאחורי הקלעים הסתבר לה שמדובר בשחקן נער - בוריס". אחרי זמן קצר ברחה בסי מהבית והצטרפה ללהקה, והשניים נישאו ב-1891. "הם הפכו לכוכבים, הריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור של תיאטרון היידיש, זוג שחייהם על הבמה ומחוצה לה היו שיחת היום במשך עשרות שנים. סבי היה שחקן חסר גבולות ומפיק נועז והרפתקן. הוא עבד עם כל הגדולים - כולל שלום עליכם. הוא וסבתא שלי ביחד היו רוח סערה".

גם אביו של תומס היה שחקן וזמר ואף קיבל הדרכה מג'ורג' גרשווין והיה בקשר עם אורסון ולס. הוא היה הראשון שזכה להכשרה מוסיקלית מקצועית במשפחה הזאת, שהיתה ספוגה כולה בתיאטרון, במוסיקה, ובתרבות המיוזיקל הניו-יורקית (ה"טין פאן אלי"). האופי התיאטרלי והישירות הזאת מאפיינים גם את מייקל טילסון תומס.

"יש לי ארבע שאלות אותן אני נושא כדגל ההוראה שלי", הוא מסכם את משנתו המוסיקלית והחינוכית. "הראשונה היא ‘מה קורה?' - והכוונה למה שמתחולל במוסיקה עצמה: המלודיה, ההרמוניה, מי מנגן מה; השנייה - ‘למה זה קורה, לשם מה?'; השלישית - ואותה הסטודנטים בדרך כלל לא שואלים - היא ‘איך אני אישית קשור למוסיקה הזאת, מה היא אומרת לי ורק לי?'; והרביעית - ‘אוקיי, אז מה אני הולך לעשות בקשר לזה?' אני מנסה לדבר על מוסיקה בדרך הכי פשוטה וישירה", הוא מוסיף. "כן, נכון, עבדתי עם חפץ, עם פיאטיגורסקי, עם סטרווינסקי - ונכון, אני יודע כמה דברים, אבל אני מסרב להיות פרופסור".

למה כוונתך ב"פרופסור"?

"לחשיבות העצמית, לרצינות היתר. צריך לדבר על דברים רציניים, כמובן, אבל בקלילות, בכיפיות, וכך לעורר מחשבה פרובוקטיבית. זה ה'שואו-ביז'. לא הרבה יודעים אבל לנארד ברנסטין היה בדיוק כזה: למרות שהוצג באופן כל כך רציני - הוא היה הכי יידישקייט ושואו-ביז שיש. זאת היתה הפרסונה האמיתית שלו, וזה גם המודל שמתאים לי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו