בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גשם של הפתעות: על הפסטיבל למוסיקה קאמרית באילת

הכנר אדריאן צ'נדלר ולהקתו הפגישו את הקהל עם שרשרת המצאות בארוקיות משכרות, בבכורה לאופרה "אולימפיאדה" של ויוואלדי

2תגובות

האירוע התרחש ביום חמישי בערב, 200 מטר ממחסום טאבה, באולם כינוסים של מלון מודרני ענק שמיקומו אקזוטי אפילו במונחי אילת: רק צוקי שממה וים נשקפים ממנו. מחוללי האירוע היו חברי להקת "לה סרניסימה" הבריטית, שהופיעו על רקע תפאורה מינימליסטית, שלכל היותר רומזת איך לעצב פאר של חצר מלכות ביוון העתיקה באמצעים קלישאיים ­ אך נמנעת מלעשות זאת. בבימוי מאופק, שאינו מעביר את הסיפור העתיק לתקופה מסוימת אחרת אבל משלב אבזרים עכשוויים כמו כפפות איגרוף וכמו כיסא גלגלים עם אלמנטים עכשוויים מאוד (סמארטפונים, אלא מה) ­ נגולה לאוזנינו ועינינו האופרה "ל'אולימפיאדה" של אנתוניו ויוואלדי.

זה היה אירוע שעשה היסטוריה בתולדות הקונצרטים בישראל: מעולם, עד כמה שזיכרוני מגיע, לא הועלתה בארץ אופרה בארוקית ארוכה כזאת (ארוכה, אף כי המנצח אדריאן צ'נדלר קיצר, לדבריו, כ‑50 אחוז מהרצ'יטטיווים).

האופרה נגולה ל"אוזנינו המשתאות", נכון יותר לכתוב, כי מדובר בעלילה שמתרחשת בימי אולימפיאדה (אך לא עוסקת ממש בתחרויות, אלא באהבה, קנאה, כעס, נאמנות, הקרבה וגורל) והיא עצמה מין אולימפיאדה, מחרוזת שיאים מוסיקליים שמתחרים זה בזה. מדובר בשרשרת אריות שרצ'יטטיווים מפרידים ביניהן, כמסורת האופרות הבארוקיות, אריות שהן "שיאים" משום שכמעט כולן מפליאות; עוד אומר השומע לעצמו מה מאוד יפייפית, על אריה פלונית, וכבר מסתיים הרצ'יטטיב שאחריה ונוחתת אריה אלמונית, חיננית ושונה, ובהמשך אחת יפה עוד יותר, ואז לפעמים עצירה כלשהי של גשם ההפתעות ואחר כך ההמטרות נמשכות. סך הכל 20 אריות (בגרסה השלמה יש 21), שהביאו את האופרה כולה, עם הרצ'יטטיווים והמבוא התזמורתי, לאורך של שעתיים וחצי בערך.

מקסים ריידר

עשו במלאכה חמש זמרות (שלוש מהן מגלמות דמויות גברים) ושני זמרים, עם כלי קשת, שתי קרנות, תיאורבו ושני צ'מבלי. הוביל את הכל צ'נדלר, כמנצח וכנגן בכינור ראשון. הנגנים היו מצוינים, הזמרות גם כן (אם כי אין הן טופ-סטאריות כמו הזמרות שמככבות באלבום של "קונצ'רטו איטליאנו") ובראשן התבלטה כצפוי הסופרן הוותיקה יחסית מיירי לוסון, בתפקיד המשרת המחנך "אמינטה" (לוסון היא גם אשתו של צ'נדלר), המוכרת כבר לבאי קונצרטים בארץ. שני הגברים היו סטיוון גאד הוותיק, עם באס הדור רב עוצמה בדמות המלך "קליסטנה" (גאד ביקר בישראל לפני שנים רבות כשהשתתף בתפקיד צדדי ב"בוריס גודונוב" באופרה הישראלית), וג'ונתן גנטרופ בתפקיד איש סודו אלקאנדרו, עם בריטון עמוק עשיר שהאינטונציה שלו ברצ'יטטיווים נשמעה לי לפעמים מעורפלת במקצת.

הסאונד של הביצוע בכללו, זמרה וכלים, היה טוב מאוד. אולם הכינוסים שהקונצרט נערך בו עבר שידרוג למניעת יובש יתר: מומחה מהולנד הציב לאורך הקירות רמקולים קטנים שהוסיפו הדהוד "מלאכותי" ואת התוספת הזאת הוא מינן במידה מאופקת.

עוד נזכיר כי הליברטו של האולימפיאדה, מעשה ידי מטאסטאסיו, הוא סיפור על שני אוהבים, שהם ידידי אמת איש לרעהו, ושתי אהובות, ומלך שהוא אב אכזר לכאורה של אחד האוהבים, וסוף טוב. חובה להזכיר שמלחינים רבים במאה ה‑18 (לפחות עוד שבעה) הלחינו את הסיפור הזה, אך עניות דעתי משיאה אותי להציע שהתמצאות מפורטת בו אינה הכרחית ­ בהגזמה ייאמר כי העלילה היא רק תירוץ להמצאות מוסיקליות ­ ושמספיק לדעת מהו הרגש שמבטאת אריה המזדמרת ברגע מסוים (באי הקונצרט באילת יכלו לברר זאת מהתבוננות בתרגום המוקרן, השקדני והחסכני, שהתקין מתן אורן). בכורת האולימפיאדה בגרסתה הוויוואלדית היתה בוונציה ב‑1734 (שנה לפי כן הועלתה גרסה מאת מלחין אחר לאותו סיפור).

הסתייגויות מההפקה שהועלתה באילת? שוליות ומעטות. העובדה שהנגנים ישבו בחזית הבמה לא הפריעה ליושבי השורות הקרובות לשמוע גם את הזמרים, אך אולי הפריעה ליושבי השורות הרחוקות. שנית, הביצוע כולו (אף שגרם הנאה חושנית בכל שלביו) לא היה מתוקתק מאה אחוז מבחינת התלכיד ­ אולי מפני שזו היתה פעם ראשונה ל"לה סרניסימה" בביצוע פומבי של "האולימפיאדה" (בחודש מאי היא תעלה אותה שוב, באנגליה, ואחר כך במקומות נוספים  ­ זימון מקרים לא מקרי לאולימפיאדה האמיתית). שלישית, נאמר לי שלא היה אפשר לראות את התרגום לעברית משורות מרוחקות: הוא הוקרן על צגים לא גדולים, באותיות קטנות מדי. וגם: הבימוי היה נחמד, המרכיב ההומוריסטי בו ­ שכאילו קורא לקהל לא להתייחס לעלילה ברצינות ­ נראה מתקבל על הדעת, אך לא הוגשם בצורה מבריקה  במיוחד.

ליסט בניסיון נועז

במרכז קונצרט אטרקטיווי אחר שהיה בפסטיבל באילת (יום חמישי אחה"צ) הוצבה הסונטה לפסנתר בסי-מינור של ליסט. הסונטה נוגנה בעיבוד שמציע כפירה, לכאורה, ביסודה של היצירה: במקום פסנתר ­ תזמורת מיתרים. "כפירה" ­ משום שזו יצירה שמהותה הפסנתרנית נתפסת כמגדירה אותה, גם מפני שליסט ­ אשף הפסנתר שבמידה מכרעת המציא את הפסנתרנות ­ הוא שחיבר אותה. את העיבוד למיתרים עשה יואן ברקהמר, מוסיקאי הולנדי שבא לאילת בראש אנסמבל שהקים (11 קשתנים) ושמו "מיתרי מוקום" ("מוקום", כלומר "מקום", הוא שם נרדף לעיר אמסטרדם, בהולנדית); ברקהמר מוביל אותם ממושבו ככנר ראשון. הפתיע קצת לגלות שבקבוצה ההולנדית הזאת יש לפחות שני שומעי עברית, בהם הכנר ברקהמר עצמו (הוא בן 60), אשר השתלם לפני שנים רבות בארץ בהדרכת רמי שבלוב.

חזרה לסונטה של ליסט: אודה כי לא התרשמתי מהעיבוד, לא שוכנעתי שיש בו טעם.  כדי להעריך את הסונטה במתכונת למיתרים שמציע ברקהמר יש להצליח לשמוע אותה כמו שהיא, בלי לזכור ובלי להביא בחשבון את הנוסח המקורי; אבל כאשר הנוסח  הפסנתרני מצוי איכשהו בראש, ברקע, הביצוע במיתרים נתפס כנחות ואינו מוסיף נדבך להבנת היצירה (חרף העובדה שבמקומות אחדים קולות פנימיים יוצאים ברורים יותר).

מקסים ריידר

מעבר לכך, הסונטה בסי מינור של ליסט תובעת פסנתרן בעל גמישות יצירתית מתמדת ­ בריתמוס, בדינמיקה, בשימוש בפדאל. סתם נגינה מושלמת, אפילו בטכניקה מבריקה, אינה מספיקה. נראה שאנסמבל מיתרים, מעצם היותו תלכיד, אינו יכול לממש ­ בהקשר של יצירה זו ­ מידה חיונית של דמיון ושל חופש ביצועי.

בחלקו השני של הקונצרט קיבלנו בידור מוסיקלי מעולה ­ הקונצ'רטו לפסנתר וחצוצרה של שוסטקוביץ'. אל "מיתרי מוקום" הצטרפו כסולנים פסנתרנית רוסייה וחצוצרן ישראלי. אוקסאנה מיכאילובנה יבלונסקאיה, ילידת 1938 (מוסקוואית שבסיסה בארצות הברית מאז 1977), היא דמות מרשימה עם ביצוע וירטואוזי בוטח וצליל גדול ומבריק. שבחים דומים מגיעים לאמנות החצוצרה של יובל שפירא. ההאזנה לקונצ'רטו השמח מתבדח (והכולל ציטוטים מיצירות ידועות, שהבולטת בהם היא סונטה לפסנתר של היידן) היתה תענוג, וכך גם האזנה להדרן ­ הסונטה הידועה ביותר של סקרלטי, באצבעותיה של יבלונסקאיה.

צלילים באלטיים

לקונצרט שחרית בפסטיבל (ביום שישי) חברו שני גופים באלטיים: המקהלה הלטווית הממלכתית, כ‑40 זמרות וזמרים שמנהלם, מאריס סירמאיס, אמר לי כי כולם שרים תמורת משכורת קבועה ומתאמנים 4 שעות בכל יום; ולצד המקהלה הופיע אנסמבל "הורטוס מוזיקוס" מאסטוניה השכנה (8 נגנים, בכלים עתיקים). על הכל ניצח הכנר אנדרס מוסטונן (מנהל "הורטוס").

זו היתה תוכנית ארוכה, שבלטה בה ההכנה הקפדנית והמקצועיות של המקהלה והגישה השובבה המעניינת של חברי "הורטוס". אישית, התוכנית  קסמה לי בחלקיה הספרדיים השובבים (מהמאה ה‑17), שריעננו את הקונצרט בהיותם נטולי דתיות במובן "רוחני" מתקתק. עוד יש לומר שהסאונד בקונצרט זה היה  חזק מדי, לא טבעי; הצליל של המקהלה, בעיקר, נשמע קצת סינתטי (אולי בגלל מינון מוגזם של תוספת ההדהוד האלקטרוני). גנבו את ההצגה, באירוע הזה, שני הזמרים הסולנים של קבוצת "הורטוס".

מקסים ריידר

ומה בשנה הבאה

שלושת הקונצרטים שנסקרו לעיל הם רק חלק ממה שהיה, מצד התוכן ומצד האמנים המבצעים (לרבות הפסנתרנים סטיוון קובצ'ביץ' ובוריס ברמן והצ'לנית נטלי קליין, הכנר ואלרי סוקולוב, האנסמבל הצועני של לקטוש). סביר להניח שבזכות השפע המפתה נרשמה הפעם תפוסה העולה במאות אחוזים על אשתקד.

ומה בשנה הבאה? מנהל פסטיבל אילת ומייסדו, המוסיקאי האילתי ליאוניד רוזנברג, מציב בראש האטרקציות של מארס 2013 את ביקורו של השחקן ג'ון מלקוביץ', שיעלה מופע ושמו "הקומדיה מהגיהינום". הטקסט ­ מונולוג וידויי ­ מבוסס על מעשה אמיתי ברצח סדרתי, משולב בקטעי מוסיקה בארוקיים, ואחרים, בביצוע  תזמורתי. במופע המסקרן, שכבר הועלה בחו"ל, משתתפת הסופרן הישראלית קלייר מגנג'י. מה מלבד זאת? רוזנברג נמנע מלהתחייב ומלפרט, הוא אומר שהפסטיבל יוזז אחורנית לתחילת מארס, בגלל הלו"ז של מלקוביץ', והשינוי יחייב תיאומים חדשים עם אחדים מהאמנים שכבר הוזמנו לבוא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו