בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית הספר למוסיקה שמציל את ילדי סילוואן

בין מתחמים מבוצרים של מתנחלים לשטחי חפירות ארכיאולוגיות מוצפי אשפה, ממוקם בית הספר של עמותת "מדאא", שחולל מפנה בחיי הכפר המעונה

44תגובות

המטפסים בעלייה התלולה של ואדי חילווה בכפר סילוואן לא מעלים בדעתם שמתחת לרחוב הראשי עליו דורכות רגליהם - רח' ואדי חילווה, כשם הוואדי והשכונה - ומתחת לבתי השכונה, משתרעת רשת מחילות ומנהרות תת-קרקעיות. רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים, עמותת אלע"ד, מתנחלים שממוקמים בלב השכונה במתחמיהם המבוצרים שדגלי ישראל מתנופפים מעליהם - כל אלה חברו כדי להשתלט על סילוואן ולנשל את תושביו מבתיהם ואדמותיהם: לא רק על הקרקע, עם הקמת "עיר דוד" שהולכת ומתרחבת לממדים ענקיים במקום, אלא גם מתחתיה בחפירות שמהעיר העתיקה עד נקבת השילוח (רבות נכתב על כך, למשל ב"עסקה אפלה בסילוואן", מחקר של עמותת עיר עמים מ-2009).

רחוב ואדי חילווה, שנחסם בפני תושביו בעת חגים יהודים, ושהתנכלויות לילדי המקום לאורכו הן עניין של יום יום, הוא סמל המצור הזה.

מצד שמאל במעלה ההר: מגרש הכדורגל הקטן, ההרוס, ששעריו מושלכים וסימוניו התמימים, המחקים מגרש כדורגל אמיתי, כמעט מחוקים. עד החודש שעבר זה היה מרכז המשחקים היחיד ל-5000 הילדים בשכונת ואדי חילווה (חצי מ-55 אלף תושבי סילוואן הם מתחת לגיל 18), שבה אין מרכזים קהילתיים, מגרשים למשחק ופנאי, שטחים ירוקים - ואפילו לא כיתת בית ספר אחת בשכונה.

באחד הימים בשבע בבוקר, "עוד לפני שעורכי הדין מתעוררים ובתי המשפט נפתחים, לצורך הגשת ערעור", כדברי תושב השכונה אחמד קרעין, השכימו המהרסים קום, ובגיבוי עשרות לוחמי יס"מ לבושי שחורים החריבו את המגרש ואת הסככה הארעית שהוקמה בצדו ותחתיה הוצבו משחקים נוספים כמו שולחן פינג פונג: "בנים ובנות שיחקו ביחד כדורגל בפעם הראשונה בסילוואן", אומר קרעין, "וזו מכה קשה וטראומה לילדים. המגרש היה מפלט, מקום שבו הילדים שכחו את הפוליטיקה, את המתנחלים, את המעצרים - והנה המדינה מושכת אותם בחזרה לזה בכוח. כולם התגייסו כדי לנקות את המקום אחרי ההרס, לנסות לבנות אותו מחדש - אתה בוכה כשאתה רואה את זה".

דודו בכר

במעלה הרחוב פוגשים שטחי חפירות מגודרים ומטונפים וצפרדעי-אשפה ענקיות הממוקמות לצד בתי היהודים, גולשות על גדותיהן והעירייה לא טורחת לפנותן ("בקיץ הן מושכות ג'וקים ועכברושים", מפטיר קרעין קצרות), ומצד ימין - דלת ירוקה צנועה. מאחוריה: דירה קטנה, מרצפותיה מקושטות, ובה שוכנים משרדי עמותת "מדאא סילוואן" - מדאא בערבית הוא "אופק" - וכן חדר הספרייה השקט ובו 3,000 ספרים למען הילדים, וחדר המחשבים בו שני ילדים גולשים בפייסבוק (קרעין: "לא רבים אלה שיש להם מחשבים בבית") בעוד השאר עסוקים בפעילות לימודית.

שתי סמטאות משם כבר עולים צלילים באוזני המבקרים: צלילי פסנתר, עוד וגיטרה, צ'לו וכלי הקשה, כינור או מקהלה - תלוי באיזה יום באים. כאן מפעיל "מדאא" את בית הספר למוסיקה של כפר סילוואן.

"עד 2007 לא היה לילדים כאן דבר", מספר אחמד קרעין, "ולכן החלטנו, כמה מתושבי השכונה, להקים מרכז תרבות. שכרנו את הדירה הזאת, ופתחנו קודם כל את בית הספר למוסיקה. בהתחלה בדירה הקטנה, 15 ילדים ישבו על הרצפה, בלי כלי נגינה. היום יש לנו כבר 100 תלמידים; ויש גם חוג תיאטרון, בית ספר לפסיפס, קורס כתיבה יוצרת, קייטנת קיץ, קבוצת כדורגל עד שהמגרש נהרס, וגם קורסים באנגלית, מתמטיקה ותפירה לנשים". בין המייסדים, והרוח החיה בהם עד היום, היה גם ג'וואד סיאם, מהמנהיגים הקהילתיים הבולטים ביותר - והנרדפים ביותר על ידי ישראל - במאבק החברתי של סילוואן.

האסיפה מחליטה

סילוואן שוכן על המורדות הדרום-מזרחיים של ירושלים העתיקה, ומונה כאמור 55 אלף נפש. ב-1967 סופח לישראל, ותושביו צוידו בתעודות זהות כתושבי מזרח ירושלים - אך לא באזרחות ישראלית. התשתית בכפר מוזנחת ובמקומות רבים מסוכנת, מערכת החינוך סובלת ממחסור קשה בכיתות לימוד ומורים, ו-75% מהילדים בכפר חיים מתחת לקו העוני. הקמת בית הספר למוסיקה חוללה מפנה במרקם החברתי של סילוואן: "קודם כל הילדים, מרגישים אצלם את השינוי", אומר קרעין, "הם למדו לשמור על המקום, להתנהג באדיבות, לשמור על השקט, ולמדו מה המשמעות של עמידה בלוח זמנים, ושיש דבר שנקרא זכויות הילד. הקמנו את המקום בשבילם, כדי שלא יילכו לעשות דברים רעים, לעשן, וכדי להרחיק אותם מאלימות".

אבל גם המבוגרים הושפעו מכך: הקהילה המפורדת והמוחלשת שסבלה גם מחשדנות הדדית בין התושבים התלכדה סביב הפעילות המוסיקלית של הילדים. ההורים הכירו זה את זה, שוחחו, והתוודעו למאבק של שכניהם על הבתים והאדמות, שעד אז נוהל באופן אינדיבידואלי; והנשים, להן לא היתה סיבה לצאת מהבית, אבל היום הן יוצאות, נפגשות, לומדות פסיפס ורקמה פלסטינית - ומשוחחות על חייהן ועל הבעיות שלהן. "כל החלטה, אם על המרכז ועל איזה כלי נגינה צריך ומתי יהיו הקונצרטים, או אם בנוגע להליכה למשפט או להגשת ערעור על פסק דין שנוגע לאדמות והבתים שלנו - הכל נעשה עכשיו באסיפת תושבים, והוועד המייצג נבחר באופן דמוקרטי", אומר קרעין. "אנחנו רוצים לפתח את הכפר, שסילוואן לא יהיה כמו בית מלון שאליו חוזרים לישון אחרי העבודה, אלא מרכז של תרבות".

דודו בכר

בעקבות מרכז התרבות הוקם גם מרכז מידע בכפר, לצורך הפעילות הפוליטית. הסיור עם אחמד קרעין בסמטאותיו התלולות של סילוואן מתנהל באיטיות: האיש הצעיר, בן 40, נאלץ להיעזר בקב כדי ללכת: לפני כחמש שנים ערכו שני מתנחלים חמושים סיור הפחדה והתגרות לאורך הרחוב; ואחרי שנתנו מכה לאחד מבניו של קרעין הוא ניגש לשאול אותם לסיבת התנהגותם. אחד מהם דרך את רובה האם-16 שלו וירה בברכו מטווח קצר, ולעיני ילדיו המזועזעים של קרעין שנפל על הכביש ניגש וירה בירכו כדור נוסף. "הילדים שלנו סובלים מהמצב הזה: ברחוב, בדרך לבית הספר, בתוך המשפחות שקיבלו צו פינוי והריסה. אם אתה מקשיב לשיחות שלהם - מה אתה שומע: ‘משטרה', ‘מתנחלים', ‘בן דוד שלי נעצר'", אומר קרעין.

"הילדים שלי, למשל, שראו איך מתנחל יורה בי ברגל ברחוב, ובכו וצעקו ואז הוא המשיך וירה בי ברגל השנייה - הם לא מתאוששים מזה. לכן הקמנו את המרכז. שתהיה לילדים כתובת".

8 מעלות צלסיוס, גשם, רוח - ובבניין בו שוכן בית הספר הצעיר מתקיימים שיעורי פסנתר פרטיים בחדר אחד, ובחדר השני הכנה לילדים קטנטנים, בשלב טרום-כלי, לקראת יום האם בסוף השבוע. הילדים לומדים שיר, מתופפים על גופם, חווים מוסיקליות בסיסית במלודיה וקצב. העיניים שלהם מאירות, והצלילים יפים: כשיגמרו את השלב הזה יצטרפו אל 100 מחבריהם שכבר לומדים כאן - מפי חמישה מורים - ויוכלו לבחור כלי להתמחות בו. תמיכה של גופי סיוע, בעיקר עמותות מחו"ל, מאפשרת לכל ילד לקבל כלי בהשאלה, וגם ללמוד את שאר המקצועות, כמו מקהלה ותיאוריה מוסיקלית, הכל תמורת תשלום שנתי סמלי של דמי חבר במדאא.

באתר האינטרנט בו נסקרת הפעילות המוסיקלית והתרבותית, מבטאים קברניטי המרכז את מטרותיהם: לקדם אי-אלימות, להעצים את הקהילה, לבנות מנהיגות ודו-שיח, ולהנחיל מודעות למורשת הפלסטינית בקרב בני הנוער - בלי זיקה פוליטית לארגון כלשהו, ובשליטה בלעדית של אנשי הכפר עצמם. צלילי הפסנתר והעוד מהמרכז הקטן, מחוללי הדבקה וזמרי המקהלה, נותנים משנה תוקף להצהרה הזאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו