בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצירה שכמותה עוד לא נראתה או נשמעה כאן

אבי בנימין, ששימש 20 שנה כמלחין הבית של תיאטרון "גשר". רק עתה העז לצאת לדרך עצמאית, עם: "פסקול לסרטים שטרם צולמו"

3תגובות

מסך הברזל היה כמעט אטום בשנות ה-70 של המאה שעברה. רק אמנים אמריקאים אחדים חצו אותו, והופיעו בברית המועצות של ברז'נייב. אחד מהם היה אוסקר פיטרסון: פסנתרן ג'ז קנדי, וירטואוז וסמל של המוסיקה המערבית. ב-1974 הוא בא לרוסיה המבודדת עם שלישייתו שכללה נגן בס ומתופף, והשמיע לקהל הצמא למוסיקה מערבית את הסטנדרטים הגדולים של הג'ז, בנגינתו המסחררת.

הם ניגנו שירים של קול פורטר, ג'ורג' גרשווין ואנטוניו קרלוס ג'ובים. מ"סאמרטיים" ו"ג'ורג'יה במחשבתי" ועד "מה זה אומר להתגעגע לניו אורלינס" ו"מישהו שישמור עלי" להדרן. בתקליט שיצא באותה שנה, "אוסקר פיטרסון ברוסיה", נשמעות מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל. "אלה גם המחיאות הכפיים שלי", מגלה עתה המלחין-פסנתרן אבי בנימין.

דרך ארוכה עבר אבי בנימין מאותם ימים סוערים, כשהיה נער בן 15 ברוסיה ופסנתרן מבטיח, עד לתל אביב המהבילה, שבה היה 20 שנה מלחין הבית של תיאטרון גשר. הוא כתב מוסיקה לעשרות הצגות בגשר - המצליחות שבהן היו "אדם בן כלב" והמחזמר "השטן במוסקווה" - אבל עתה יצא לדרך עצמאית. בימים אלה הוא מעלה מופע מולטימדיה שכמוהו עוד לא נראה ונשמע כאן: "פסקול לסרטים שטרם צולמו".

ביטלס במחתרת

בנעוריו עתידו היה ברור לו: הוריו הועידו לו קריירה של פסנתרן קונצרטים קלאסי, במסורת הפסנתרנים היהודים-רוסים הגדולים כמו ולדימיר הורוביץ או אמיל גיללס. בגיל ארבע החל ללמוד מוסיקה בטארטו שבאסטוניה - עיר אוניברסיטאית עתיקת יומין ויפהפייה, שנחשבת למעוז התרבות האינטלקטואלית של המדינה.

דודו בכר

כבן לפרופסור לפסיכולוגיה ולרופאה, התוודע בנימין בטבעיות לתרבות הגבוהה שהעיר הציעה. "כל המוסיקאים הגדולים הגיעו לטארטו, והכל היה בחינם", הוא מסביר. "באולם הכניסה של האוניברסיטה התקיימו קונצרטים פתוחים. הייתי בא לשמוע, בלי להבין, בלי לדעת שאלה השמות הגדולים. לעיירה קטנה לא רחוק משם באו כל קיץ מוסיקאים חשובים, כדי לעשות הרצה לקונצרטים שלהם. הייתי ב-30 רסיטלים של גיללס, ופיטפטתי אתו מאחורי הקלעים. כך גם עם רוסטרופוביץ, ריכטר, חצ'טוריאן ואויסטרך".

אבל חבריו של בנימין בן ה-19 הכירו לו את אמנות המוסיקה העכשווית של התקופה, זאת שבברית המועצות היה אפשר להאזין לה רק במחתרת: רוקנרול, רוק כבד, בלוז וג'ז. "אסטוניה היתה מקום אידיאלי לגלות את המוסיקה הזאת", הוא אומר. "היא אחת המדינות הכי מערביות גיאוגרפית, ותמיד נחשבה למערבית גם בתפישה: רוסים שרצו לטעום קצת ממערב אירופה היו באים לשם. היינו שומעים את הרדיו של פינלנד, אף שהשלטונות ניסו לחסום אותו. וכך, החברים שלי השמיעו לי אופרות רוק, ביטלס, ג'ז ובלוז. כך הגעתי לקונצרט של פיטרסון, ונכנסתי לרוק: בשבילי שופן נהפך להיות כמו ולדימיר ויסוצקי או ‘קינג קרימזון'".

במקביל התאהב בנימין בתיאטרון, גם זה בזכות חבר. "כתבתי מוסיקה ל-50 הצגות עוד לפני שעליתי לישראל", הוא מעיד.

כשבנימין היה כבן 15, הוריו החליטו לעקור לעיר הגדולה, בירת אסטוניה טאלין. שם החל ללמוד אצל גדולי המורים במדינה, בעלי שם בברית המועצות כולה: ברונו לוק, תלמידו של ארתור שנאבל לפסנתר ושל פאול הינדמית לקומפוזיציה ומורו של המלחין ארבו פארת; ובת זוגו לדואו שביצועיו נהפכו לקלאסיים, הפסנתרנית אנה קלאס.

דרכם גם השתקפה המורשת הגרמנית של אסטוניה, ארץ שההיסטוריה הביאה אליה את התרבות הגרמנית יותר מהרוסית. "גדלתי במסגרת מוסיקלית פדגוגית גרמנית חמורה", אומר בנימין, "עם נאמנות לכל תו בפרטיטורה, עם שורשים של מחקר מוסיקלי. זו לא האסכולה הרוסית, המורים שלי שנאו את הורוביץ", הוא צוחק.

בנימין היה לפסנתרן קונצרטים קלאסי - אבל האהבה שלו לרוק רק גדלה, והרומן עם התיאטרון התעצם. הוא הקים להקת רוק ששמה כשם תמונה של הצייר הריאליסט הרוסי איליה רטין, "נייז'דאלי". "פירוש השם הוא ‘לא חיכינו'", מסביר בנימין; ואכן הוא לא קפא על שמריו. הוא הצליח לקבל אישורים לצאת את גבולות המדינה ונדד עם הלהקה באירופה, בין היתר באמסטרדם שם הופיעה והתגוררה בסקוואט.

עם החזרה לברית המועצות הוא עבר למוסקווה, עבד בתיאטרון ההרמיטאז' ואף הקים להקת כלייזמר. "תמיד הייתי קשור לתרבות היידיש. עד עכשיו", הוא אומר. "ואז באתי לישראל".

מה הביא אותך להחלטה?

"ציונות".

בתחילת שנות ה-90 שמעו אנשי התיאטרון הרוסים שבאו לישראל, ביניהם יבגני אריה וסלאווה מלצב, שבין האמנים יוצאי רוסיה נמצא בישראל גם המלחין לתיאטרון אבי נדזבצקי - "בנימין" היה לשם הבמה שלו, על שם אביו - והם החליטו למצוא אותו ולצרפו לגרעין המייסד של התיאטרון. "כשבאתי לארץ שלחו אותנו לקיבוץ נוה איתן. הרגשתי כמו בבית קיץ רוסי, דאצ'ה", אומר בנימין. "זה היה נעים, אבל מהר מאוד הבנתי שעבודה חקלאית היא לא בשבילי. ואז מצאו אותי אנשי גשר". 20 שנה מאז, עד השנה שעברה, הוא הלחין שם.

עבודתו של בנימין ב"גשר"

להיות מלחין לתיאטרון, כפי שמספר בנימין, משמעו באופן פרדוקסאלי בעיקר להתרחק מהבמה עצמה, מההופעה עליה - ובמידה רבה, גם מעצמאות קומפוזיטורית. "בתיאטרון, הכל מותר מבחינה מוסיקלית", הוא אומר, "אפשר לכתוב לשייקספיר מוסיקה בסגנון הוליוודי של ברנרד הרמן, ג'ז או פופ - ואפשר בסגנון אירווינג ברלין, כמו שעשיתי ל'הלילה ה-12', או במינימליזם.

"השאלה מה הבמאי רצה, איך הוא שומע את זה. אין מקצוע כזה, ‘מלחין לתיאטרון', אין שפה מוסיקלית שמתאימה במיוחד לתיאטרון. אתה צריך לרתום את הדרמה במוסיקה לדרמה של ההצגה - כי מוסיקה לא מלחינים למחזה, אלא להצגה עצמה. וההצגה היא עולמו של הבמאי.

"כמוסיקאי, המקום שלי בתיאטרון מיוחד", ממשיך בנימין, "אני מתייחס גם לשחקנים וגם לקהל, ולכן אני צריך להיות קצת במאי בעצמי. הסוד של מוסיקה לתיאטרון הוא בימוי; לא ידע מוסיקלי הוא שהכי נחוץ לזה אלא ההבנה של דרמה, וההתאמה לה".

הוא זכה בפרסים רבים על יצירותיו לתיאטרון ולקולנוע (פרס ע"ש מאיר מרגלית, פרס התיאטרון הישראלי למלחין השנה, פרס על המוסיקה ל"השטן במוסקווה"), אבל הבמה, גם כפסנתרן קלאסי וגם כנגן בלהקת רוק, היתה בדמו. 20 שנה מחוצה לה זו תקופה ארוכה מאוד - שהביאה למשבר: "הכל התחיל ביום הולדת 50 שעשו לי בתיאטרון", הוא מספר, "היה ערב של שירי שחקנים, ותחושה שמביטים על העבר, כאילו אני עומד לצאת לפנסיה. הרגשתי רע מאוד. זהו? שאלתי את עצמי, עכשיו פנסיה ולנוח? לא ייתכן שככה אגמור את חיי! ומה נשאר לי לעצמי? אם ישאלו אותי בגן העדן, מה עשית בחייך אבי, מה אומר להם? ישבתי בחזרות לא שלי, שעות על שעות, שנים על שנים?

"התגעגעתי לבמה. 20 שנה לא ניגנתי, לא קלאסי ולא רוק, לא ג'ז ולא כלייזמר. אבל מה אעשה? שאלתי את עצמי", הוא ממשיך לתאר את המשבר שטילטל אותו, "להתחיל בקריירה של פסנתרן קונצרטים לא אוכל - היום הילדים מנגנים כמו אלים, ואין לי צ'אנס. ולחזור להיות רוקר? עם קרחת כמו שלי גם זה לא נראה לי אפשרי, מה עוד שבכל מקרה הרוק כבר הפך לא אקטואלי. לא, בגילי הייתי צריך לשבור משהו. לצעוק על כולם לכו לעזאזל. התפוצצתי. מזה נולד הרעיון של פסקול לסרטים שלא צולמו".

בהדרגה התגבש רעיון היצירה שלו: מוסיקה לסרטים הוא כתב ("החברים של יאנה", למשל) ואת כל חייו האמנותיים כאן חי מאחורי הקלעים. "הבאתי אם כך את המוסיקה לסרטים ואת אחורי הקלעים ביחד", הוא אומר. "הבנתי שאת כל המחשבות שלי, ההרפתקאות שלי והחוליגניות שלי, אני יכול לשים במסגרת של פסקול - ולשלב את זה עם תיאטרון".

בנימין החל לקרוא, לחקור ולנגן יותר ויותר באך ובטהובן. אחרי שלוש שנים אינטנסיביות שבהן קרא ולמד וניגן הרבה באך ובטהובן, הספיק לעזוב את גשר, כדי להשקיע את כל כולו ביצירה החדשה: "נשארתי נאמן, לא עזבתי רק את גשר, אלא את העבודה בתיאטרון בכלל. לא החלפתי את גשר בתיאטרון אחר", הוא מסביר. "הפרויקט החדש הוא לא משהו שאפשר לעשות ‘אחרי העבודה'".

שירת המנוע

את היצירה-מופע-קונצרט החדש של בנימין, "פסקול חי לסרטים שאינם קיימים", קשה לתאר במלים. מי שיילך לצפות בו ולהקשיב לו - במוצאי שבת במוזיאון תל אביב - יראה במה חשופה, ריקה, שעליה רק שני עצמים: מקלדת שניצבת על כן ומחוברת לחשמל, ומסך קולנוע.

מי שיתבונן טוב יותר יגלה גם מצלמת טלוויזיה שמכוונת לבמה, ומערכת משוכללת של רמקולים. מתוך הפשטות הזאת צומח מופע מצמית ממש, מפתיע, לרגעים לא ייאמן - כולו חדשנות, שבו מעורבים אין-סוף עולמות מוסיקליים, צליליים, סגנוניים - שפות, יופי, תעוזה והשתוללות.

מציאות משתקפת במציאות אחרת או שמא בחלום, סרטים שאינם סרטים, יקום מוסיקלי שלם נברא באצבעותיו של יוצר אחד; אנרכיה, דמיון, רעש - כל אלה קמים לתחייה בקונצרט. המקלדת התמימה שעליה מנגן בנימין היא סמפלר, כלי נגינה-מחשב אלקטרוני, ובעברית: "דוגם צליל". "לדגום" משמעו להשתמש בצלילים שהוזנו לכלי ולנגן באמצעותם: למשל, צליל נהמה ושאגה של מנועים, צליל של כלי נגינה או צלילי דיבור.

בנימין, בווירטואוזיות, לא סתם משמיע הקלטה ערוכה של צלילים אלה: הוא משתמש בהם כחומר גלם. נהמת מנועים נהפכת בידיו לסולם מוסיקלי. וכך בוקעת מהסמפלר שלו רב-קוליות בלתי אפשרית של אריות אופראיות עם מרדפי מכוניות, רוק כבד לצד חצוצרה זכה, בטהובן שבור לאלפי רסיסים, קונטרפונקט של כל צבעי התזמורת וגוני הקול האנושי, צלילי זכוכית מתנפצת ושעוני קוקייה, חזנים מתמזגים עם פעמוני כנסייה אסטונית. וזה רק צל צלו הדל של מה שקורה שם, עד חוסר אמון ותדהמה של ממש.

"לפעמים, דווקא המסעות שלא עשינו, ההרפתקאות שלא עברנו מסעירים יותר מהחוויות שכן חווינו", מציג בנימין את הקונצרט-מופע שלו, שבו הוא הדמות הראשית היחידה על הבמה, יוצר כביכול פסקול לסרט דמיוני בנגינה, שירה ושיחה. אבל הוא לא הדמות היחידה: על מסך הקולנוע לידו מוקרנות סצינות של הקלטה, וכך מצטרפות אליו דמויות שעוסקות במלאכת הקלטת הפסקול גם הן - וביניהן אשתו, השחקנית יבגניה דודינה, כוכבת תיאטרון גשר שאתה עבד שנים רבות בתיאטרון.

בהדרגה מוסרות המחיצות בין בנימין החי שעל הבמה לבין הדמויות שעל המסך. בהדרגה נוצר ביניהן קשר ודיאלוג; ויתר על כן - אחת הדמויות שעבודתן נראית מעל המסך היא דמותו שלו עצמו, מנגן סונטה של בטהובן ולבוש בגינדור והידור כיאה לפסנתרן קלאסי.

בתזמון עילאי, הפסנתרן החי והפסנתרן שעל המסך משוחחים זה עם זה ומנגנים זה עם זה, בתהליך אנרכיסטי של מחיקת הגבולות בין דמיון למציאות, בין דימוי לשעתוקו, בין אמת לבדיה. כמו במראות שמשתקפות זו בזו, הולך וגדל החלל שבו פועלות דמויות הרפאים שלרגע שואבות את בנימין אליהן ולרגע מתממשות מתוך המסך אל מציאות האולם. לבסוף, כשעולים הקרדיטים כמו בסרט קולנוע, הן אף קדות לקהל באולם. בנימין שבמסך קד לבן דמותו על הבמה שמוחא לו כפיים.

כל זה מתרחש לצלילי מוסיקה במנעד רגשי רחב: בין ליריות עדינה ומרגשת לרעש שנדמה שכבר אי אפשר לעמוד בו - לא בגלל עוצמת הדציבלים אלא בגלל המתח שנבנה ומגיע לשיא. ממנו - עולה פתאום החרדה תוך כדי הקשבה - בנימין אולי לא יירד, רק יעצים אותו עד אין-סוף.

אחד הפלאים הטכנולוגיים של הסמפלר מתגלה בעריכה של בנימין לסונטה של בטהובן: הוא חילק אותה באופן דיגיטלי לעשרות חלקים שווים, כל חלק מנוגן על ידי אחד הקלידים במקלדת. אם מנגנים על הקלידים בזה אחר זה, לפי הסדר ובזמן הנכון, מנוגנת הסונטה במלואה. אבל ברגע אחד מגליש בנימין את אצבעותיו על כל הקלידים בבת אחת, וכך נשמעת הסונטה אופ' 111 הנשגבת של בטהובן כולה. הרגע הזה מעמיד את המאזינים במבחן רגשי ותודעתי, מטלטל חושים, שחילץ מפי צעקה לא רצונית.

עירום על הבמה

"כשהצייד מוכן - החיה באה", מצטט בנימין פתגם שמתאים לתקופה שבו כבר לא יכול היה להמשיך כמלחין בית בתיאטרון ותהה על המשך דרכו. "הפרויקט תובע את כל זמני כבר שלוש שנים", הוא אומר. "ניסיתי להבין מהי מוסיקה פוסט-מודרנית. הזרם המרכזי פחות מעניין אותי, וגם לא הלב של סגנון מסוים, אלא מה קורה בקצה, מה מתחולל במפגש בין תחומים, בין הקצוות שלהם.

"הפוסט-מודרניזם הוא בסופו של דבר השתקפות של מה שקורה בחברה", הוא מוסיף, "בגלל הטכנולוגיה אנחנו מסוגלים לשמוע הכל - ממונטוורדי עד ורדי, ואנחנו רגילים לריבוי שפות, ולעירוב של שפות: לא במובן של שפה בינלאומית כמו אספרנטו, אבל גם לא במובן של קולאז' כמו הקולאז'ים המוסיקליים של המלחין אלפרד שניטקה. כשאני מדבר יידיש בגרמניה, לדוגמה, ומוסיף מלה באנגלית ובצרפתית, לא חשוב לי המדיום - העיקר שיבינו אותי. אולי האנלוגיה הכי טובה לכך היא המוסיקה של המלחין הרוסי העכשווי סילבסטרוב: מקשיבים לו, ונדמה שיושבים על הקבר של המוסיקה הקלאסית".

דוגמה לתפישה הפוסט-מודרנית של בנימין נמצאת באחד מהפסקולים, שבו נשמע טקסט ביידיש של יצחק בשביס זינגר, ולו תרגום ליפאנית: "התרגום ליפאנית מבטל את הפנייה הישירה", הוא אומר, "מה אני, בוב דילן של שנות ה-70? הייתי צריך לבטל את האמירה הישירה, חיפשתי משהו שיקלקל את זה, שיבוא מהצד. הטקסט של בשביס זינגר מלא פאתוס, והנה ברגע שמופיעה היפאנית כל הפאתוס נעלם. זה הופך למשהו אחר".

החלק הקשה לו ביותר בפרויקט הוא השירה: "בשבילי זו למעשה הופעת בכורה כשחקן - וגם כזמר", צוחק בנימין. "עד עכשיו ישבתי על הבמה בפרופיל לקהל, כשמול עיני רק דבר אחד - הפסנתר הענק. עכשיו אני צריך לעמוד מול הקהל, לשחק והכי קשה - לשיר. בשבילי זה הכי קשה".

למה זה קשה כל כך?

"כי לשיר זה אקסהיביציוניזם. אם קל לך לעלות עירום על הבמה, לא יהיה לך קשה לשיר. אבל בעיקר זה קשה כי אני יודע שאני שר גרוע", הוא עונה. "יש משפט במופע ששיכנע אותי לעשות זאת: השיר של ג'ימי דוראנטה ‘האם הרגשת פעם שאתה חייב ללכת, ובאותו זמן הרגשת שאתה מוכרח להישאר? ללכת - להישאר - ללכת - להישאר?...'".

בשיר הזה, מתוך הסרט "האיש שבא לסעוד", יושב דוראנטה ליד הפסנתר ושר תוך ליווי עצמו. הוא קם וחובש את כובעו, שב ומסיר אותו, מתיישב בחזרה וממשיך לנגן. "המשפט הזה הרג אותי", אומר בנימין, "כי הוא מבטא חצי מהחיים שלי: ללכת! אבל גם להישאר! לא להחליט, ובסוף דווקא כן להחליט".

לנגן בלי קלידים

על ההיבט הטכנולוגי המורכב של "הפסקולים לסרטים לא קיימים" עובד בנימין עם איש הסאונד והטכנולוגיה - שהוא בעצמו מוסיקאי - מיכאל וייסבורג. "הכלי עצמו, מלה טכנולוגית אחרונה, נקרא KYMA, מסביר בנימין. "ההמצאה החדשה שכלולה בו היא רצועת בד לאורכו. בהעברת אצבע עליה אפשר להפיק צליל רציף, וכך לנגן בלי קלידים".

ברגע מסוים במופע מכוון בנימין מצלמה במעגל סגור לכלי ומדגים את הנגינה שלו, בעוד ידיו ואצבעותיו נשקפות מעל מסך הקולנוע. זה עוד רגע עוצר נשימה ומבלבל בין עצם לדימוי שלו. "יוצרי הכלי הזמינו אותי לכנס עליו בווינה. ניגנתי שם, אפילו בטהובן", הוא מתאר בהתרגשות את ההזדמנות לנגן את המלחין הנערץ עליו בעיר שבה פעל ויצר. "שם הכרתי את ג'ון פול ג'ונס, הנגן של ‘לד זפלין', שניצבים מבחינתי לצד בטהובן".

ובכל זאת, יש הבדל.

"כן, אבל המחשבות, הכיוון, הרצון לדבר - בזה אין הבדל ביניהם. אצל ‘לד זפלין' זו צורת הבלוז ואצל בטהובן צורת הסונטה. הרוקרים רציניים כמו כל קלסיקאי", הוא מוסיף, "תאמר שהמוסיקה שלהם מלאת פאתוס, אפילו טיפשית, אבל הרצינות עצומה. קודה ביצירת רוק היא כמו אצל בטהובן, הביסוס וההוכחה של הסולם. הדרך אחרת, נכון - הם צועקים, הוא מדבר, אבל בעומק הם עושים אותו דבר. אחרי שג'ונס לחץ לי את היד היה לי חבל לשטוף אותה. דחיתי את הרגע".

עכשיו לבנימין יש עוד בכורה: הבכורה שלו כבמאי קולנוע, בסרט התיעודי שהוא יוצר על הפרויקט שלו: "לפני כמה ימים צעקתי לראשונה בחיי ‘אקשן!'", הוא אומר בהתרגשות. "חייבים להראות את הפרויקט בסרט, כי כל כך קשה להסביר אותו במלים".

יש משהו מנחם בעובדה שגם היוצר עצמו, ולא רק מי שחווה את יצירתו, נוכח בקוצר ידה של השפה המדוברת כשהיא מבקשת להמשיג את החוויה האודיו-ויזואלית-אינטלקטואלית שהוא יוצר. "אבל זאת הרי מטרתה של האמנות, לא? אם היא כזאת, אם היא יותר חזקה מהמציאות, היא הגשימה את הייעוד שלה", מסכם בנימין. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו