בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרק נוסף בתהליך הקבורה של קול המוסיקה

ירידת תוכניותיה המאלפות של העורכת ריקה בר סלע, ולוח משדרים חדש המבטא בעיקר חובבנות, הם שלב נוסף ברקוויאם של תחנת הרדיו

64תגובות

לא צריך ללכת ללמוד מוסיקולוגיה באוניברסיטה כדי להבין את סודותיה של המוסיקה המערבית - אפשר להישאר בבית ורק לפתוח את הרדיו בתוכניותיה של העורכת ריקה בר סלע; ולא רק ללמוד, אלא גם, ובעיקר, ליהנות. את הרפרטואר הליתורגי-נוצרי המקהלתי בן אלף שנה היא מגלה בתוכנית "מוסיקה ליום ראשון" בקול המוסיקה - ובאותו יום היא משקפת גם את המוסיקה הנכתבת עכשיו בישראל, בתוכנית "אסיף"; בשישי בלילה, ב"אמנות השיר", היא פותחת נתיב אל אוצרות השיר האמנותי, ובשבת אחר הצהריים נפרשים תחת ידה במלוא הדרם ימי הביניים והרנסאנס, בתוכנית "מוסיקה מהעבר הרחוק".

לצד המבט ההיסטורי אפשר ללמוד על התמונה העכשווית של מוסיקה אמנותית בישראל, במגזין החדשותי שאותו עורכת ומגישה בר סלע בתחילת כל שבוע, ובו שעתיים של ראיונות, סקירות ודיווחים על הנעשה בתחום הקלאסי העשיר בישראל, המציע עשרות קונצרטים מדי שבוע. ולכל אלה מצטרפים מדי פעם קונצרטים רדיופוניים בעריכתה, בביצועים עדכניים, ערוכים בידע מוסיקלי רחב ובטעם מעודן, עם חוש ייחודי לרדיו ולקצב המיוחד שלו.

כל זה היה נכון עד 1 במאי 2012. מהשבוע, אין עוד ריקה בר סלע ברדיו. היא יוצאת לגמלאות, ומהלומה של ממש מונחתת על מאזיני הרדיו ותרבות הרדיו בכלל בישראל, ומהדהדת כאקורד ראשון במארש האבל שמוליך את התחנה אל קבורתה, מארש שהחל להתנגן בפורטיסימו עם כניסתו של מנהל התחנה החדש, אריה יאס. מינויו לפני כארבעה חודשים עורר סערה והתנגדות עצומה מצד עורכי התחנה עצמם, שהצביעו על החריגה מכל נורמה במינוי אדם שלא בא כלל מתחום המוסיקה ובעצמו קרוב לגיל הפנסיה, נגד רצון העובדים, ומתוך מגמה שנראית ברורה לכל אחד: לחנוק את קול המוסיקה ולהמיתו.

אמיל סלמן

ומה מבשר לוח המשדרים החדש? את "מוסיקה ליום ראשון" - ללא פירוט התוכנית - עורך גדעון הוד, גמלאי רשות השידור שעד עתה הסתפק במקבץ של מוסיקה קלה בחידון נחמד למאזינים - נחמד, וחסר כל משקל אמנותי. בשישי בלילה, אומרת התוכנייה, תשודר "מסע מוסיקלי עם צעירים" - תוכנית שעליה להוכיח עדיין את משקלה. בשבת בצהריים - היכן התוכנית ההיסטורית מהעבר הרחוק? נעלמה, ובמקומה שוב צץ גדעון הוד, בלי פירוט, ב"פרקי מוסיקה נבחרים" - שם נרדף לעריכה מוסיקלית חפוזה שמחשב יכול לעשותה גם כן; ועל היומן השבועי חתום בשלב זה המפיק מרק פולינס, ולא ברור אם אכן הוא יערוך אותו.

לריקה בר סלע, כמו לכל אחת, יש תחליף - תיאורטית; אבל קברניטי רשות השידור מחרימים את התקנים של עורכים שעוזבים, ולא מחפשים תחליף כלל, ועל כך תעיד הסטטיסטיקה: כשנוסדה הרשת לפני כמעט 30 שנה היו בה 20 עורכים, כולם אנשי מוסיקה, ועתה נותרו בה שבע עורכות בלבד ומנהל חדש אחד, כולן עומדות לצאת לפנסיה בעוד כשלוש שנים. כל הסימנים מראים שהתחנה, אם תמשיך להתקיים כלל, תעבור למיקור חוץ: גמלאים מצד אחד, "צעירים" מצד שני. מפיקי הרשות, אורחים לרגע - אלה יקבעו את פרופיל קול המוסיקה.

יש משהו משותף ליוני בן מנחם, מיקי מירו ואריה יאס, מעבר להיותם גברים ומחזיקי משרות בכירים ברשות השידור - מנכ"ל הרשות, מנהל הרדיו ומנהל קול המוסיקה בהתאמה: איש מהם לא בא מהעולם המוסיקלי המקצועי. העידן שלהם עומד להיות העידן החדש של קול המוסיקה, בדרך לסגירתה: תחנה שתישאר בתוך שנה-שנתיים מאוישת על ידי חובבנים, ליצנים, ועורכים אוטומטיים ממוחשבים בלבד.

מגלים את ירושלים

בברלין, מתברר, אין פסטיבל של מוסיקה קאמרית. בעיר שנחשבת היום לבירת המוסיקה הקלאסית של אירופה אפשר למצוא הכל, ממוסיקה עתיקה ועד חדישה, מסימפוניות ואופרות ועד לחציית קווים אל הרוק והאתני, אבל אי אפשר לחוות שבוע מרוכז של מוסיקה קאמרית, בביצועים שונים, בתוכנית שתתרכז סביב המסורת הקלאסית-רומנטית, על פניה המוכרים והאהובים ועל היבטיה הנסתרים. לשם כך היתה ברלין צריכה לחכות לירושלים.

אלנה בשקירובה, תושבת ידועת שם של ברלין - אם כי המונח "תושבת" לעולם לא מתאים לפסנתרנית קונצרטים שמבלה את רוב ימיה בנסיעות ברחבי העולם - חולמת כבר כמה שנים להעתיק לעיר את הפסטיבל שייסדה בירושלים לפני 15 שנה. הפסטיבל הבינלאומי התייצב בירושלים ונהפך מדי שנה, בראשית ספטמבר, למוקד עלייה לרגל של אלפים ולהזדמנות הופעה של עשרות נגנים: "שבירת המחיצות בין המבצעים לקהל, זה מה שמאפיין את הפסטיבל בירושלים", אומרת בשקירובה, "וזה מה שרצינו שיקרה גם בברלין".

לפני שבוע הוגשם החלום בשישה קונצרטים בתוך שבוע, בביצוע נגנים שרובם מופיעים גם בפסטיבל הירושלמי, תחת המותג "הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית ירושלים": "לא ידענו מי יהיה הקהל, לכן נזהרנו", ממשיכה בשקירובה בשיחת טלפון מביתה בברלין עם תום הפסטיבל, "והעתקנו את הרעיון הכללי: הרכבים מגוונים, הרבה מוסיקה ווקאלית, שתי יצירות ישראליות, והרפרטואר האהוב".

אוליביה פיטוסי

היום הראשון של הפסטיבל שיקף קונצרט אופייני. ניגנו בו גיא בראונשטיין ועמיחי גרוס, נגנים מובילים בפילהרמונית הברלינאית, החלילן הראשי שלה עמנואל פאיו, והצ'לן הסולן הבינלאומי קלאודיו בוהורקז, ביצירות של מוצרט, שנברג, והישראלי מתן פורת. הקונספט עבד: "הכרטיסים נמכרו כולם, כל הקונצרטים היו מלאים, ‘סולד אאוט': 400 איש כל ערב", היא מעידה, "עשינו עבודת הכנה, ראיינו אותי ברדיו ובטלוויזיה והסברתי על הפסטיבל. אני חושבת שמה שסיקרן את הקהל היה ההיבט הירושלמי. רצו לדעת איך נערך שם פסטיבל - ועכשיו הודיעו לא מעט מהצופים שהם מתכוונים לבוא לפסטיבל המקורי".

מי שקיבל על עצמו להיות האכסניה של הפסטיבל החדש הוא המוזיאון היהודי בברלין, ולשם כך הקצה את אולם "חצר הזכוכית", שאותו תכנן האדריכל הבינלאומי דניאל ליבסקינד. "האולם פשוט יפהפה: רוחני, מלא חיים. אולם מודרני עם קירות זכוכית המשקיפים לגן מרהיב, נטוע בתוך הבניין הישן של המוזיאון. לא אידיאלי מבחינת המוסיקה אבל מושלם מבחינת האווירה", אומרת בשקירובה. "המוזיאון השיג תורם שבעקבות ההצלחה הזאת התחייב להמשך, לקבע את הפטיבל כמסורת. בשבילנו המוסיקאים, הפסטיבל הירושלמי הוא כמו מפגש משפחתי, ועכשיו בברלין נולד לנו האח הקטן שלו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו