אופרה מיוחדת וחסרת גבולות

"מנון" נחשבת לאחת החידות הגדולות בתולדות האופרה. השבוע היא תועלה בהפקה חדשה בתל אביב

חגי חיטרון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך "מנון". העלילה מתרחשת בתקופה שבה התרחש בצרפת מהפך ערכי
מתוך "מנון". העלילה מתרחשת בתקופה שבה התרחש בצרפת מהפך ערכיצילום: Martynas Aleksa
חגי חיטרון

האופרה "מנון" מאת ז'יל מאסנה נכתבה בשנות ה–80 של המאה ה–19 על פי הרומן "מנון לסקו" מאת הסופר אנטואן פרנסואה פרבו. הספר, שיצא כ–50 שנה קודם לכן, היה פופולרי מאוד והוליד עיבודים אמנותיים רבים, לרבות אופרה אחרת, מאת פוצ'יני (שמה "מנון לסקו"), בלט ואופרה מודרניסטית במאה ה–20 מאת הנס ורנר הנצה. 
הספר הופיע בתרגום לעברית מעשה ידי עידו בסוק לפני יותר מ–30 שנה. עלילתו, פירט בסוק באחרית הדבר, מתרחשת ב"תקופת  העוצרות", 1723 עד 1751, שבה התחולל בצרפת מהפך ערכי, מן המוסרנות הדתית הנוקשה שהנהיג המלך לואי ה–14, לאווירה ולהווי של "נהנתנות ורדיפת תענוגות". 

תמצית הסיפור, בגרסת האופרה "מנון": העלמה הצעירה מנון נשלחת על ידי הוריה למנזר. לא ברור מדוע. בדרך לשם היא פוקדת פונדק, היא אמורה להיפגש בו עם דודה, הקצין הצעיר לסקו. הוא אכן מגיע. דמויות נוספות בסצינת הפונדק הם גיו וחברו ברטיני, מבוגרים עשירים. צעיר ושמו דה־גרייה מגיע אף הוא לפונדק ומתאהב במנון. השניים עוזבים מיד, בחשאי, נוסעים לגור יחדיו בפריז. הם חיים שם בפזרנות, מתרוששים עד מהרה ואז נעתרת מנון לחיזוריו של ברטיני העשיר, שאותו הכירה קודם בפונדק ונהפכת, נראה שבלי היסוסים רבים, לפילגש שמתוגמלת ביד נדיבה. דה־גרייה המאוכזב והמיואש בוחר לפנות לקריירה של כומר, אבל מנון, שעדיין אוהבת אותו — בדרכה — מניאה אותו מכך וחוזרת אליו.

בהמשך השניים מתרוששים שוב ואז דוחקת מנון בדה־גרייה לעסוק בהימורים מקצועיים, כלומר רמאויות. גיו, המבוגר האציל והעשיר שנכח גם הוא בפונדק בתחילת האופרה, מאשים את דה־גרייה בנוכלות ומביא למעצרו. מנון, ככל הנראה, ממשיכה באורח חיים של חסדים מיניים תמורת כסף גדול, אבל בסופו של דבר מסיימת כעובדת בזנות ומועמדת לגירוש ללואיזיאנה, כך דאג אז השלטון הצרפתי לצרכיהם של מהגרים צרפתים לאמריקה. דה־גרייה מצליח לשחרר אותה, ברגע האחרון, אהבתם שבה לפרוח בעוצמה וגם זיכרון אושרם. אבל מנון מתה.

מפוקפקת או מקסימה

באירוע לקראת העלאת "מנון" בתל אביב (מהשבוע) אמר מיכאל אייזנשטדט, הדרמטורג של האופרה הישראלית, כי היא אחת האניגמות הגדולות בתולדות אמנות האופרה. לדבריו, ב–130 השנים שעברו מאז בכורתה עברו עליה גלים של התקבלות ושל שכחה. המנצח דן אטינגר ציין כי "מנון" היא רב סגנונית, גם "אופרה קומיק", גם "גראנד אופרה" וגם אופרטה. הבמאי ונסן בוסאר בישר כי דמות מנון שהוא בנה יכולה להיחשב גם כאשה בת ימינו. 

הבוקר תקיים המוזיקולוגית אסתרית בלצן דיון מעמיק באופרה מנון במסגרת סדרת הרצאות "קתדרה" בעריכתה, במרכז ענב בתל אביב. ההרצאה תלווה הדגמות, בפסנתר ובהקרנת קטעים מגרסה שכיכבה בה הזמרת רנה פלמינג.

מתוך "מנון"
מתוך "מנון"צילום: Martynas Aleksa

ד"ר בלצן: "'מנון' היא אופרה סולנית מובהקת, קמה או נופלת על רמתה של הזמרת שמלוהקת לתפקיד הראשי" (באופרה הישראלית תתייצב אל האתגר זמרת הסופרן הרוסייה יקטרינה בקנובה, שהופיעה כאן לא מזמן בדמות דונה אנה ב"דון ג'ובני"). 
על המוזיקה של מאסנה ב"מנון" אומרת בלצן, "זה משהו מקורי, לא רגיל. סגנון ביניים. בין 'גראנד אופרה' צרפתית ל'וריזמו'. מלחינים גרמנים או איטלקים בני זמנו של מאסנה לא היו כותבים כך". מאסנה משלב, היא אומרת, "הומור צרפתי מובהק שמתבטא בלשיר על שטויות ולצחוק". בולטת, היא מוסיפה, "הכנסת בלט, בכל מחיר. התוצאה היא רגעים רבים שבהם הטקסט והמוזיקה אינם מקדמים את העלילה".

לקהל הצרפתי שקיבל את "מנון" (שנות ה–80 של המאה ה–19), הפגם האמנותי הזה כנראה לא היה חשוב, או שהתקבל אפילו בברכה. ייתכן מאוד שכך תהיה גם תגובתו של הקהל הישראלי עכשיו. האופרה לא הוצגה בארץ מאז 1948, אז היא זומרה כאן בעברית בפי אדיס דה־פיליפ, באולם הבימה. הביקורות היו אוהדות.

מתוך "מנון"
מתוך "מנון"צילום: Martynas Aleksa

על השאלה מהם הרגעים הכי חשובים והכי טובים באופרה הזאת אומרת בלצן: "בלי ספק הדואט של מנון עם אהובה דה־גרייה, במנזר, בסוף המערכה השלישית. דואט גאוני, רגעים שבהם האופרה הזאת היא דרמה במיטבה. הסיפור של האופרה בסופו של דבר הוא ריאליסטי, בהחלט לא טריוויאלי, משקף בדרכו את רוח התקופה הנהנתנית בראשית המאה ה–18 שעליה הוא מספר. אבל שוב, רגעי הדרמה ב'מנון' עטופים בכל כך הרבה פירואטים ורטבים, עד שבסופו של דבר זו אופרה שלא דומה לשום דבר, אולי אפשר לאפיין אותה כ'בין ביזה לאופנבך'. ה'שארם', הקסם הצרפתי, למי שלא רגיל בו, יכול להיתפש כטרחני. אבל הסגנון המעורב שמאסנה בחר, סגנון שמביט אחורה ולא קדימה מבחינת זמן ההלחנה (קרוב לסוף  המאה ה–19, אבל בלי שום בשורת מודרניזם) מעוצב ביד אמן".

בקשר לעירוב הסגנונות אומר המנצח דן אטינגר, ולא בנימה ביקורתית, כי  ב"מנון" יש גם מוזיקה של המאה ה–19, שמזוהה ככזאת מיד, וגם מוזיקה בסגנון המאה ה–18. 
משך ההצגה, נטו, הוא יותר משעתיים וחצי. כשבלצן נשאלת אם אפשר להעלות על הדעת קיצורים מועילים, היא עונה "כן, הייתי חותכת הרבה, בעיקר ממה שאפשר לקרוא 'הקשקוש הצרפתי'. אלה קטעים טובים, אבל לא מזיזים בכלל את העלילה". בהקשר זה, מעירה בלצן, האזנה לרוב ההתחלה של האופרה — למשל הסצינה בהתחלה, בפונדק — אינה מלמדת כלל על הרגעים הדרמטיים החשובים שעוד יבואו.   

זמני הצגות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ