רות אשל
רות אשל

הרעיון לחבר בין הבלט הישראלי ללהקת מיומנה הוא מלהיב כשלעצמו. ב"Game on", יצירה בהשראת "פולחן האביב", עושה עידו תדמור שימוש בניגודים בין עולם טקסי פרימיטיבי לבלט קלאסי - הנרקד על הבהונות בבגד גוף, לצד להקת מיומנה - ולאלימות הנושאת גם היא אופי טקסי. כל זה אתגרי ועשוי בכישרון. אלא שמה שראינו על הבמה - ואשר הוצג כריקוד אחד - הוא בעיני חיבור מלאכותי בין שני חלקים או ריקודים. ביצירה הראשונה, שאורכה כשעה, באה לידי ביטוי ההעזה הכוריאוגרפית של תדמור והיא אולי אף הטובה שבעבודותיו. אך את המשכה, שאורכו כחצי שעה, הייתי מתארת כאיבוד דרך וגלישה לבידור. בחלק זה מככבת להקת מיומנה, הנהדרת כלשעצמה, אך אין בינו ובין החלק הראשון כל קשר. היה עצוב ומתסכל לראות איך להקת הבלט, שהפגינה הישגים מרשימים בחלק הראשון, מוצאת עצמה בכוריאוגרפיה כה עמוסה ופשטנית. הפער בין שתי העבודות כה אדיר, שקשה להאמין כי אותו אדם חתום על שתיהן.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ