שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אנאבל דביר מטיחה את הרקדניות על רצפת הבמה

לאנאבל דביר קשה להשתמש במלה אלימות בהקשר לילדותה בחולון, אך העבר שלה נוכח ביצירות המחול שלה. בראיון היא מספרת כיצד למדה לקבל בחזרה את השליטה על הגוף באמצעות הריקוד

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הרקדניות בחזרות על היצירה החדשה. "יש פה חיים של קבוצה מסוימת שעובדת יחד כבר שנה ומשהו"
הרקדניות בחזרות על היצירה החדשה. "יש פה חיים של קבוצה מסוימת שעובדת יחד כבר שנה ומשהו"צילום: תומר אפלבאום

למרות שחלפו שלושה ימים מאז ההופעה שלהן בפסטיבל "מיפו עד אגריפס" בירושלים, בחזרה בצהרי שישי היו הרקדניות של אנאבל דביר והיא עצמה (שמשתתפת גם היא בעבודה) עייפות מאוד. זה לא שהן לא בכושר — להיפך. אבל היצירה של דביר, 7INCH OF SLAM — The Full Body Soundscape — שעלתה בבכורה בשבוע שעבר בירושלים ותעלה מחר (חמישי) באולם ענבל בתל אביב במסגרת פסטיבל המחול העכשווי "צוללן" — קשה במיוחד פיזית. במהלך 50 דקות מטיחות עצמן הרקדניות שוב ושוב על רצפת הבמה, בסיטואציות שנעות על הרצף שבין התנגשויות אלימות, פגיעה עצמית או תנועות ריקוד סוערות וחסרות גבולות. ואם זה לא מספיק קשה, הן גם מבצעות תוך כדי עבודה קולית בלתי פוסקת שכוללת שירה, המהומים, קריאות עידוד או קריאות קרב, אנחות ועוד. בשלב מסוים מצטרפות שתי מוזיקאיות עם תופים וגיטרות חשמליות, שמוסיפות קצת דיסטורשן לאווירה הטעונה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ