בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראשיתו של המחול הישראלי

למרות המהומות מסביב וקשיי המחיה, שלוש עולות חדשות מאוסטריה הצליחו להפעיל את הסטודיו הראשון למחול בתל אביב בשנות ה-20 ולהעלות מופעים מסעירים

תגובות

הן היו נטולות נוסטלגיה, אמרו לה שזה לא יעניין אף אחד ודחקו בה להפסיק. גם אמה וגם דודתה. התבוננות רומנטית בעבר לא היתה שם, ורוב התיעוד ההיסטורי הושלך לעזאזל. אבל גבי אלדור עמדה על שלה, נחושה להשלים את המחקר המקיף, למלא את כל החורים החסרים. זה לקח זמן רב, בערך שני עשורים שבהם עמלה גם על אינספור פרויקטים אחרים, אבל כעת זה תם ונשלם: הספר המיוחל, המגולל את קורות משפחתה, שושלת הריקוד החלוצית שכוננה את היסודות למחול האמנותי בארץ ישראל, צלח את מכבשי הדפוס.

שלוש נשים וגבר אחד ניצבים במרכז ספרה של אלדור, "ואיך רוקד גמל?", שרואה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג ובקרוב יתפרסם גם באוסטריה: מרגלית (גרטה) אורנשטיין, סבתה של אלדור, שפתחה את הסטודיו הראשון למחול בתל אביב ב-1922 ופעלה במשך שנים כמורה וככוריאוגרפית; בעלה, יעקב (ז'אק) אורנשטיין, אידיאליסט ציוני, ארכיטקט ומהנדס שחתום על כמה מהמבנים הבולטים בתל אביב וסלל בה דרכים בשיטות חדשניות; ושתי הבנות, "התאומות אורנשטיין", הדודה יהודית (דיתי) והאם שושנה (סוזי), שהיו לצמד רקדניות מהוללות בשנות ה-30 ולמורות מיתולוגיות למחול עד ערוב ימיהן.

אלדור, חוקרת ומבקרת מחול, במאית ושחקנית תיאטרון, מספרת כי בתחילה התקשתה לקבוע כיצד ייראה הספר המתוכנן. "זו השאלה הכי חשובה כשכותבים ספר כזה", היא אומרת, "מי הקול הדובר? האם זאת גבי אלדור מבקרת המחול? האם זאת הנכדה? האם זה סתם דיבור היסטוריוני בלי דובר? דיבור כזה במקרה שלי היה משעמם, בעיקר משום שיש לי זיכרונות שלא נמחקו במילימטר, הם לא נהיו דהים כלל, כדרכם של זיכרונות ילדות. אני זוכרת את הריח של הווסט של סבא שלי עד רגע זה".

במשך זמן מה בושש הפתרון לבוא, "אבל אז התחלתי לכתוב, ממש לכתוב, כמו שאני כותבת סיפורים ושירים, והפכתי את זה ממחקר היסטורי למשהו הרבה יותר חווייתי ואישי". וכך, לצד מספר נכבד של מכתבים, קטעים מיומנים אישיים וציטוטים מהעיתונות, שילבה אלדור טקסטים פרי עטה המתארים את ההתרחשויות בפיוטיות נמרצת. התוצאה היא ביוגרפיה משפחתית סוחפת ומרובת נקודות מבט, הנפרשת בין שנות העשרה לשנות ה-30. לפיכך, קשה לומר כי מקומו הטבעי של הספר הוא במדף ספרי העיון של רסלינג.

עד כמה הפליגה אלדור בדמיונה ועד כמה תיאוריה הצבעוניים נטועים במציאות? קטעים רבים מבוססים על זיכרונותיה הקונקרטיים, היא מבהירה. בסיפורים אחרים היא מודה ש"התרווחה" קצת, אבל מדגישה כי בכולם ישנם יסודות עובדתיים. אחד המודלים שלה היה ספרה של נורית גרץ על עמוס קינן, "על דעת עצמו", שאותו היא מכנה מופת. "יש את העובדות היבשות ויש את האדם שכותב אותן", היא אומרת. "זה לא בהכרח זהה כי זה לא מחקר מיובש. וסליחה שאני אומרת מיובש, אבל מחקרים יכולים להיות מיובשים עד זרא".

ההורים הופתעו

את המסע של האורנשטיינים מתחילה אלדור ב-1911 עם הולדתן של יהודית ושושנה באינסברוק, אוסטריה, שם קיבל יעקב את עבודתו הראשונה כמהנדס. זה היה ליל דצמבר מושלג, הזוג הגיע למרפאה על מגלשיים אחרי שבעה חודשי הריון, והלידה הכפולה הפתיעה את ההורים. מקץ שלוש שנים פרצה מלחמת העולם הראשונה והאב גויס לצבא כקצין. האם עברה עם הבנות לווינה, לבית הסבים, בעלי חנות אופטיקה מפוארת ששימשה את חצרו של הקיסר פרנץ יוזף. כשמלאו לתאומות שש שנים נולד האח הצעיר, דוד.

המלחמה תמה, כותבת אלדור, "וסבא, שאמנם זכה בצלב הברזל הקיסרי, אבל בשל יהדותו לא קיבל את דרגת מפקד הפלוגה שהיה זכאי לה, יושב בבית אופנהיימר, אצל הוריה של מרגלית, ונמלא געגועים אל הרצל, שאותו פגש פעם באימון של קבוצת הכוח בלאו וייס, והוא אורז את חפציו ונוסע ברכבת לאיטליה ועולה על אונייה ומגיע לארץ ישראל". שנה לאחר מכן, ב-1921, הצטרפו גם מרגלית והילדים, לאחר שיעקב הפציר באשתו להגיע וכתב לה "בואי, כאן גן עדן".

האב היה מאושר כאן, האם קצת פחות. "יש יותר מדי אנשים הנדחקים בינינו והכל דביק וחם, חם כל כך", כתבה עם הגיעה. ואם החום לא הספיק, הרי שזמן מה לאחר שהתמקמו ביפו פרצו מהומות תרפ"א. אלדור מתארת כיצד הפורעים החמושים שחוללו את הטבח בבית החלוץ ניסו לפרוץ את שער מלון קדם, שבו גרה אז המשפחה. "אבל אז קרה דבר ששינה לחלוטין את מאורעות אותו היום", היא כותבת, ומתארת כיצד פצצה מאולתרת שהכין יעקב מקופסת שימורים "נפלה באמצע ההמון, פוצעת כמה אנשים ומעלה עשן רב".

בכך לא תמו הקשיים, ושנה לאחר מכן גם הבריאות התרופפה. הרופא קבע שהחום הגבוה של הבנות נבע משפעת, אבל מרגלית, שעקבה אחר מידות החום המשתנות, הסבירה לדוקטור כי עקומת החום מורה דווקא על טיפוס. בתוך יומיים גם האם נדבקה, והשלוש אושפזו בבית החולים "הדסה" במשך ארבעה חודשים.

אבל המציאות הטרופה, הבריאות הלקויה והמצב הכלכלי הרעוע לא הכתיבו את סדר היום, ויעקב עודד את בנות משפחתו להשקיע במה שחשוב באמת: ריקוד ומוסיקה. הבנות נשלחו ללמוד נגינה בקונסרבטוריון של גברת מרים לוית בפינת רוטשילד-אלנבי (שושנה ניגנה על פסנתר, יהודית בכינור), ומרגלית, שלמדה באוסטריה גימנסטיקה ריתמית, החלה להעביר במקום שיעורי תנועה. כך למעשה קם הסטודיו הראשון למחול בתל אביב, אבן דרך בתולדות הריקוד בישראל.

"יש לי כבר 57 תלמידים", כתבה מרגלית ביומנה ב-1922, "ז'אק גאה ומאושר". אבל הנחלת היסודות שרכשה באירופה לא היתה עניין פשוט בפלשתינה. ב-1925, כשיעקב הציע לה לנסוע לקורס מורים בווינה, כתבה: "אי אפשר לעזוב עכשיו את הקונסרבטוריון כאשר סוף סוף התלמידות שלי, הטיפשות במקצת, מתחילות להבין שהראש לא נופל אם מזיזים אותו, ושהגב זה הבסיס של כל העמידה, ושהשחרור של הכתפיים יותר חשוב מלהחזיק אותן כמו סולדטים של הקייזר".

בהמשך הועבר הסטודיו לבניין שהקים יעקב ברחוב אחד העם 42, שבו גם התגוררה המשפחה. שם, בדירה צנועה שבה הקפידו על תפריט צמחוני-טבעוני, חיו האורנשטיינים במשך שנים רבות. בקומה מעל פעל הסטודיו המפורסם, שבו התקיימו שיעורי המחול הסדירים. אבל האטרקציה האמיתית היתה שמורה לגג המבנה, שם התקיימו לעתים קרובות שיעורים ובו אהבו בנות אורנשטיין לרקוד באוויר הצח. כמעט כל הריקודים שמופיעים בספר, דרך תצלומיהם הנפלאים של אלפונס הימלרייך והלמר לרסקי, תועדו על הגג הזה.

תרגילי המחול שהתקיימו בסטודיו, שכללו שימוש בדימויים מן הטבע, נחשפים בספר דרך קטעים מהמחברות הכחולות של מרגלית, שאותן איתרה אלדור. מרגלית, שלמדה בצעירותה אצל גרטרוד בודנוויזר בווינה, מאוד הושפעה מהריקוד החופשי שהתפתח באותם ימים באוסטריה ובגרמניה. היא גם ביקרה והשתלמה באירופה לא מעט לאורך השנים, והתוודעה אל המאסטרים של אותה עת, בהם קורט יוז, רודולף פון לאבאן ורוזליה חלאדק. היא ייבאה את הרעיונות שלהם ארצה, חינכה דור שלם כיצד לנוע וחוללה מהפכה בשדה המחול המקומי. בין תלמידיה היה גם משה פלדנקרייז.

אבל לצד ההוראה, היא פעלה גם ככוריאוגרפית. היא העלתה מופעים עם תלמידיה, יצרה ריקודים רבים לתאומות ופעלה בתיאטראות של אותם ימים. היא נמנתה עם מייסדי תא"י, התיאטרון הארץ ישראלי, ויצרה בו כוריאוגרפיות לכמה מחזות, בהם "הדיבוק" (מבנה התיאטרון, שהוקם בשדרות רוטשילד ושימש בסופו של דבר את הבימה, תוכנן בידי יעקב). היא שיתפה פעולה גם עם האופרה הארץ-ישראלית, תיאטרון המטאטא ותיאטרון האהל של משה הלוי, שבו יצרה תנועה לשורה של הפקות, בהן "נשפי פרץ", "הדייגים", "יעקב ורחל" ו"ירמיהו".

אלדור מספרת כי מרגלית, שהיתה שרויה בצל ולא רקדה, היתה מבחינתה תגלית רצינית. לא רק משום הכישרון הכוריאוגרפי הבולט בתצלומי ריקודיה, אלא בזכות החדות שעולה מכתיבתה. כך למשל היא כותבת ביומנה האישי על בעלה: "אנחנו לא מדברים הרבה אבל בין ז'אק וביני יש הבנה גדולה. אני חושבת על הבניינים שהוא בונה, כאילו הם רוקדים, והמבנה של הריקודים שלי הוא כמו בניין מודרני, עם בסיס, ובאלאנס, ואוויר, וריתמוס, ובלי קישוטים. בעת שאני מסתכלת על הריקודים של הסטודיה שלי, המבנה כל כך ברור - יש מתח ויש הרמוניה, יש קונטרסט, גם בצורה וגם בתוכן.

"את בית רקנאטי בקצה רחוב מזא"ה ממש אפשר לרקוד - אולי הוא ראה את הקבוצה - איזה ריתמוס יש למרפסות הללו, כמו תנועה סיבובית עם זרועות מוחזקות בעגול, זו אחר זו בקאנון מהיר, או בריקוד סולו... ז'אק יקר שלי, לפעמים כשאנחנו הולכים ביחד אל שפת הים ואני רואה את דמותו, הרגלים החזקות והזרועות, אני מבינה שהוא ניצב בתוך הריקודים שלי כמו עמוד תומך, וכוחי בא ממנו".

בשביל התאומות הריקוד לא היה בחירה, אלא חלק מהמציאות שנולדו אליה. הן התחנכו בסטודיו והשתתפו במחולות שהעלתה מרגלית עם תלמידיה. בשלב מסוים הן החלו להופיע כצמד רקדניות עם ריקודים שיצרה להן אמן, בהם "בת יפתח", "קין והבל", "גלי הים", "יריבות" ו"הדגלים". באחד ממכתביה, מ-1929 סיפרה יהודית לבן זוגה: "ברחובות יש כבר מודעות גדולות ובולטות מאוד על נשף אגודת הסופרים. שמנו, האחיות אורנשטיין, בולט מאוד, ויחד עם ביאליק טשרניחובסקי וברגמן זו פרסומת לא רעה".

עד מהרה נהפכו ערבי המחול שלהן לשם דבר בקרב היישוב והביקורות פיארו את שמן. כך כתב הימלרייך, הצלם שהרבה לתעד את האחיות, ב-1935: "שתי האורנשטייניות שייכות לרקדניות המבורכות הבודדות, שבאמת רוקדות, שריקודן הוא אמנם ריקוד. ריקוד המדבר אל כל אחד, סוחף, מזעזע ואינו ‘הצצה מתחת לחצאית' או פיהוק מתמשך. כאן רוקדים בני אדם, בני אדם שלמים, ולא רק גוף ורגליים".

החוגים האמנותיים בתל אביב של אותם ימים היו מצומצמים, והתאומות אורנשטיין היו חלק אינטגרלי מהם. על אחד מביקוריה בקפה "תרשיש", כתבה שושנה ביומנה: "ראיתי ששלונסקי שם וניגשתי אליו, הוא מאוד מחבב אותי ואומר בקול רם ‘או, הנה הרקדנית שלנו שושנה', ותופס לי ככה בלחי, שאני לא אוהבת בכלל אבל ככה זה הרוסים. אשתו היפה עם השער הזהוב, שהיתה אתנו בעמק בסיבוב של ‘האהל', לא היתה, והוא הזמין אותי לשבת אתם ליד השולחן.

"היה (ברוך) אגדתי, שתמיד קורץ לי ככה עם העיניים, הוא לא יצר שום דבר חשוב באמת בריקוד, אף שהיה לפנינו והתנועות שלו יפות, וגם סידר יפה את נשפי העדלאידע, שם עשינו את הריקודים. אבל הוא מאוד עסוק בעצמו ויש לו הבגדים הכי חדישים שהוא לובש בגאווה. והיה (פורדהאוס) בן ציסי שכותב מוסיקה מודרנית ומיוחדת מאוד. היה רעש ולא כל כך שמעתי מה כולם אמרו, אבל האוויר היה מלא מלים וצחוק וכאילו אין דברים רעים בעולם".

השתיים נסעו לא מעט לאירופה, בעיקר לווינה, ברלין ופאריס, שם התוודעו לבשורות האחרונות במחול ובתרבות בכלל. הן פקדו מופעים, האזינו להרצאות (של קרל קראוס ולאבאן למשל), למדו והשתלמו במסגרות שונות (בין השאר אצל מקס טרפיס, הרלד קרויצברג, בודנוויזר, ויגמן וחלאדק) ואף הופיעו בקרב הקהילה היהודית. דרך המכתבים הרבים ששלחו האחיות, למדה אלדור על ההשפעות שהן ספגו במשך הביקורים הללו.

מאותם מכתבים עולה בין השאר השקפה ביקורתית מרעננת על המחול הגרמני של אותה עת, שאותו אנו נוהגים להלל כיום באופן גורף. כשהיא מתארת את אחד הביקורים של הבנות בברלין, ב-1931, כותבת אלדור: "איזה מרחק בין העיר הזאת, שממציאה את המחול החדש, ותל אביב החדשה, הגואלת את המחול החדש הזה מהניוון הנרקיסיסטי, מהפאתוס של ‘זהו האדם' הוויגמני, מהשרשרות של סנטה מ'אזה. גדלנו להאמין שבארץ היה המחול החדש העתק דהוי של הפאר הגרמני, אך אין זו אמת. ושושנה כותבת שוב ושוב: ‘יש להם טכניקה טובה אבל הם לא מביעים שום דבר'".

מה הדגישו הדואטים

הפרספקטיבה הזאת של האחיות הרגיעה את אלדור, שחששה לגלות כי ריקודיהן היו בעצם חיקויים של המקורות האירופיים. "וזה לא", היא מכריזה בהתלהבות. "יש שם ממש יצירה עצמאית". היא מדברת גם על הבדלי הסגנונות, על האפלה הגרמנית לעומת הבהירות שעולה מהתצלומים של ריקודי הבנות. "זה היה מדהים לגלות את הביקורת שלהן", היא מוסיפה. "כולנו כל כך נושאים את עינינו לאירופה, ופתאום הן אומרות ‘לא, הם לא היו גדולים כל כך'".

כשלא רקדו על הבמה, פעלו האחיות כמורות בסטודיו אורנשטיין בתל אביב, ובשלב מסוים פתחו גם סניפים בחיפה ובירושלים. במשך השנים, לצד ההוראה, הן רקדו בשלל מסגרות, העלו מופעים, ערכו מסכתות תנועה קיבוציות, יצרו כוריאוגרפיות בתיאטראות והיו אמונות על חגיגות הביכורים והפורים בתל אביב ובחיפה. יהודית, בעלת הרקורד המקצועי העשיר יותר, פנתה גם אל הכתיבה: היא עבדה כמבקרת מחול בעיתונים "למרחב", "דבר" ו"הארץ", ופירסמה כמה ספרי שירה.

מגיל צעיר הצטיירו התאומות כהפוכות מבחינת אופיין, והדואטים המשותפים כמו הדגישו זאת. "הקונפליקט הוא בעצם מהותן", כותבת אלדור, "וגם בריקודים שתוכנם לא עוסק במפורש ביריבות - יש מתח כוריאוגרפי, כאילו כל צד מושך לכיוון אחר בתוך השלם". אלדור מגלה בספר כי על גב תצלום של ריקוד "היריבות", כתבה שושנה: "שתי נשים אוהבות אחת את השנייה, אבל גם שונאות".

ב-1991, כאשר שוחזר במרכז סוזן דלל ריקוד "היריבות" (השחזור היחיד עד כה), סיפרה דבורה ברטונוב כי מרגלית היטיבה להשכין את השלום בין הבנות, שהיו מאוד שונות זו מזו. "סוזי עם התמימות שלה והנדיבות וטוב הלב", אמרה, "ויהודית שלקחה את כל הרגשות השליליים. היא לא יכלה להתלהב משום דבר. היא היתה עקשנית, דבר שיכול היה לעזור לה, אבל בדרך כלל עמד בדרכה. וזה לא היה ככה עם סוזי - היא היתה כמו חמאה, יכולה לעשות זאת בדרך זו או בדרך זו, וככה צריך שחקן או רקדן להיות. ומרגלית היתה מעל כל זה, הדיבור שלה היה תמיד אדג'ו".

ואמנם, אישיותה המסוכסכת של יהודית שבה ועולה במכתביה, המשקפים חדות יוצאת דופן בנוגע לתחלואי נפשה. "אצלך יש אופי טוב מאוד", כתבה בצעירותה לאחד מאהוביה, מיכה ברכוז. "אצלי בדיוק ההיפך, אצלי האופי רע מאוד. רק דבר טוב אחד יש בו, שאני מרגישה טוב את הרע והצלחתי על ידי זאת לחנך את עצמי מזמן... סבלתי תמיד מההכרה על כל השפל בטבעי ומצאתי אצלי הרבה דברים גועלים ושפלים מאוד מאוד עד אשר החנקתי אותם, אבל עוד לא לגמרי, יש לפני עבודה רבה מאוד".

בהמשך תיארה את ברכוז כחדר שיש בו רהיטים רבים ויפים שצריך רק לדעת כיצד לסדרם, ואילו על עצמה כתבה: "אני חדר מלא רהיטים חסרי טעם ולא יפים ומתאימים, ועלי להוציא את כל הרע ורק אחר כך להכניס רהיטים חדשים ויפים". במכתב אחר כתבה לו על חוסר היציבות של נפשה: "זה עובר, בא ועובר שוב, כעליית וירידת הגלים בים, כך זה עם שיווי המשקל הפנימי שלי. פעם למעלה בשמים, וביום אחרי זה בעמק היותר נורא".

מתברר כי גם בדרכי ההוראה היו התאומות שונות מאוד. אחת התלמידות סיפרה לאלדור: "שיעוריה של יהודית היו מובנים, סכמטיים לעתים. שיעוריה של שושנה היו מלאי המצאות וחדוות היצירה. אצל שתיהן היה לשיעורים בסיס טכני, בהתקדמות מוכרת מן הקל אל הקשה יותר, מחימום הגוף ליד המוט עד משפטי תנועה בחלל האולם, אך כנראה שההבדל היה של מזג, של ראיית עולם, יותר מאשר ראייה מודעת".

אחד הרגעים המפתיעים בספר מגיח כאשר אלדור ממחיזה בדמיון רב כיצד הציע קורט יוז האגדי לאמה לעבוד כאסיסטנטית שלו, כאשר השתלמה אצלו בגרמניה. אבל שושנה, שחבקה אז כבר שתי בנות, נאלצה לסרב. אלדור, ששמעה את הסיפור הזה מאמה, מסבירה כי היה ברור לשושנה שהילדים באים לפני הכל. "אמא שלי אהבה אותנו נורא", היא אומרת. "אני אף פעם לא מבינה נשים שעוזבות את הילדים שלהם בשביל קריירה. מספר הפעמים שהשארתי את בתי עם בייביסיטר כשנסעתי להופיע בתיאטרון מונח לי כשכבות על הלב".

מהספר ניכר כי שתי האחיות הילכו קסמים על גברים, ומחזרים היו בשפע. במיוחד מתוארים קשריה הרומנטיים של יהודית, שנישאה שלוש פעמים. עם בעלה השני, שלמה בן-דוד, הביאה יהודית שני ילדים: הרקדנית והמשוררת נעמי בן-דוד והאמן ארנון בן-דוד (שחשף חלק נכבד מהסיפור המשפחתי בתערוכה שהציג ב-1996 בביתן הלנה רובינשטיין). לאחר מות שלמה, התאחדה יהודית בת ה-72 עם אהבתה הראשונה, סם פבזנר, שלימד אותה כינור בילדותה (היא היתה אז בת 12 והוא בן 21). הם התחתנו והיא עברה לגור עמו בארצות הברית, שם השתקע אחרי שעזב את פלשתינה. ואילו שושנה נישאה פעם אחת בלבד, להנס אלדור והביאה עמו שתי בנות, גבי ואלדע.

"הוא העריץ את אמא שלי ואהב אותה נורא", מספרת אלדור על אביה, "אבל עולם המחול היה זר לו, הוא חשב שריקוד זה שטויות". היא מספרת שמאוד הושפעה מאמה (מגיל צעיר אף שימשה אסיסטנטית שלה בסטודיו), אבל האב ניסה להרחיקה מהבמה ולכוונה למחוזות "רציונליים" יותר. "אני חושבת שהספר הוא ההשלמה בין שתי המשיכות השונות של נעורי ובעצם כל חיי", היא מציעה, "בין ‘אבא', ידע שיש לו בסיס אינטלקטואלי מחקרי, לבין ‘אמא', המוזה, היצירה. כמובן שזאת מחשבה לאחר מעשה".

את הסיפור המשפחתי קוטעת אלדור בשנות ה-30. מדוע לא המשיכה? "אלה השנים המעניינות", היא טוענת. "גם מבחינת העולם, ההיסטוריה, הציונות, התחלת התרבות בארץ, שנות החידושים והחיפוש". כישלון גרנדיוזי וזוהר לא היה שם, היא מסבירה, רק שגרה שהיתה פחות מעניינת. את המידע העובדתי על המשך הדרך המקצועית החליטה לשלב בקצרה בנספחים.

אבל לסוף חייהם של בני משפחת אורנשטיין היתה מוכרחה להתייחס. "כאשר אבא ז'אק הלך לעולמו ב-1954", כתבה, "דיתי הסתגרה בחדרה. בבית אורנשטיין לא האמינו בחגיגות מוות, באבל, בלוויות ובקבורות. ידוע לנו שמרגלית לא ליוותה את ז'אק, את גופתו". בתום הספר היא גם מתארת כיצד דוד, האח הצעיר שהיה לקצין בכיר במשטרה, שם קץ לחייו כשהתקרב לגיל 90, לאחר שהחל לחוש תלוי בסובבים אותו.

על מותן של שלוש הנשים כתבה אלדור בצמצום ניכר, מבלי לציין את השנים: "מרגלית נפטרה בזרועות שושנה בבית החולים הקטן של בית ההורים ברמת חן. יהודית נפטרה בשנתה במעון שבברונקס כאשר ארנון בנה שומר מרחוק. שושנה נפטרה בזרועותי ובזרועות אחותי אלדע וכל הנכדות שהשעינו את ראשיהן הבוכיים על גופה. המוות אחז בכפות רגליה כיודע מהי נקודת התורפה וצבע בכחול את מעלה גופה עד שהשלים את מלאכתו וכיבה את עיניה".

איך היית מנסחת את התרומה של שלוש הנשים הללו למחול הישראלי?

"אני חושבת שהן הקימו איזושהי תשתית שמחברת בין רציונליות ותבונה - כמו שיטות של לאבאן, של מודעות גופנית מאוד גבוהה, של מה שנכנס אחר כך לפלדנקרייז - עם יכולת של השראה. זה מופיע בכל התרגילים במחברות הכחולות של מרגלית ואני חושבת שזה מעולה, שזו באמת איזושהי תשתית שמאפיינת גם את המחול הישראלי".

"היו להן המון תלמידים", היא מוסיפה. "בתקופה ההיא כולם למדו אצלן. כמובן שהעריצו גם את גרטרוד קראוס, כי היה מרתק אצלה, אבל לא יצאת ממנה עם יסודות. אצל מרגלית, יהודית ושושנה, יצאת עם יסודות מאוד ברורים, גם ריתמיים. אני בגיל חמש ידעתי לנצח בכל יד ניצוח אחר, ידעתי לעשות ביד אחת ארבעה רבעים וביד השנייה חמישה. זאת קואורדינציה נפלאה. הלוואי והיום היו מלמדים כך את הילדים, אולי היו להם פחות הפרעות קשב".

קורה לך היום שאת רואה מחול ישראלי ומזהה את השפעתן?

"יש משהו ברוח של המחול הישראלי, בכך שהוא לא מתמסר לחלוטין להבעה, אנשים לא מתפרקים על הבמה, ואם כן זה לא כל כך נעים לראות. אתה יודע למה אני מתכוונת, לא נגיד שמות".

מקורו של שם הספר לא עולה במשך הקריאה. מהיכן הוא לקוח?

"זה ציטוט מתוך שיחה בין דבורה ברטונוב וסבתא מרגלית. דבורה מאוד אהבה את מרגלית, היא קראה לה ‘אשה גדולה' ומאוד אהבה לדבר אתה. הן היו מאוד מיודדות והעריכו אחת את השנייה. ובשלב מסוים כשהן דיברו על איך עושים מחול ישראלי, מרגלית שאלה ‘איך רוקד גמל?' כי גמלים הסתובבו אז מול הגימנסיה, הצילומים ידועים. איך הוא רוקד? איך נעשה שזה יהיה מקומי? אז לקחתי את זה כי אני חושבת שזה די ממצה. זה גם שם קצת מצחיק".

האם לא היו לאלדור חששות בנוגע לחשיפה הטוטאלית של בני המשפחה בספר? היא מהססת. "אני קצת חוששת", היא אומרת, "אבל אין לי כל כך מה להסתיר וגם אין לי הרבה זמן להסתיר את זה", היא צוחקת. כשהיא נשאלת על גילה, אגב, היא מוכנה לגלות רק כי נולדה בשנות ה-40. "אם פעם הייתי יותר חוששת היום אני לא. אני גם לא מגלה מי יודע מה סודות. קצת חשיפה עצמית. גם אין כבר אף אחד שיכול להיעלב. את האישור מבני דודי קיבלתי".

בתחום המחול את רגילה להיות זאת שכותבת את הביקורת. כעת את נהפכת למושא שלה.

"כן, זה מאוד מסקרן ומאוד משמח אותי. אני חושבת תמיד שהמעמד הכביכול מורם של מבקר צריך שיהיה עליו מעמד נוסף, שיבקרו אותו. בתור יוצרת בתיאטרון כבר קיבלתי ביקורות איומות וקיבלתי ביקורות נפלאות, קיבלתי הכל. אני מתייחסת לזה בצורה טבעית. זה משמח כשזה טוב, זה קצת מעליב כשזה נבזי במיוחד".

אלא שהפעם סף הרגישות גבוה יותר. לא רק משום שזהו הטקסט הרחב ביותר שהיא מפרסמת עד כה, אלא גם משום שמדובר בסיפור האישי של משפחתה. ובכלל, בתור מי שכותבת שירה זה שנים אך מעזה לפרסם רק לעתים נדירות, היא מודה שהכתיבה הוא התחום שכלפיו היא הכי רגישה. "מכל המקצועות שבהם עסקתי, ולהזכירך הצטלמתי בעירום בסרט של ג'אד (‘השמלה' של ג'אד נאמן מ-1970 - א"ס), הכתיבה היא הכי חושפנית. גם כשזו שירה ואף אחד לא יודע על מה אתה כותב". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו