בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזמן האבוד של רנה בלום

שום דבר בחייו המרתקים, המתפקעים מיצירה, לא יכול היה לבשר על אחריתם האיומה מידי הנאצים, ועל השכחה שבאה שבעקבותיה. ספר חדש מגולל את קורותיו של אחד האישים הבולטים בשדה התרבות של אירופה במאה הקודמת, שבין השאר חידש את להקת הבלט של דיאגילב והביא לפרסום יצירתו של פרוסט

6תגובות

המפגש המשמעותי הראשון של ג'ודית חזין בן-נחום עם דמותו של רנה בלום התרחש בשלהי שנות ה-80. אז פנתה אליה חוקרת בריטית מבוגרת ממנה, ג'נט רוסון דייוויס, וביקשה להפקיד בידיה את ממצאי המחקר שלה על בלום, מי שהחיה בשנות ה-30 את הבלט רוס במונטה קרלו שבמונקו, לאחר מותו של סרגיי דיאגילב. בן-נחום, שנתבקשה להמשיך במחקר ולכתוב עליו ביוגרפיה מקיפה, הופתעה. "לא ידעתי עליו כלום", היא מדגישה בראיון טלפוני מביתה שבניו מקסיקו.

הפגישה בין השתיים התקיימה בכנס של חוקרי מחול בצפון קרוליינה, שבו נשאה דייוויס הרצאה קצרה על אודות בלום. "זה היה סיכום קצר של החיים שלו", נזכרת בן-נחום. "הסכמתי להצעה, אבל הסברתי לה שאני עובדת כרגע על ספר אחר ושאלתי אם אני יכולה לגשת לזה בעוד כמה שנים. היא הסכימה, אבל נראתה מיואשת, ואני לא מאשימה אותה, כי המשכתי לדחות את זה. אבל בסופו של דבר הגעתי לזה וממש התאהבתי בפרויקט".

כעת, כעבור יותר מ-20 שנה, בן-נחום קוצרת את פירותיו של אותו מפגש. ספרה המקיף על בלום, "רנה בלום והבלט רוס: בחיפוש אחר חיים אבודים", המגולל את סיפור חייו של האיש, ראה אור באחרונה בהוצאת אוקספורד.

אז מי היה רנה בלום? בהחלט לא רק אחיו של לאון בלום, הסוציאליסט שב-1936 נהפך לראש הממשלה היהודי הראשון של צרפת. רנה בלום היה מן הדמויות הבולטות בשדה התרבות של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. עשייתו חבקה שורה של תחומים, מספרות ואמנות חזותית ועד תיאטרון ומחול.

בלום, חברו של מרסל פרוסט, יצא מגדרו כשקרא קטעים מתוך "בצד של סוואן", הכרך הראשון במחזור הרומנים "בעקבות הזמן האבוד", ויזם את הדפסתו של הספר. הוא נודע ככותב מחונן, פירסם ביקורות ומאמרים במגוון עיתונים, רקח מחזות וערך את מדור התיאטרון של העיתון הנחשב "ז'יל בלאס". במשך שנים גם ניצח על התוכנית האמנותית של התיאטרון במונטה קרלו, שהיתה אז מרכז תרבותי עיקרי באירופה.

אבל מעל לכל, בלום היה אימפרסריו של בלט. לאחר בואו למונטה קרלו ב-1924 הוא פעל בה לצד להקת הבלט רוס, שהעיר הים-תיכונית היתה אז בסיסה. הוא למד את העבודה מהטוב ביותר, דיאגילב, שהוביל את להקתו להישגים אמנותיים ומסחריים חסרי תקדים מאז הקים אותה ב-1909.

לאחר שדיאגילב מת ב-1929 ולהקתו התפוררה, החליט בלום להשיב אותה לחיים: הוא איגד את הרקדנים והכוריאוגרפים וייסד את "בלט רוס דה מונטה קרלו", שזכתה להצלחה וסיירה בכל העולם.

אולם את מפעלו של בלום קטעה באחת פריצתה של מלחמת העולם השנייה. הוא נעצר על ידי הנאצים בפאריס בסוף 1941, נשלח לכמה מחנות ריכוז בצרפת ולבסוף נרצח באושוויץ.

פלגיאט וקוביזם

את המסע בעקבות בלום החלה בן-נחום בסיור בין ארכיונים ומוזיאונים היסטוריים. היא ביקרה בין השאר ביד ושם, במוזיאון היהודי בפאריס, בספרייה הצרפתית הלאומית ובארכיון של מונטה קרלו ואגרה כמות עצומה של מסמכים, טקסטים פרי עטו ומכתבים.

בן-נחום מסבירה כי הוא כתב המון ומכתביו הטילו אור רב על אופיו, אבל מספרת כי כתב ידו היה קשה מאוד לפענוח. "אני קוראת צרפתית באופן שוטף", היא אומרת, "אבל הייתי חייבת למצוא סטודנט צרפתי שיסייע לי".

בנוסף לכך איתרה בן-נחום וריאיינה רקדנים ואנשים שונים שעבדו עם בלום במשך השנים. אך כשחיפשה קרובי משפחה שלו, התברר לה כי לא נותרו רבים שיכולים לספר עליו ממקור ראשון. היא הצליחה לאתר רק שתי בנות משפחה שהכירו אותו ישירות, אחיינית ישירה ואחיינית מדרגה שנייה, שתרמו מזיכרונותיהן.

רנה בלום נולד בפאריס ב-1878, הצעיר בחמישה בנים. אמו היתה פמיניסטית שוחרת צדק ושומרת מצוות (אף שהבנים ניהלו חיים חילוניים למדי); אביו היה בעל חנות לממכר משי ואביזרי אופנה. שלושה מהבנים - לוסיין, מרסל וז'ורז' - השתלבו בשלב מסוים בעסק המשפחתי, אבל ללאון ולרנה היו חלומות אחרים.

בן-נחום מספרת כי רנה נחשב לשברירי ולרגוע שבחמישה ותואר כבעל נטייה למלנכוליה. לאון, שפנה אל הפוליטיקה בעקבות פרשת דרייפוס, החל את דרכו בתחום התרבות. הוא כתב ביקורת ספרות במגזין הנודע "Revue Blanche", שבו כתבו בין השאר פרוסט, סטפן מלארמה, קלוד דביסי ואנדרה ז'יד. רנה, שהלך בדרכי אחיו, נהג לשהות במערכת העיתון בשובו מבית הספר וכך סלל למעשה את דרכו אל הסלונים האינטלקטואליים של פאריס.

גטי אימג`ס

ה-"Revue Blanche" אמנם נסגר ב-1903, אבל רנה בלום המשיך להסתובב באותם חוגים, כתב ביקורות ומאמרים בעיתונים שונים ושימש עורך התיאטרון של "ז'יל בלאס", שנודע בשנינות טוריו. בן-נחום מתייחסת בספרה לכמה ממאמריו המעניינים. באחד מהם מהרהר בלום בזכויותיו של המבקר, בגבולות הביקורת ובחשיבותה; במאמר אחר, מ-1912, עסק בפלגיאט ובחשיבות שבכינון חוקי זכויות יוצרים (טקסט שהצית דיון של כחודשיים על דפי העיתון).

בלום גם היה מקושר לאמנים החזותיים של זמנו. ב-1912 כתב את דברי הפתיחה לקטלוג של אחת התערוכות הראשונות של האמנות הקוביסטית בפאריס, שהשתתפו בה כמה מהאמנים הבולטים ביותר באותה העת, כמו מרסל דושאן,

פרנאן לז'ה, אלכסנדר ארכיפנקו וחואן גריס. הוא גם התעניין בספרות, עבד כמתרגם וכתב מאמרים וביקורות בתחום.

איפה האוטוביוגרפיה

אף שפרויקט ההתחקות אחר עקבותיו של בלום נולד לפני שנים רבות, בן-נחום מספרת כי המחקר האינטנסיבי החל רק בראשית שנות האלפיים. ב-2006 היא פרשה מתפקידה כראש המחלקה לתיאטרון ומחול באוניברסיטת ניו מקסיקו שבארצות הברית, כדי להקדיש את כל מרצה לכתיבה. "לקח לי פחות או יותר חמש שנים לעשות את המחקר ועוד חמש שנים לכתוב את הספר", היא אומרת. "המחקר נמשך ונמשך, ועדיין יש עוד הרבה שצריך להיעשות. אני מקווה שמישהו ימשיך מהנקודה הזאת".

לדבריה, "אני יודעת שזה נדמה כאילו איתרתי הרבה מסמכים, אבל אנחנו עדיין מחפשים את האוטוביוגרפיה שהוא כתב. אני לא יודעת אם מישהו ימצא אותה אי פעם. ג'ואל שפירו מארכיון השואה בוואשינגטון חיפש אותה בכל מקום בשבילי, וחברה נוספת חיפשה אותה בגרמניה, בארכיון שיש שם, ואמרה שאין להם דבר. אז אני פשוט חושבת שמשהו יצוץ. וגם מעולם לא גילינו היכן הוא למד בתיכון".

מה היה הרגע הקשה ביותר בכתיבה?

"היו רגעים קשים. הרכבת הספר הטרידה בזמנים מסוימים: כיצד לשלב ולהציג את מוקדי העניין והכישרונות הרבים שלו? כיצד ליצור מהלך שיעניין את הקורא, כך שזה לא ייראה הפכפך מדי? אוקספורד התעקשו שאצור הפניה לכל רעיון או ציטוט, מה שיצר קצת דיסוננס ושבר את הנרטיב. והיו התיאורים של המצוקות והרגעים הקשים שלו, שעמם התחלתי להזדהות. זה לא היה בהכרח קל להרכיב ולבנות את חייו הפנימיים של אדם כל כך שונה ממני".

בן-נחום, בת 74, נולדה בניו יורק ולמדה בבית הספר לאמנויות הבמה ברחוב 46 (שעליו התבססה הסדרה "תהילה"), שם התמחתה בבלט. היא רקדה עם אגנס דה מיל בברודוויי ובמשך כמה שנים היתה רקדנית ראשית בבלט של המטרופוליטן אופרה, בניהולו של אנטוני טיודור. ג'ורג' בלנשין הזמין אותה להצטרף לניו יורק סיטי בלט, אך פציעות מנעו ממנה להיענות להצעה.

בהמשך דרכה פנתה אל המחקר. היא כתבה שורה של מאמרים וספרים על תולדות המחול, בהם ספר על הבלט הצרפתי במאה ה-18, ספר על יצירותיו של טיודור וספר על אופנה ובלט בשנים 1780-1830. בנוסף לכך ערכה אנתולוגיה של מאמרים על תנועה ותרבות. את הדוקטורט שלה השלימה באוניברסיטת ניו מקסיקו. זה שנים רבות היא חיה שם, אבל היא מספרת כי התגוררה גם בישראל במשך שנה אחת, כאשר בעלה, יליד ישראל, עבד בבית החולים הדסה.

רקס

בן-נחום אומרת כי מאז פרסומו של הספר שיבחו המבקרים את חשיבותו, בעיקר משום האור שהוא מטיל על דמותו הנשכחת של בלום, אולם היא מודה כי "היו שמתחו ביקורת על האופי הלמדני מדי שלו". בביקורת ב"ניו יורק טיימס" כתבה חוקרת המחול ג'ניפר הומאס כי "במקום לסנתז את הידע הניכר שלה ולהביא את סיפור חייו של בלום, בן-נחום מדווחת על המחקר שלה, והפרקים לעתים קרובות מהלכים בכבדות". אך כשבן-נחום מתארת בפירוט את המעורבות של בלום בתחום הבלט, מסייגת הומאס, "אנחנו לומדים הכי הרבה על בלום ומדוע הוא היה חשוב".

פרק שלם בספר מוקדש למערכת היחסים של בלום ופרוסט. מחליפת המכתבים של השניים ניכרת חיבה הדדית יוצאת דופן, וברי כי פרוסט העריך מאוד את בלום ואת כישוריו. במכתב שכתב פרוסט לאחד מחבריו תיאר הסופר בהערצה את בלום, שהיה צעיר ממנו בשבע שנים: "כשסעדתי בחוץ ערב אחד, הבטתי למעלה וגיליתי את רנה בלום. ראיתי בלונדיני סמוק, שיער גלי מחייך, היפוליטוס אינטנסיבי, פסל חי מהתקופה הזוהרת ביותר של יוון העתיקה".

היחסים התהדקו ב-1913, כשפרוסט חיפש מוציא לאור לספרו "בצד של סוואן", לאחר שנדחה על ידי כמה הוצאות. כשבלום קרא קטעים מתוך הספר הוא מיהר להפעיל את קשריו בהוצאת Grasset. יש אף הטוענים כי דמותו של אלברט בלוך בספריו של פרוסט מבוססת על אישיותו של בלום.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 התגייס בלום, בן 36 אז, לצבא הצרפתי ושירת כמתורגמן בדיביזיה בריטית. המכתבים והיומן שכתב באותה העת משרטטים מצב נפשי עגום, מתארים את זוועות המלחמה ומדווחים על רגעי השעמום המרובים. המלחמה גזלה את חייהם של 1,300,000 חיילים צרפתים, אבל בלום שרד וב-1918 קיבל את "צלב המלחמה". הנימוקים לקבלת העיטור מגלים כי במשך המלחמה הוא סיכן את חייו כדי להציל יצירות אמנות וחפצים היסטוריים מההפצצות.

ב-1924 מונה בלום למנהל האמנותי של תיאטרון מונטה קרלו, שם הוטל עליו ליצור רפרטואר עשיר של מחזות ומופעים. מהרגע שנכנס לתפקיד הלך ותפח מניין ההפקות שהועלו במונטה קרלו, ובלום צבר מוניטין בזכות יכולתו לגבש עונות חדשניות ומרגשות. בין המחזות שהעלה במונטה קרלו היו "מלך השנוררים" של ישראל זנגוויל, "בעל אידיאלי" של אוסקר ויילד, "יוהנה הקדושה ו"איש הגורל" של ג'ורג' ברנרד שו ו"פר גינט" של איבסן. הוא אף הזמין את מרסל פניול, עוד לפני שהיה מוכר, להעלות במונטה קרלו את המחזה "ג'ז".

בתחום המחול, לצד מופעי הבלט רוס, חיפש בלום תוכניות ייחודיות. הוא יזם הופעות של חלוצת המחול המודרני לואי פולר, הרקדן הרוסי בוריס קניאסף, הרקדן ההודי אודיי שנקר ורקדן הפלמנקו ויסנטה אסקודרו. הוא גם הזמין למונטה קרלו את הרקדנית אידה רובינשטיין, דמות פרובוקטיבית ויוצאת דופן, שנהגה להסתובב עם פנתר ברחבי פאריס וניסתה להתחרות בלהקתו של דיאגילב.

בלום גם נהה אחר הקולנוע, שהלך והתפתח באותם ימים. הוא יזם הסרטה של עבודות בימתיות ואף שיכנע את ליאוניד מאסין לצלם את יצירותיו, תיעוד שמשמש עד היום לשחזור הכוריאוגרפיות שלו. הוא יזם מועדון קולנוע, ובין 1925 ל-1927 הקרין בתיאטרון במונטה קרלו סרטים אילמים בליווי תזמורת. כחובב חידושים הוא גם היה אחד המארגנים של תערוכת האר-דקו הנודעת שהתקיימה בפאריס ב-1925.

בספר מחווה לבלום שפורסם ב-1950 כתב עליו ז'ורז' אוסמן, ממייסדי פסטיבל קאן: "הוא קרא הכל, ראה הכל ושמע הכל. הוא ידע בדיוק איזה מחזה, אופרה או בלט יכול להיות מופק על ידי כל מוסד צרפתי... הוא נולד ליצור תגליות; הוא היה הראשון שפירסם את הכוחות הקומיים של מרסל פניול כמו את הגאוניות האנליטית של מרסל פרוסט".

מדוע עזב את פאריס למונטה קרלו ב-1924? "קודם כל", סבורה בן-נחום, "משום שראול גנסבורג (מנהל התיאטרון במונטה קרלו, א"ס) הציע לו עבודה שם. גנסבורג היה יהודי והיתה ממש מאפיה יהודית במונטה קרלו, כמו בכל מקום. אני חושבת שגם רנה לאון, הבוס השני שם, שפיקח על התיאטראות והקזינו, היה יהודי. אז הוא החליט להיענות להצעה משום שזאת היתה עבודה טובה ושילמו לו היטב.

"הסיבה השנייה היתה לדעתי שהוא לא רצה לפגוע בשום צורה בקריירה הפוליטית של אחיו, שאליו היה קרוב מאוד. מאז 1910 השם של רנה היה בעיתונים כמעט באופן קבוע, הוא כתב והפיק, אז אני מניחה שהוא דאג שמא הוא עלול להכתים את המוניטין של אחיו.

"ויש דבר נוסף", היא מוסיפה, "יכול להיות שהוא היה גיי או דו-מיני. כך אני חושבת. המשפחה אומרת בשום פנים ואופן לא, כמובן. אבל אתה יודע, כל חבורת פרוסט הזאת, רבים מהם היו הומוסקסואלים. הוא אמנם התאהב באשה הזאת, ז'וזט, אבל אני לא יודעת כיצד נראו שאר חייו. אולי זה היה קשור לכך שהוא לא רצה להיות בפאריס, היכן שהיה אחיו".

האשה שבה התאהב בלום היתה ז'וזט פראנס, שחקנית שהופיעה בתיאטרון שלו במונטה קרלו ב-1924 והיתה צעירה ממנו ב-22 שנה. הקשר ביניהם מתועד בסדרה של 62 מכתבים שכתב לה בלום במשך כמה עשורים. היה להם בן משותף, קלוד-רנה, שנולד ב-1925. בלום ניסה לסייע לה להתגרש מבעלה כדי שהם יוכלו להינשא, אבל זה מעולם לא קרה והיא כנראה איבדה בו עניין בשלב מסוים. בני משפחתו של בלום לא חיבבו אותה במיוחד וסברו שהיא התעניינה רק בכספו. פראנס האריכה ימים אחרי בלום ומתה ב-1988. ואילו בנם המשותף התגייס ב-1943 לצבא צרפת החופשית, לחם בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק ונהרג בקרב ב-1945 כשהיה בן 20.

במשך שנותיו במונטה קרלו למד בלום מקרוב את להקתו האגדית של דיאגילב, הבלט רוס. התיאטרון במונטה קרלו שאותו ניהל היה ביתה של הלהקה והיא הופיעה בעיר כל שנה בחודשי החורף. בחמש השנים שבהן עבד בלום לצד דיאגילב היו היחסים ביניהם חיוביים בעיקרם, אם כי לעתים קרובות נרשמו גם מחלוקות. בן-נחום מתארת למשל חיכוך בנוגע לאנשי הצוות הטכני שחולקו בין ההפקות וכן תקרית שנסבה סביב היעלמות של תלבושת מסוימת ממחסן התלבושות של בלום. ועם זאת, היא כותבת, השניים רחשו כבוד זה לזה וניהלו יחסי ידידות. אין ספק כי היו טיפוסים שונים מאוד. בן-נחום מסבירה כי בעוד דיאגילב היה גאון יצירתי, בלום הצטיין ביכולת להביא אמנים לעבוד ביחד, אך הידע שלו בתחום הבלט היה צנוע.

מותו הלא-צפוי של דיאגילב ב-1929 שמט את הקרקע מתחת לרגלי הרקדנים והאמנים שעבדו בבלט. הלהקה התפרקה. כעבור כשנתיים החליט בלום למלא את החלל שנפער ולהקים "בלט רוס" חדשה. הוא שיתף פעולה עם הקולונל וסילי דה בזיל, מהגר מרוסיה הלבנה ששמו האמיתי היה וסילי גריגוריביץ' ווסקרסנסקי, והשניים החתימו 30 רקדנים והזמינו את ג'ורג' בלנשין ליצור עבודות ללהקה החדשה, "בלט רוס דה מונטה קרלו".

כשהלהקה הציגה לראשונה באביב 1932, היו שמתחו ביקורת על הניסיון לחקות את להקתו של דיאגילב, אבל רוב הביקורות היללו את הישגיה האמנותיים. "רנה בלום שלח טלגרף לעולם והודיע כי הבלט רוס אינה מתה!" נכתב באחד העיתונים. בעיתון אחר נטען כי רק מעטים מלבד בלום היו מסוגלים לרשום הישג כזה. בזמן הסיור הראשון של הלהקה בפאריס אף העז אחד העיתונאים לכתוב כי המודל של דיאגילב התגלה כעת מחדש וכי בלום אף התעלה עליו.

אבל לא עבר זמן רב עד שהחלו להתגלע מתחים בין דה בזיל לבין בלנשין ובלום. מהימנותו של הקולונל הרוסי התערערה והתברר כי הוא התעניין בעיקר בכסף ובקידום עצמי, כותבת בן-נחום. הוא נהג למשל לפרסם את הלהקה מחוץ למונטה קרלו כאילו היתה שלו בלבד; ובתום העונה הראשונה הזמין על דעת עצמו את ליאוניד מאסין להחליף את בלנשין ככוריאוגרף הבית. בלנשין מיהר לעזוב את הלהקה.

השיא היה ב-1934, כשהלהקה סיירה עם דה בזיל בארצות הברית והיתה אמורה לשוב למונטה קרלו כדי להופיע שם. הקולונל החליט להפר את החוזה שלו עם בלום, שיתף פעולה עם האמרגן סול הורוק והאריך את הסיור האמריקאי על דעת עצמו.

זאת היתה תחילת סופה של הדרך המשותפת. בלום נאלץ לנסות לאתר במהרה רקדנים וכוריאוגרפים כדי לעמוד בהתחייבויות. הוא גייס את ברוניסלבה ניז'ינסקה, הכוריאוגרפית המבריקה שעבדה אצל דיאגילב אך נודעה בגישתה המאיימת כלפי הרקדנים, והשיב בחזרה מדה בזיל כמה מהרקדנים המובחרים שלו, בהם אלכסנדרה דנילובה. ב-1935 נפרד בלום מדה בזיל באופן רשמי ושינה את שם להקתו ל"בלט מונטה קרלו".

בלום היה אדם חכם כיצד את מסבירה את העובדה שהוא נפל בפח של דה בזיל?

"אני לא חושבת שבאותו זמן מישהו ידע מה יעשה דה בזיל, שהוא יפעל בכל מחיר ויהיה כל כך לא נאמן ולא אמין. מכל המכתבים שקראתי, שבלום כתב, הבנתי שהוא היה בשוק מכך שהוא לא הצליח להבין זאת מיד".

לאחר הפרידה נזקק בלום לכוריאוגרף בולט שיישא את הלהקה על כתפיו. הוא חיזר אחר בלנשין, אבל האחרון השיב בשלילה משום שהיה עסוק בניו יורק וחתם על חוזה עם המטרופוליטן אופרה. לבסוף הצליח בלום להשיג את מיכאיל פוקין, והלהקה סיירה עם יצירותיו בשלל יעדים וזכתה להצלחה ולשבחי הביקורת. אבל ב-1937 החליט פוקין לערוק ללהקתו המתחרה של דה בזיל.

הומאס טוענת כי זה מדהים כיצד במשך כל התקופה הזאת, שבה נאלץ בלום להתמודד עם אמנים מתחלפים וחוסר ביטחון כלכלי, הוא הצליח לגרום ללהקה לתפקד ולהציג יצירות שחלקן היו פורצות דרך. בהמשך היא כותבת כי "רנה בלום לא היה מנהל אמנותי פרומתאי כמו דיאגילב. הוא לא חידש בלט, הוא תמך בו. והוא עשה זאת בכך שהקדיש עצמו לחלוטין לעסק הלא-זוהר של ניהול להקה. בלום ניהל לוחות זמנים, הסדיר חוזים, עשה תקציבים ותיכנן עונות עתידיות".

היא מוסיפה וכותבת כי בלום, שהיה ידוע בהליכות אלגנטיות וביכולתו להתחבר עם אנשים, זכה לכבוד ולהערצה של הרקדנים והאמנים שעמם עבד. "אם חושבים על הכישרונות שהוא הצליח לאסוף ביחד והדיוות שהוא טיפח, אפשר להעריך שגם לו היתה ודאי סוג של כריזמה. לא החזון האמנותי או החוש המסחרי של דיאגילב או מאסין אולי, אבל משהו נדיר בה במידה: חוש לכללי התנהגות ולטיפוח".

על אף ההישגים, הלחצים הכלכליים היו קשים מנשוא, וב-1937 החליט בלום למכור את להקתו לחברה האמריקאית World Art (לימים Universal Art), שמאחוריה עמדו שני אנשי עסקים: הבנקאי סרג' דנהאם והתעשיין ג'וליוס פליישמן. התכנון היה שהלהקה תעבור

לידיים אמריקאיות, מאסין יהיה המנהל האמנותי, והלהקה תמשיך להעלות עונות קבועות בארצות הברית, מונטה קרלו ושאר ערים אירופיות. המכירה הושלמה ב-1938, אבל לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בוטלו המופעים באירופה וברגע האחרון נמלטו חברי הלהקה לארצות הברית.

גם בלום נסע לניו יורק, במארס 1940, סייר עם הבלט וניהל מגעים עם הוצאה לאור לפרסום האוטוביוגרפיה של אחיו לאון (המיזם לא יצא לפועל וכעבור חצי שנה נאסר לאון על ידי ממשלת וישי). רבים מחברי הלהקה הפצירו בו להישאר עמם, שכן הדיווחים מאירופה נהיו מאיימים יותר ויותר בכל יום. "אבל במחווה גאה של הרס עצמי", כותבת בן-נחום, "הוא דחה את ההצעה להישאר בניו יורק. הוא שב לפאריס, ושם, אחרי שהנאצים פלשו, הוא פרש למסתור לפני מאסרו".

בן-נחום אינה בטוחה מדוע החליט בלום לשוב לצרפת. היא מספרת כי בשיחות עם חבריו הוא דיבר על כך שבנו נותר בפאריס. "אולי מאחר שקיבל את ‘צלב המלחמה' במלחמת העולם הראשונה הוא חש עצמו פטריוט צרפתי אמיתי", היא משערת. ואולי הוא פשוט ביקש להיות בחיק משפחתו וסירב להישאר רחוק מאחיו לאון, שאותו ניסה לבקר בבית המעצר עם שובו לצרפת, אך ללא הצלחה.

לאחר שובו התחננו בפניו חבריו שייסע לאזור החופשי בדרום, אך ללא הועיל. "אולי בלום הניח כי אף שהיה יהודי, הצרפתים לא ישכחו את ההרואיות שלו כחייל צרפתי", כותבת בן-נחום.

בחודשים האחרונים שלפני מעצרו שהה בלום בפאריס וכנראה נאלץ לעטות טלאי צהוב. מהיומן שניהל אז עולות תחושות של בדידות ודיכאון. הוא נהג ללכת לתיאטרון, ביקר את משפחתו ועמל על הפקת סרט על אודות מולייר.

בלום נעצר על ידי הנאצים בדצמבר 1941. על נסיבות המעצר מצוטט בספר הרקדן והכוריאוגרף הנודע סרז' ליפאר, שעמד אז בראש האופרה הפאריסאית. ליפאר טען כי למעשה בנו של בלום, קלוד-רנה, שהיה אז לדבריו נער בעל השקפה ימנית קיצונית שהתבייש באביו היהודי, דיווח עליו לגסטפו. בן-נחום מאשרת את הפרטים על השקפת עולמו של הבן (שהתאפיין כנראה בהפכפכות פוליטית), אבל סותרת נחרצות את הטענות על כך שהוא דיווח על אביו לרשויות, הן משום שהמשפחה של בלום סבורה שמדובר בבדיה והן משום שהמידע על מיקומו היה זמין כל העת בידי המשטרה.

בלום נשלח עם עוד 742 יהודים צרפתים למחנה קומפיין, מדרום לפאריס. כדי לשמור על ערנות קיימו האסירים במקום שיעורים והרצאות, שנשאו האינטלקטואלים שבהם. עדים סיפרו כי בלום, שהיה דמות בולטת במחנה, אהב לדבר שם על יצירותיו של לה פונטן, סיפר על עבודתו בתחום הבלט ולא חשש לצאת בהצהרות גלויות נגד הגרמנים.

בזמן המאסר הוא סבל מבעיות בריאותיות, אבל שותפיו לחדר סיפרו כי מעולם לא התלונן. "הוא היה קרן אור מתמשכת שהחזיקה את התקווה והביטחון שלנו", כתב אחד מהם. "הוא חשב תמיד על אחרים לפני שחשב על עצמו". בן-נחום גם מתארת כיצד פעל בלום במחנה כדי לעזור לאחרים ולהציל את חייהם. במארס 1942 הוא נשלח עם קבוצה של גברים מעל גיל 55 למחנה הריכוז בדראנסי, צפונית לפאריס, וזמן מה לאחר מכן הועבר למחנה פיטיביה.

קיימות גרסאות שונות בנוגע ליומו האחרון של בלום, כותבת בן-נחום. על פי הביוגרפיה של לאון בלום שכתב אילן גריילסאמר, רנה הועבר לאושוויץ בספטמבר 1942, שם הפרידו אותו הנאצים מיד מכל שאר האסירים ולקחו אותו ליעד לא ידוע. גריילסאמר כתב כי בתום המלחמה, כאשר ביקש לאון לגלות מה עלה בגורל אחיו, הוא יצר קשר עם ד"ר שטיינברג, ששימש ראש מחלקת הרפואה בדראנסי ונשלח לאושוויץ אך ניצל. שטיינברג סיפר לו את הגרסה ששמע משמואל ינקובסקי, אסיר שעבד בקרמטוריום של אושוויץ.

על פי ינקובסקי, בערב של 23 בספטמבר לקחו חיילי אס-אס את בלום אל חצר הקרמטוריום, הפשיטו אותו והשליכו אותו אל התנור הבוער, שם הוא נשרף בעודו בחיים. "שטיינברג נשבע כי ינקובסקי סיפר את האמת", כותבת בן-נחום, "אבל משפחתו של בלום מעולם לא הכירה בסיפור הזה".

מדוע לדעתך נעלמה דמותו של בלום מדפי ההיסטוריה?

"זאת תעלומה. המסקנה שלי היתה פשוט שהצרפתים העדיפו לשכוח אותו, זה היה קל יותר לא להתמודד עם מה שהם עשו לו. אבל יש עניין נוסף: לצרפתים לא היו הרבה היסטוריונים של מחול עד לאחרונה, והמחקר על חייו פשוט לא נעשה. אשר לאמריקה, הוא לא היה כאן מספיק זמן כדי שיבינו באמת את חשיבותו".

לדעתך, היתה לבלום השפעה משמעותית על הבלט האמריקאי?

"כן. הוא הביא את הלהקה לאמריקה, הם סיירו ברחבי ארצות הברית, ובסופו של דבר רבים מהרקדנים התיישבו באמריקה ויצרו סטנדרטים גבוהים מאוד של כוריאוגרפיה וטכניקה. הם גם היו מורים נפלאים, כך שהם אימנו הרבה רקדנים מובחרים".

הספר משרטט דיוקן חיובי מאוד של בלום, האם לא נתקלת בצדדים פחות מחמיאים שלו?

"בהחלט. הוא נהג להזדעף, הוא היה אמוציונלי מאוד, הוא היה פרנואיד בנוגע לדה בזיל ולרוסים שעמם עבד, אף שרחש כלפיהם כבוד עצום. הוא כנראה ביזבז יותר מדי כסף, ובסופו של דבר הוא האמין יותר מדי בצרפתים, מעצם היותו גיבור לשעבר וכו'. הוא סמך יותר מדי על הטוב שלהם והם בגדו בו".

מה היה הדבר המפתיע ביותר שגילית לאורך הדרך?

"אני מניחה שמה שהפתיע אותי היה הדיכאון שלו, היה לו דיכאון פנימי. וזה הפתיע כי כולם אמרו שהוא תמיד היה זמין כדי לדבר אתם ותמיד היה מוכן לתת להם כסף או להשיא עצה. וכמובן סוף חייו, הפרק האחרון. אני אפילו לא מסוגלת לקרוא אותו יותר". *

נדידתו של הכתר מרוסיה לאמריקה

עם מותו של סרגיי דיאגילב ב-1929, פרצה מלחמת ירושה בעולם המחול. אחת הלהקות שטענו לכתר היתה בלט רוס של מונטה קרלו. אחרי סיור הופעות מוצלח בארצות הברית היא אף זכתה בו.

בתחילת שנות ה-60 למדתי בלט בפאריס אצל אולגה מורוזובה, שהיתה בלרינה בלהקה וגם אשתו לשעבר של הקולונל דה באזיל. היו לה סיפורים רבים על התקופה. אין לדעת כמה מהם נכונים וכמה נבעו מחשבונות אישיים שלה אתו, אך ככלל הצטיירה דמות של אדם כוחני ואכזרי. בינו לבין רנה בלום התנהלו שלל קרבות, על להקות ועל רקדנים, על זכויות של מחולות, על תפאורות ותלבושות. מיטב היוצרים במחול, בציור ובמוסיקה עבדו בזמנו עם בלט רוס של דיאגילב, ומדובר היה ביצירות אמנות בעלות ערך כספי רב ויוקרה. העיתונות הצהובה חגגה ותיארה את ההתכתשויות המשפטיות באריכות.

לאחר שלהקתו של בלום, בלט רוס דה מונטה קרלו, עברה לארצות הברית, היא התחרתה בניסיונות הראשונים של בלנשין להצמיח בלט אמריקאי עם רקדנים אמריקאים הרוקדים בלט בהשראת העולם החדש. המאבק על דעת הקהל לא היה פשוט, כי הרפרטואר של בלט רוס דה מונטה קרלו היה קליט יותר והזוהר הרוסי לא הועם. אבל בתחילת שנות ה-50 כבר הוכרה הניו יורק סיטי בלט של בלנשין כלהקה המובילה, בעלת יצירה מקורית אמריקאית, ואילו מעמדו של בלט רוס דה מונטה קרלו דעך. הלל מרקמן וברטה ימפולסקי, מייסדי הבלט הישראלי ומנהליו, רקדו בלהקה הרוסית-אמריקאית בשנתה האחרונה, לקראת פירוקה ב-1962.

רות אשל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו